לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"א שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ע"ד

דף ע"ד ע"א 

פרק כיצד צולין 

כיצד צולין: א) בשפוד של רמון, שאינו מוציא מים. ב) תוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו. ג) כרעיו ובני מעיו – לרבי יוסי הגלילי נותנן בתוכו, לרבי עקיבא תולים אותם חוצה לו (שבתוכו הוי כעין בישול), ד) אין צולין בשפוד של ברזל או באסכלה ה) ר"ג צלה לו טבי עבדו על אסכלא (מנוקבת. גמרא להלן).

שפוד של מתכת – לתנא דמתניתין אינו כשר לצלות עליו הפסח, משום דחם מקצתו חם כולו ומתחמם השפוד שבתוך הקרבן מחמת חומו של השפוד היוצא החוצה, ונצלה הקרבן מחומו של השפוד, ולא הוי צלי אש, ולרבי יהודה כשר. שפוד של עץ לכו"ע כשר, דאינו מתחמם כולו.

צולין בעץ של רמון שאינו מוציא מים בשעה שצולין בו, כיון שאין בו חריצים, ואין לו מוח בפנים, ואין צריך להעביר סכין על קשריו, שחלקים הם, או בנטיעה בת שנתה שעדיין אין גדילין בה ענפים ואין לה קשרים, משא"כ שאר אילנות מוציאים מים והוי כמבושל, וגם בשל רימון צריך להוציא החתך שבראש השפוד מחוץ לפיו.

נתינת כרעים ובני מעים לתוך הקרבן כדי לצלותם – לרבי ישמעאל מותר, וכדעת רבי יוסי הגלילי במתני', וקרי ליה 'תוך תוך' כקול רתיחתם, רבי טרפון קראו מקולס לשון כובע נחושת, שסובר שתולים אותם למעלה כר"ע דמתני'.

במקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח בזמן הזה דנראה כאוכל קדשים בחוץ, היינו דווקא אם צלאו כולו כאחד, אבל אם חתך אבר וצלאו לבדו, או בישל אבר אחד אפילו במחובר – מותר.

דף ע"ד ע"ב 

מולייתא (טלאים ותרנגולין שממלאים אותם בין בשר לעצמות – בבשר שלא מלחו אלא כדי צלי), לרבה מותרת אפילו פיה למעלה, דכבולעו כך פולטו, וי"א דאסור אפילו פיו למטה, דלא ס"ל כבולעו כך פולטו. ולהתנאים הסוברים שהיו נותנין כרעיו ובני מעייו של הפסח לתוכו בשעת צלייתו, הגם שלא מלחם – מותרים, משום שחלל בית השחיטה פתוח ברוחב למטה והדם יוצא דרך שם (תוס').

הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קודם בישולו קורעו לאחר בישולו, ואף אם בשלו בקדירה מועיל קריעה (אף  שלא שייך לומר כבולעו כך פולטו), משום שבשר הלב חלק (שיע) ואינו בולע.

בשר חי שנתנו בתוך עיסה וצלאו  – אם העיסה מסולת שאינה נדבקת כל כך – מותר לכו"ע, שנפרכת מאליה והדם יוצא ממנה, ואפילו אם המוהל אדום. אבל אם העיסה עשויה מקמח נקי – אסור גם למ"ד דאמרינן כבולעו כך פולטו, ומותר רק אם מראה המוהל צלול. עיסה משאר קמחים – אם המוהל אדום אסור ואם לאו מותר.

אומצא (חתיכת בשר אדומה), ביצים של זכרים שהאדימו, וורידים של בית השחיטה: חתכן ומלחן – מותר לבשלם בקדירה. צלאם בשפוד – מותרים אפילו לא מלחן אלא מעט. צלאם על גחלים – רב אחא מתיר ורבינא אוסר, והלכה כרב אחא. ומודה רב אחא שהמוהל היוצא ממנו אם הוא אדום – אסור, ולרבינא המוהל אסור אפילו אינו אדום.

בכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא, לבד מפלוגתתם באומצא וביעי ומיזרקי שרב אחא מיקל ורבינא מחמיר, והלכה כרב אחא.

***************

יום חמישי כ"ב שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ע"ה

דף ע"ה ע"א 

אסכלא התיר ר"ג לצלות עליה את הפסח היינו דווקא אסכלא מנוקבת, שכל הטלה נצלה באויר ואין בשרו נוגע בברזל.

חום התנור (תנור שגרפו) תולדת אש הוא ולא אש עצמה, ופסול לקרבן פסח, כדילפינן ממה שנאמר 'צלי אש' שני פעמים, וללישנא קמא ילפינן מיניה לכל התורה דלאו אש הוא, וללישנא בתרא ילפינן מיניה לכל התורה דהוי אש, דדווקא בפסח דכתיב שני פעמים אש הוא דנתמעט.

עצי ערלה שהסיק בהם את התנור וגרפו, ואפה בו את הפת – הפת מותרת (אפילו למ"ד (לעיל כ"ו:) שאם לא גרף – הפת אסורה), דדווקא אעצים דאיסורא הוא דקפיד רחמנא וליתנהו.

גחלת נקראת אש, ולכן פסח שצלאו ע"ג גחלים הוי צלי אש וכשר. לרב חסדא דווקא בגחלים של עץ ולא של מתכת (וסתימת לשונו דרבינא בעמוד ב' משמע דגם בגחלת של מתכת, ראה גליון הש"ס לרעק"א ושפ"א).

מכות אש לענין צרעת, (שמטמאה טומאת צרעת המכוה ולא משום צרעת השחין) היינו כל מכוה הבאה מן האור, דנתרבה מיתור דמכוה מכוה (וגחלת היא בכלל אש ואין צריך לרבותה, ולרב חסדא דווקא גחלת של עץ היא בכלל אש, וגחלת של מתכת נתרבתה מהריבוי).

שריפת בת כהן נעשית בפתילה של אבר שמתיכים וזורקים לתוך פיה, א) לא בעינן אש דווקא, ד'תשרף' לרבות כל שריפות הבאות מן האש, אבל אבר מעיקרו שמוציאין רותח מן הקרקע לא, דלאו תולדות אש הוא ונתמעט ממיעוט ד'באש'. ב) ילפינן מגזירה שוה דשריפת בני אהרן דשריפת נשמה וגוף קיים נקראית שריפה, ג) בוררין מיתה יפה כאמור 'ואהבת לרעך כמוך', ולכן אין שורפין בהקפת זמורות או ברותחין, אלא בפתילה של אבר.

פרים הנשרפים שורפים באש דווקא, מדכתיב 'ושרף אותו באש', ולא בתולדות האש כגון סיד רותח וגפסיס רותח (הגם דכתיב 'ושרף' לא מרבינן כל השריפות הבאות מן האש כיון דכתיב 'באש' אחר דכתיב 'ישרף', אבל בבת כהן מרבינן מ'תשרף' כל השריפות הבאות מן האש כיון דכתיב 'באש' לבסוף).

דף ע"ה ע"ב 

על שפך הדשן ישרף הכתוב בפרים הנשרפים – 'ישרף' בא לרבות א) אע"פ שאין שם דשן ישרף, ב) יתעסקו בו עד שתגמר השריפה, ואין די בכך שהוצתה האש ברובו.

גחלי אש שהכניס הכהן הגדול ביום הכיפורים היו גחלים לוחשות ולא עוממות מדכתיב 'גחלי אש'. לרב ששת – 'גחלי' היינו בין עוממות ובין לוחשות, וקרא ד'אש' בא למעט עוממות, לאביי ורבה 'גחלי' היינו דווקא עוממות וקרא ד'אש' מלמד שצריך לוחשות.

ולקח מלא המחתה גחלי אש – בעינן שיהיו גחלים לוחשות בשעת לקיחה, ולא רק בשעת כניסה לפני ולפנים, והיינו שלא יקח מחצה שלהבת ומחצה גחלת ועד שיכנס תהיה כולה גחלת.

משנה: נגע הפסח בחרסו של תנור יקלוף את מקומו, שנתבשל מחום התנור ולא הוי צלי אש, נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו, סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים היא יאכלו, חבורה של ישראל – אם חי הוא ידיחנו, צלי יקלוף החיצון. סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני החבורה שאין פודין מע"ש בירושלים.

***************