
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ"ג שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ע"ו
דף ע"ו ע"א
חם לתוך חם – לכו"ע אסור.
צונן לתוך צונן – דברי הכל מותר, ומ"מ צריכים הדחה.
חם לתוך צונן או צונן לתוך חם: א) לרב – עילאה גבר – אם העליון חם מחמם התחתון והוי כחם לתוך חם, משא"כ צונן לתוך חם, לשמואל להיפך, דסבר תתאה גבר, ב) הלכה כשמואל, ג) לשמואל צריך לאוקמיה מתני' הפוסלת פסח חם שנצלה מחמת חרסו של תנור ומרוטב שנצלה מסולת וחזר – דווקא בחרס רותח וסולת רותחת.
חם וצונן שהתערבו זה בזה באופן שאינם בולעים (לרב ושמואל כ"א כפי שיטתו) מ"מ בעינן קליפה, דאדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא.
סיכה – אפילו באופן שבולע (כגון צונן לתוך חם לשמואל), אעפ"כ סגי ליה בקליפה, דמשהו בעלמא הוא.
מליח הרי הוא כרותח, כבוש (בחומץ) הרי הוא כמבושל, ומליח היינו דווקא כשאינו נאכל מחמת מלחו, דהיינו שנתקלקל טעמו קצת מחמת המלח. וצלי – אפילו צונן נאסר כדי קליפה (עי' ש"ך סי' צ"א ס"ק כ"א ג' שיטות בזה), ואם יש לצלי סדקים או שהוא מתובל – אפילו צונן נאסר כולו.
דף ע"ו ע"ב
דין ריחא: בשר שחוטה שנצלה עם בשר נבילה בתנור אחד – א) לרב אסור דריחא מילתא היא, ב) ואפילו אם השחוטה שמנה ונבילה כחושה, שריח השמן נכנס בכחוש ומפטמו, וחוזר ומוציא ריח גם הוא ונכנס בכשר, ג) בב' קדירות, או כעין ב' קדירות כגון תל גדול של גחלים או אפר באמצע – מותר, ד) ללוי – ריחא לאו מילתא הוא, ואפילו שחוט כחוש ונבילה שמנה, ה) הלכה כלוי (רש"י).
אין צולים ב' פסחים בתנור אחד משום תערובות גופים – שמא יתחלפו ויאכל שלא למנוייו, ואפילו גדי וטלה שאין שכיח שיתחלפו, ולרב אסור גם משום תערובות טעמים דמפטמי מהדדי (ואינו למנוייו). ואם עשה כעין ב' קדירות בתנור אחד אסור רק משום תערובות גופים.
פת חמה ע"ג חבית יין של תרומה: לרבי מאיר – הפת אסורה לזרים, לרבי יהודה – מותרת, לרבי יוסי – של חיטין מותרת ושל שעורין אסורה, ששעורים שואבות הריח. ללוי – פליגי אי ריחא מילתא היא. לרב – לכו"ע ריחא מילתא היא, ולכן בפת חמה ע"ג חבית פתוחה לכו"ע אסור, ופליגי בפת חמה ע"ג חבית סתומה, או פת צוננת ע"ג חבית פתוחה, ובפת צוננת ע"ג חבית סתומה לכו"ע אין ריחא ומותרת.
דג שנצלה עם בשר בתנור אחד – למ"ד ריחא מילתא אסור לאכלו עם כותח שיש בו חלב, מר ב"ר אשי אסר לאוכלו כל עיקר, דקשה לצרעת.
משנה: ה' קרבנות ציבור באים בטומאה – אם רוב הציבור טמאים, אך אין נאכלים בטומאה: עומר, שתי הלחם, לחם הפנים, זבחי שלמי ציבור, שעירי ר"ח. הפסח בא בטומאה וגם נאכל בטומאה, אבל חגיגת ט"ו שאינה דוחה שבת – כיון שיש לה תשלומין כל שבעה – אינה דוחה טומאה.
***************
שבת קודש כ"ד שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ע"ז
דף ע"ז ע"א
כל קרבנות ציבור שקבוע להם זמן דוחין שבת וטומאה דילפינן ממה דכתיב בהן 'מועד' (בתמיד ופסח 'במועדו', קרבנות ציבור 'במועדיכם', עומר ושתי הלחם והקרב עמהם שנאמר 'וידבר משה את מועדי ה", ראש חודש נמי איקרי מועד דכתיב 'קרא עלי מועד').
לרבי יהודה טומאה הותרה בציבור ואין צריך ריצוי ציץ. ורק בקרבן יחיד שהובא בטומאה צריך ריצוי ציץ, וסובר שהציץ מרצה רק בעודו על מצחו של כהן גדול. לרבי שמעון טומאה דחויה בציבור, וצריך ריצוי ציץ, אך סובר שמרצה גם כשאינו על מצחו, ולכן עבודת יוה"כ כשירה בטומאה, אף כשאין כהן גדול לבוש בציץ (ולרבי יהודה כשירה משום שטומאה הותרה בציבור).
הציץ מרצה על טומאת הדם וקמצים, אבל על האוכלים (בשר ושיירי מנחה הנאכלים) – לרבי אליעזר מרצה, ולרבי יוסי אינו מרצה.
לרבי יהושע בעינן תרתי – דם ובשר לריצוי הקרבן, שסובר שאם אין בשר אין דם ואם אין דם אין בשר, ויליף זאת מדכתיב 'ועשית עולותיך הבשר והדם'. לרבי אליעזר – דם נזרק אע"פ שאין בשר, דיליף מקרא 'ודם זבחיך ישפך'.
מצוה לזרוק איברים ע"ג המערכה, לרבי אליעזר נלמד מדכתיב 'ועשית עולותיך הבשר והדם' – מה דם בזריקה אף בשר בזריקה, ולכן היה אויר בין כבש למזבח (שע"י כך יזכור לזורקו, תוס').
דף ע"ז ע"ב
הקטרת האימורים מעכבת אכילת הבשר רק כשישנם, אבל כשאינם, כגון שנטמאו או שנאבדו לא מעכבי.
אין הבשר נאכל קודם זריקת הדם, לרבי אליעזר ילפינן זאת מקרא דכתיב 'ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל', ולרבי יהושע ילפינן מק"ו דאימורים שאף שאם אינם בעולם אינם מעכבים אכילת הבשר אעפ"כ כשישנם הרי הם מעכבים, זריקת דם שמעכבת כשאין דם ראוי לזריקה (שכיון שלא נזרק אין כהנים זוכים משולחן גבוה. רש"י), כל שכן שתעכב כשיש דם שאין הבשר נאכל קודם זריקה.
נטמאו או אבדו שירים דמנחות, לרבי אליעזר הקומץ כשר להקטרה, ולרבי יהושע אם אין שיריים אין קומץ, דבעינן תרתי גם במנחות.
נטמא הבשר וחלב קיים או נטמא חלב ובשר קיים, גם לרבי יהושע זורקים הדם, אבל אם נטמאו שניהם אין זורקים הדם (מלבד בקרבן פסח שדווקא אם בשר קיים זורקים הדם, כמבואר במשנה להלן ע"ח:), שסובר שאין הציץ מרצה על העולין (האימורין) על המזבח ולא על האכילות, וסובר שאם אין בשר אין דם.
רבי יהושע הסובר דבעינן תרתי בין דם ובין בשר היינו רק ביחיד, שלכתחלה אין זורקין הדם אם נטמא הבשר ואם זרק הורצה, אבל בציבור זורקין לכתחלה דס"ל טומאה הותרה בציבור (ומה"ט מתני' קאי גם לר"י, אך מסקנת הש"ס להלן ע"ח: שלא הכשיר אלא בנטמא דאיתא בעינא משא"כ אבוד ושרוף).
***************