לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי י"ג שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ס"ו
דף ס"ו ע"א
מפני שבני בתירא נתעצלו ולא שימשו גדולי הדור, נתעלמה מהם הלכה אם פסח דוחה את השבת, והלל ששימש שמעיה ואבטליון, ידע ההלכה שדוחה, ומשום כך הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא.
פסח דוחה את השבת – כך קיבל הלל מרבותיו שנלמד בגזירה שוה מ'מועדו' 'מועדו' דכתיב בתמיד דאפילו בשבת. ועוד דק"ו מתמיד, דפסח עשה שיש בו כרת הוא, משא"כ תמיד דאינו בכרת, ופרכו בני בתירא את הק"ו, שמה לתמיד שכן תדיר וכליל.
שכח ולא הביא סכין לעזרה מערב שבת – אין הבאת הסכין דוחה שבת, כיון שאפשר להביאו בערב שבת, אלא מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, ומי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, וכן קיבל הלל משמעיה ואבטליון.
תמיד דוחה שבת – כמפורש בתורה 'עולת שבת בשבתו על עולת התמיד'.
גזירה שוה אין אדם דן מעצמו אלא אם כן קבלה מרבותיו מסיני, דדילמא קרא למילתא אחריתי אתא.
דף ס"ו ע"ב
אסור לעשות מלאכה בקדשים, ואם עשה עובר על לאו דלא תעבוד בבכור צאנך, ולכן אסור ליתן על הקרבן משא ואפילו את הסכין שצריך כדי לשחטו, ורק אם עדיין לא הקדישו, ובכוונתו להקדישו בעזרה וכדרך שלימד הלל שלא יבואו לידי מעילה, אז יכול להביא דרכו את הסכין.
אין מקדישין, מעריכין, מחרימין בשבת, ואין מגביהין תרומות ומעשרות, וקל וחומר ביו"ט, אמנם קרבנות שקבוע להם זמנם בו ביום, כפסח בע"פ שחל בשבת, וחגיגה ביו"ט, כשם שנשחטים בו ביום כך מקדישין אותם בו ביום.
שבות כלאחר יד במקום מצוה אם דוחה שבת – זו הייתה שאלת בני בתירא מהלל, כיון שכלאחר יד לא חמיר כשאר שבות, דלא שכיחא, ונהגו העם לקולא, ועל זה אמר הלל 'אם אינם נביאים בני נביאים הם', ונזכר שכן קיבל גם משמעיה ואבטליון.
כל המתיהר – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת (מהלל), ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת (מדבורה).
כל הכועס – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו (ממשה), אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו (מאלישע), וכל הכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו (מאליאב).
***************
יום רביעי י"ד שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ס"ז
דף ס"ז ע"א
תמיד דוחה טומאה . – דיליף ליה בגזירה שוה 'מועדו' מפסח.
קרבן פסח דוחה טומאת ציבור – דילפינן מ'איש איש כי יהיה טמא לנפש', איש נדחה לפסח שני ולא ציבור.
זבין ומצורעין ובועלי נדות – עושים פסח שני, שהתרבו מריבוי ד'איש איש'. ואף אם רוב ציבור טמאים אינם עושים פסח ראשון בטומאה, דילפינן מ'טמא לנפש' שרק טומאת מת נדחית בציבור.
טמאים שנכנסו לפנים ממחיצתם – לוקים ארבעים, מצורע שנכנס – לרבי יהודה לוקה ארבעים, לרבי שמעון הוי ניתק לעשה ואינו לוקה.
ג' מחיצות לשילוח טמאים – כל טמאי מגע (טמא מת, וגם מת עצמו, ושרץ, ונוגע בנבילה) משתלחים מן העזרה לבדה ומותרים במחנה לויה. זב ובעל קרי משתלחים אף ממחנה לויה (הר הבית). מצורע משתלח אף ממחנה ישראל (מכל העיר). לרבי יהודה ילפינן מחיצה נוספת לזב ובעל קרי מכך שנכתב 'מחניהם' בלשון רבים, ו'מחוץ למחנה' דמצורע לרבות שילוח נוסף (מחוץ למחנה ישראל). ולרבי שמעון ילפינן מכך שהוצרכה התורה לפרט את כל הטמאים המשתלחים, שנאמר 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב (וכל – לרבות בעל קרי הדומה לזב) וכל טמא לנפש (וכל – לרבות נוגע בשרץ)', והיה די לכתוב טמא שרץ, ובק"ו היינו למדים זב ובעל קרי, אלא נכתבו ליתן להם מחנה שני. וכן מצורע היינו למדים בק"ו מבעל קרי, אלא נכתב מצורע ליתן לו מחנה שלישית.
דף ס"ז ע"ב
זב חמור מנוגע שרץ – שכן טומאתו יוצאת מגופו, והא דשרץ מטמא באונס אינה חומרא, שהרי גם זב בראיה ראשונה נטמא באונס (טומאת ערב).
מצורע חמור מזב ובעל קרי – שטעון פרימה ופרימה ואסור בתשמיש המטה.
זב חמור ממצורע – שמטמא כלי חרס בהיסט, ומטמא משכב ומושב להיות אב הטומאה ולטמא טומאת בגדים לאדם שישב עליו אע"פ שלא נגעו בו הבגדים, משא"כ מצורע עושה משכב ומושב רק להיות ראשון לטומאה ולטמאות אוכלים ומשקים בלבד.
שיעור טומאת זב וקרי – לחכמים במשהו (ולדבריהם יש לזב ובעל קרי חומרא על מצורע), לרבי נתן בשם רבי ישמעאל כחתימת פי האמה. ובמצורע לכו"ע שיעור הנגע – כגריס.
בשעה שאין טמאי מתים משתלחים, והיינו בפסח הבא בטומאה, זבים ומצורעים שנכנסו למקדש אינם בכרת.
בעל קרי דינו כמגע שרץ לענין שנטמא גם באונס, וכן שטמא רק טומאת ערב, ולא כזב שטמא ז' ימים. אבל לענין שילוח הוא כזב, ומשתלח חוץ לב' מחנות. כדילפינן מ'וכל זב', וי"א (להלן ס"ח ע"א) שנלמד מהכתוב 'ויצא אל מחוץ למחנה (מחנה לויה) לא יבא אל תוך המחנה (מחנה שכינה).
***************
יום חמישי ט"ו שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ס"ח
דף ס"ח ע"א
בועל נדה כטמא מת – שטמא שבעת ימים, וכן לענין שילוח משתלח רק ממחנה שכינה.
מיחוי קרביו של קרבן פסח (שדוחה שבת) – לרב הונא הוא ניקוב המעיים בסכין כדי שיצא הרעי (ו'מיחוי' לשון נקב וחבלה. רש"י בפירוש שני). לחייא בר רב היינו הוצאת הליחה האדוקה במעיים על ידי דחיקת הסכין (ו'מיחוי' לשון דבר בזוי).
עתידים צדיקים שיחיו את המתים.
לעתיד לבא ישראל לא ימותו, כדכתיב 'ובלע המות לנצח', ועכו"ם המשמשים ישראל – עליהן נאמר 'כי הנער בן מאה שנה ימות'.
וחפרה הלבנה ובושה החמה – היינו בעולם הבא, שלא יהיה בעולם אלא זיו זוהר ומראה שכינה. והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים – היינו לימות המשיח, ולמ"ד אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות 'ואור החמה' וגו' יתקיים לעולם הבא במחנה הצדיקים, ובמחנה שכינה יתקיים הפסוק 'וחפרה' וגו'.
אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא – כמו ש'מחצתי ואני ארפא' היינו אותו אדם שחלה הוא מתרפא, כך זה שמת הוא יחיה, מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה. ד"א בתחילה מה שאני ממית אני אחיה, שיחיו כדרך שמתו (חגרים סומים אלמים) ואח"כ ואני ארפא – שיתרפאו.
דף ס"ח ע"ב
חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה, ואעפ"כ מקריבים בשבת את האימורים של קרבנות הדוחים את השבת, כדכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה.
חותכין ביד יבלת יבשה במקדש, דאין שבות במקדש. ולחתוך ביד יבלת לחה – פליגי ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא, כיון דמצי למיעבד מאתמול, ובכלי לכו"ע אסור. (ולדעת רבי אליעזר הסובר שמכשירי מצוה דוחים את השבת אף בכלי מותר ואף לחה).
שחיטה ובישול לצורך יו"ט אם נחשב מצוה נחלקו בזה רבי יהושע ורבי אליעזר (במשנה, אם אפשר להביא ראיה משחיטת יו"ט לשחיטת קרבן פסח), ותלוי בשיטתם אם בעינן ביו"ט חציו לה' וחציו לכם, ונמצא ששמחת יו"ט מצוה היא, או שאפשר כולו לה' או כולו לכם, ושמחת יו"ט הוי רשות.
הכל מודים דעינן נמי לכם: א) בעצרת – שיום שניתנה בו תורה הוא, וצריך להראות שנח ומקובל יום זה לישראל. ורב יוסף היה מצוה לאנשי ביתו להכין עגל מובחר, שיום זה גרם שיתרומם יותר משאר בני אדם על ידי שלמד הרבה תורה. ב) בשבת – דכתיב וקראת לשבת עונג. ג) בפורים – דכתיב ימי משתה ושמחה.
כל האוכל ושותה בערב יום הכיפורים – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.
רב ששת חזר על לימודו כל שלושים יום, ואמר שמחי נפשי שמחי נפשי בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי, ואע"פ שיש הנאה מלומדי תורה לכל העולם, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, מעיקרא כי עביד איניש אדעתיה דנפשיה עביד.
***************