לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ה שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ע"ח
דף ע"ח ע"א
ריצוי ציץ על אכילות – לרבי אליעזר מרצה, ומשוי ליה כטהור למיקבעינהו בפיגול (שאין פיגול חל כשיש על הקרבן פסול נוסף כגון פסול טומאה), ולאפוקי מידי מעילה, (אבל אינו מרצה להתירו באכילה, וכן אין צריך לשיטתו לריצוי ציץ כדי לזרוק הדם, שהרי סובר שאף שאין בשר יש דם). לרבי יוסי אין מרצה אאכילות, ואם סבר כרבי יהושע שאם אין בשר אין דם – קמ"ל שאם נטמא הבשר אין הציץ מרצה עליו ואין הדם נזרק. ואף אם סבר כרבי אליעזר, נפק"מ – שאכן הזריקה כשרה לענין שיצא הבעלים ידי חובת נדרם, אך אין הציץ מרצה על הבשר לקבעו בפיגול ולהוציאו מידי מעילה.
גם למ"ד אין ציץ מרצה על האוכלין, מ"מ לחם הפנים בא בטומאה – דאיכא בזיכין העומדים במקום קומץ – להתיר את הלחם. ובקרבן עומר – איכא קומץ למנחה, והציץ מרצה עלייהו דהא עולים על המזבח נינהו, וכן שתי הלחם כשבאים עם הכבשים, שהכבשים באים בטומאה שהציץ מרצה עליהם.
הזאה על הכהנים המופרשים ז' ימים, והיינו כהן השורף את הפרה, וכהן גדול לפני יוה"כ, מזין עליהם מאפר פרה אדומה – לרבי מאיר כל יום, ולרבי יוסי שלישי ושביעי, (והגמרא מוכיחה מכך שרבי יוסי סובר שטומאה דחויה בציבור ולא הותרה, שלסוברים 'הותרה' אין צריך להזות על הכהן גדול לצורך עבודת יוה"כ שהרי קרבנות ציבור הן הקבוע להם זמן).
שתי הלחם באים בטומאה דקתני במתניתין – אם הכוונה כשבאים בפני עצמם בלי הכבשים, היינו דלא כרבי יוסי, הסובר שטומאה דחויה וצריך ריצוי ציץ, וסובר שאין ציץ מרצה אאוכלין, ושתי הלחם נאכלים בשלימות ואין בהם עולין (אבל שאר קרבנות ציבור באים בטומאה גם לרבי יוסי, שהרי יש להן לכל הפחות דבר אחד העולה למזבח).
מסקנת הסוגיא והכרעת רבי יוסי – נטמא בשר קרבן ציבור לכו"ע זורקין הדם לכתחלה, נטמא בשר קרבן יחיד – לרבי אליעזר זורקים, דא"צ תרתי, לרבי יהושע לכתחלה אין זורקים, ובדיעבד אם זרק הורצה, כיון דאיתא בעינא. נאבד או נשרף בשר קרבן יחיד – לרבי אליעזר זורקים הדם, לרבי יהושע הקרבן פסול גם בעבר וזרק. והכרעת רבי יוסי – לכתחלה כרבי יהושע שאין זורקין אפילו בנטמא הבשר, ובדיעבד כשר כרבי אליעזר גם בנאבד או נשרף.
דף ע"ח ע"ב
נטמא בשר הפסח וחלב קיים – אינו זורק הדם אפילו לרבי אליעזר – שעיקר הפסח לאכילת אדם הוא בא. נטמא חלב ובשר קיים – זורק הדם לכו"ע. ובשאר קרבנות – נטמאו הבשר והחלב – לרבי אליעזר נזרק הדם, שסובר שאף כשאין בשר יש דם, ולרבי יהושע אין הדם נזרק. ואם נטמא בשר וחלב קיים – זורק הדם גם לרבי יהושע כיון דאיכא תרתי – אימורים ודם.
אכילת פסחים – לרבנן לעיכובא (ואם נטמא הבשר ועבר וזרק הדם לא יצא ידי חובתו), דאיתקש אוכליו למנוייו, כשם שמנוייו מעכב (ששנה עליהם הכתוב) כך גם אוכליו מעכב. לרבי נתן אכילה רק למצוה ולא לעיכובא, ולכן אם נטמא הבשר ועבר וזרק הדם – הורצה (ורב העמיד המשנה כר"נ, וכוונת המשנה לפסול את הזריקה רק לכתחילה).
כל ישראל יוצאין בפסח אחד – היינו לרבי נתן הסובר שאין אכילת פסח מעכבת לכן יוצאים אע"פ שאין כזית לכל אחד ואחד, (אך בתחילה אמרו שאפשר שאף שאין סובר שהאכילה מעכבת, מ"מ צריך שיהא נשחט באופן שיכול לאכלו, ולכן בנטמא הבשר מודה שפסול, ורק כאן הכשיר כיון שאם חזרו חלק מהם יהא ראוי להנשארים, וכן להיפך, ולכן אף אם לא חזר אף אחד – הי מינייהו מפקת).
נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו חבורה נוספת: לחכמים – הראשונים שיש להן כזית יצאו, והאחרונים חייבין לעשות פסח שני, לרבי נתן שניהם פטורים שכבר נזרק עליהם הדם.
גברא דחזי לאכילה – לרבי יהושע (ע"ט.) – מעכב (ואף שסובר שאין אכילת פסחים מעכבת, ואין צריך שיהא הבשר ראוי לאכילה), ודורש זאת מ'איש לפי אכלו', ולכך צריך שיהיו הבעלים חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה. לרבי נתן – לסתימת הגמרא – מעכב, אך לר"א אין מעכב (משמע מסתימת רש"י שאף בשעת שחיטה לא מעכב, אבל לתוס' בשעת שחיטה לכו"ע מעכב, ורק בשעת זריקה נחלקו).
שחטו בטהרה ואח"כ נטמאו הבעלים – לסוברים שאין צריך גברא דחזי לאכילה – יזרק הדם ואל יאכל הבשר בטומאה, ולסוברים שצריך גברא דחזי לאכילה – בטומאת יחיד אין זורקין הדם, בטומאת ציבור זורקים הדם ואין אוכלים הבשר, הגם שפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה, היינו דווקא כשבא מתחילתו בטומאה, אבל לא בנטמאו אחר שחיטה – גזירה שמא יבואו לאכול כשנטמאו הציבור אחר זריקה, שאז לא הותרה אכילה בטומאה שהרי לא קרב בטומאה.
***************
יום שני כ"ו שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ע"ט
דף ע"ט ע"א
רבי יהושע סובר שאכילת פסחים אין מעכבת, ולכן אמר שאם נטמא בשר הפסח – לכתחילה אין זורקים הדם, אך אם עבר וזרק הורצה. ורק אם נטמאו הבעלים – שאינם ראויים כלל לאכילת הפסח – גם בדיעבד אם זרק לא הורצה, וחייב בפסח שני.
שלמי נזיר שנטמא בשרם – אין זורקים הדם אף אם החלב הקרב למזבח קיים, שצריך שיהא הבשר ראוי לאכילה ויהא ראוי למצוות האמורות בבשרו (שילוח שערו תחת הדוד שמתבשל בו, תנופת זרוע בשלה). ולרבי יהושע היינו רק לכתחילה, אבל אם עבר וזרק הורצה, אמנם אם נטמאו הבעלים ואינם ראויים לאכילת הבשר – אף בדיעבד לא הורצה.
שיור בשר להכשיר זריקת הדם (לרבי יהושע דבעינן תרתי, ואם אין בשר אין הדם נזרק) – או כזית אכילת אדם (בשר) או כזית אכילת מזבח (חלב, יותרת הכבד, ושתי כליות), אבל חצי זית אכילת אדם וחצי זית אכילת מזבח אין מצטרפים, ולכן בשר וחלב אין מצטרפים, אך בעולה שכולה למזבח – בשר וחלב מצטרפים.
מנחת נסכים הבאה עם הזבח, אם נטמא הבשר, אין דינה כבשר להכשיר זריקת הדם.
משנה: נטמא קהל או רובו, או שהכהנים טמאים – יעשו כולם את הפסח בטומאה, נטמא מיעוט הקהל – הטהורים עושים פסח ראשון, והטמאים פסח שני.
נטמאו כלי השרת – יעשו בטומאה. לרב חסדא – כולם עושים בטומאה דווקא אם נטמא הסכין בטומאת מת, שמטמא את האדם השוחט בו. אבל אם נטמא הסכין רק בטומאת שרץ, שאין השוחט נטמא אלא הבשר, רק הטהורים יעשו הפסח, ויאכלו את הבשר הטמא שהוא בלאו, אבל הטמאים שהם בכרת לא יעשו הפסח (ודווקא למ"ד טומאה דחויה בציבור, משא"כ למ"ד הותרה גם הטמאים יעשו בטומאה), ולרבא – גם אם נטמא הסכין רק טומאת שרץ, אף הטמאים יעשו הפסח, שלא נאסר לטמאים אלא בשר טהור ולא בשר טמא
דף ע"ט ע"ב
מחצה ציבור טהורים ומחצה טמאים: לרב – כל חצי חשוב כרוב, ולכן טהורים עושים לעצמם בטומאה, וטמאים לעצמם בטהרה. לרב כהנא – כל חצי אינו כרוב, ללישנא קמא – טהורים עושים פסח ראשון וטמאים פסח שני. ללישנא בתרא – טמאים אינם עושים כל עיקר, ראשון לא – שאינם רוב, שני לא – שאינם מיעוט. (ולהלן מבואר שלרב כהנא מחלוקת תנאים בזה, שי"א שמחצה על מחצה כרוב).
מחצה על מחצה ונשים משלימות את מחצה הטמאים – למ"ד נשים בפסח ראשון רשות, לכו"ע הטמאים נדחים לפסח שני, כיון שזכרים הטמאים הם מיעוט.
מחצה על מחצה ונשים עודפות על המחצה של הטהורים – למ"ד נשים בראשון חובה, הטמאים אינם עושים פסח ראשון, שהם מיעוט, ופסח שני – לרב אינם עושים, שבזה הנשים לכו"ע רשות, והזכרים הטמאים הם מחצה, ודינם כרוב, ורוב אינם עושים פסח שני. וכן הדין ללישנא בתרא של רב כהנא, שכיון שאינם מיעוט אינם עושים פסח שני. אך ללישנא קמא של רב כהנא – עושים פסח שני, שמחצה אינו כרוב.
מחצה על מחצה ונשים משלימות את מחצה הטהורים – למ"ד נשים בראשון חובה, לרב – טהורים עושים בטהרה וטמאים בטומאה. ולרב כהנא – טמאים אינם עושים הראשון כיון שאינם רוב, וגם את השני אין עושים, שבשני הנשים רשות, והרי הטמאים רוב, ואין רוב עושים פסח שני.
יחיד המכריע את הציבור, והיינו שהטמאים עודפים באחד על הטהורים, לת"ק כולם יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק. ולרבי אלעזר בן מתיא אין היחיד מכריע, משום שנאמר 'לא תוכל לזבוח את הפסח באחד' ודורש שאין היחיד גורם שום נטיה (והוא הדין באחד עודף על הטהורים כמבואר להלן דף פ.).
***************
יום שלישי כ"ז שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף פ'
דף פ' ע"א
שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים – לרבי שמעון ורבי יהודה שבט אחד נקרא 'קהל' ונדחית טומאה עבורו, אלא שרבי שמעון סובר שרק שבט זה עושה בטומאה, ושאר שבטים עושים בטהרה, ורבי יהודה סובר שאף הטהורים יעשו בטומאה (אם ירצו), שאין קרבן ציבור חלוק.
מחצה טמאים ומחצה טהורים – אם יש מי שסובר שבאופן זה אין עושים כולם בטומאה, וגם סובר שאין קרבן ציבור חלוק כיון שגנאי הוא, לרב – מטמאים אחד בשרץ כדי שירבו הטמאים ויעשו כולם בטמאה (ואין מטמאים אותו במת, שלא לדחותו מקרבן חגיגה). לעולא – משלחים אחד מהטהורים לדרך רחוקה (ואין מטמאין אותו בשרץ, שסובר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ואינו מכריע את הציבור לרוב טמאים).
תשלומי חגיגה כל ימי החג כשלא היה ראוי ביום ראשון – למ"ד שכל שבעה תשלומי ראשון הם, אינו מביא (ולכן במחצה על מחצה סובר עולא שאין מטמאים אחד מהטהורים בטומאת מת, שמדחים אותו מהבאת קרבן חגיגה אף שיכול להטהר עד יום שביעי של פסח), ולמ"ד תשלומים זה לזה – גם אם לא ראוי ביום ראשון מביא בשאר ימים.
רוב ציבור זבים (שאין מביאים בטומאה אף כשרוב הציבור טמאים) ומיעוטם טמאי מת – לרב, טמאי מת אין עושים לא בראשון – כיון שהם מיעוט, ולא בשני – כיון שהציבור לא עשה בראשון, לשמואל, מקריבים בראשון (כיון שאין רוב ציבור טהורים אין הטמאים נדחים לשני. תוס' להלן ע"ב ד"ה בראשון).
רובם טמאי מתים ומיעוטם זבים – טמאי מת מקריבים בראשון. זבים: לרב הונא אין מקריבים פסח שני, שאין תשלומים לפסח הבא בטומאה, שרק כשהציבור עושים ראשון בטהרה נדחים הטמאים לפסח שני. לרב אדא בר אהבה – מקריבים בשני, שיש תשלומים לפסח הבא בטומאה.
דף פ' ע"ב
שליש זבים ושליש טהורים ושליש טמאי מתים – טמאי מת אינם עושים את הראשון, כיון שמיעוט הם, ולא את השני, שבצירוף הזבים יש רוב שלא עשו פסח ראשון, ורוב אינם נדחים לשני (ולשמואל עושים טמאי מת את הראשון. תוס').
הפסח שנזרק דמו ונודע שבשר הפסח או דמו היו טמאים – הציץ מרצה, וכשר. נודע שנטמאו בעליו – אין הציץ מרצה וחייב בפסח שני. וכן בנזיר. אבל אם נודע שנטמאו בעלים בטומאת התהום – הציץ מרצה בקרבן פסח ונזיר.
ריצוי הציץ במזיד – לרבינא, אפילו נטמא הקרבן במזיד הציץ מרצה, ובלבד שזרק הדם בשוגג. לרבי שילא, אפילו אם זרק במזיד מרצה, ובלבד שנטמא בשוגג.
טומאת תהום לא הותרה בשרץ, והיינו בקרבן פסח, למ"ד אין שוחטים וזורקים על טמאי שרץ. אך בנזיר אין צריך לריצוי ציץ, שאפילו שרץ ודאי אינו סותר נזירותו.
טומאת תהום של כהנים המקריבים – איבעיא בגמרא אם הציץ מרצה בקרבן פסח ונזיר רק על טומאת הבעלים, או גם על הכהנים (ועיין דף פ"א ע"ב שלפי הצד שמרצה גם על טומאת כהן, הוא הדין בקרבן תמיד, וברמב"ם פרק ד' מהלכות ביאת מקדש ה"ו פסק שכן הוא כל הקרבנות).
***************