לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
שבת קודש א' אדר תשפ"א
מסכת פסחים דף פ"ד
דף פ"ד ע"א
כל הנאכל בשור כשהוא כבר גדול וכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות – נמנים עליו בגדי הרך, אבל מה שאין נאכל בשור אין נמנים עליו בגדי אע"פ שעכשיו רך, כיון שעתיד להקשות.
הנאכל בשור הגדול ע"י בישול יתר, כגון ראשי כנפים וסחוסים, לרבה – נחלקו התנאים אם נמנים עליו בגדי הרך, ולרבא – לכו"ע נמנים.
גידים הרכים שסופם להקשות – לריש לקיש אין נמנים עליהם בפסח, דבתר סוף אזלינן, ואף שגם בסופם נאכלים ע"י בישול יתר אינם נחשבים לבשר (ואין דומים לראשי כנפים וסחוסים, שיש עליהם שם בשר יותר מגידים. תוס'). ובתחילה נחלק עליו רבי יוחנן, וסבר שכיון שכעת ראויים לאכילה נמנים עליהם, אך לבסוף חזר בו. וכן בעור הרך של ראש עגל, אף שנאכל עם בשרו, כיון שסופו להקשות אין עליו שם בשר לחול עליו טומאת אוכלים (ומה ששנינו שיש בו טומאת אוכלים, שיטת יחידאה היא).
השובר את העצם בפסח הטהור לוקה ארבעים, אבל המותיר אפילו בטהור, או שובר בטמא – אינו לוקה.
המותיר בטהור אינו לוקה, לרבי יהודה – משום שהלאו ניתק לעשה (שהעשה הוא תקנת הלאו ולא מלקות, ועוד דלא דמי ללאו דחסימה שבו נכתב מלקות ללאו), לרבי יעקב – משום שהוא לאו שאין בו מעשה.
דף פ"ד ע"ב
המקור שאין לוקה על שבירת עצם בפסח הפסול: לת"ק – ממיעוט ד'לא תשברו בו' בו ולא בפסול, לרבי – מהיקש ד'בבית אחד יאכל ל'ועצם לא תשברו בו' – רק הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם.
נפקא מינה בין ת"ק לרבי:
א) לרבי ירמיה: פסח הבא בטומאה – למ"ד טומאה דחויה בציבור פסול הוא, ולכן לת"ק אין בו, וכיון שנאכל בטומאה, לרבי יש בו. ולרב יוסף גם לרבי אין בו, שלא בא רבי אלא להקל.
ב) לרב יוסף, וכן תניא בברייתא (בדעת רבי): היתה לו שעת הכושר ונפסל, שנעשו עבודותיו בהכשר, ולת"ק יש בו, ואינו נאכל, ולכן לרבי אין בו. ולאביי גם לת"ק אין בו, כיון שעתה פסול הוא.
ג) לאביי וכן תניא בברייתא (בדעת רבי): שבירת עצם מבעוד יום, שכיון שכשר לכן לת"ק יש בו, ולרבי אין בו כיון שאינו נאכל אז. ולרב פפא גם לרבי יש בו, כיון שבלילה נאכל.
ד) לרב פפא: אבר שיצא מקצתו, שצריך לחתוך חלק היוצא, וחלק שלא יצא כשר, לת"ק אין לשבור אף בחלק היוצא, ולרבי כיון שחלק זה אין ראוי לאכילה מותר בשבירה. ולרב ששת בריה דרב אידי גם לת"ק מותר לשברו, שהחלק שיצא פסול הוא.
ה) לרב ששת בריה דרב אידי: נא, שכשר, ולת"ק יש בו, ואין ראוי לאכילה, ולכן לרבי אין בו. ולרב נחמן ב"י גם לרבי יש בו, משום שראוי לאכילה כשצולאו.
ו) לרב נחמן בר יצחק: שבירת אליה שעולה לגבוה, שכשר, ולת"ק יש בו, ואין ראוי לאכילה, ולכן לרבי אין בו. ולרב אשי גם לת"ק אין בו, שאין ראוי לאכילה כלל.
ז) לרב אשי, וכן תניא בברייתא (בדעת רבי): אבר שאין עליו כזית, שכשר, ולת"ק יש בו, ואין בו שיעור אכילה, ולכן לרבי אין בו. ולרבינא גם לת"ק אין בו, שלכו"ע צריך שיעור אכילה.
ח) לרבינא, וכן תניא בברייתא (בדעת רבי): אבר שיש בו כזית אך אין בו כזית במקום שבירה, שכשר, ולת"ק יש בו, ואין בו שיעור אכילה במקום שבירה, ולכן לרבי אין בו. ולהלן נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש (בשיטת רבי. תוס') אם יש בו משום שבירת עצם.
נמנים על מוח שבראש, כיון שיכול לגוררו ולהוציאו דרך החוטם בלא שבירת עצם, אבל על מוח שבקולית אין נמנין, כיון שאי אפשר להוציאו בלי שבירת עצם, ואפילו למ"ד שבירת עצם ביום מותרת – אסור לשבור מבעוד יום גזירה שמא יעשה כן משתחשך.
השורף בעצמות והמחתך בגידים – אינו עובר משום שבירת עצם, אך מ"מ אסור לשרוף מדרבנן עצמות שיש בהם מוח כדי לאכול המוח, לאביי – שמא יפקע במקום אחר והוי שבירה, לרבא – משום הפסד קדשים, שמא ישרף מקצת מן המוח.
***************
יום ראשון ב' אדר תשפ"א
מסכת פסחים דף פ"ה
דף פ"ה ע"א
עצם שיש עליו כזית בשר אך שלא במקום שבירה (לרבי שדווקא עצם שיש עליה כזית חייב עליה) – לרבי יוחנן חייב, לריש לקיש פטור, שצריך שיעור אכילה במקום שבירה.
אין עליו כזית בשר מבחוץ אלא כזית מוח בפנים – לכו"ע חייב, ואסור לשבור כדי לאכול המוח, שלמדים מיתור 'ועצם לא ישברו בו' האמור בפסח שני (אחר שכבר נאמר 'ככל חקת הפסח יעשו אתו'), שאין עשה של אכילת פסח דוחה לא תעשה של שבירת עצם.
אבר שיצא מקצתו – מקצת שיצא פסול, והשאר כשר, אך כיון שאסור לחתוך בעצם – חותך הבשר שיצא עד שמגיע לעצם, וקולף הבשר שלא יצא עד שמגיע לפרק שמחבר העצמות וחותך. ולריש לקיש הסובר שאם אין כזית בשר במקום שבירה אין איסור שבירת עצם, אין מועיל קילוף הבשר שיוכל לחתוך באמצע העצם – לאביי, שאסור מדרבנן לחתוך שמא יפקע וישבר העצם שתחת הבשר. לרבינא – בעצם שאין בו מוח מותר לשברו, וכאן מדובר בקולית שיש בה מוח, ולכן אסור לשברה – משום כזית בשר מוח שבפנים.
הפיגול והנותר מטמאים את הידים מדרבנן, פיגול משום חשדי כהונה, ונותר משום עצלי כהונה.
שיעור פיגול ונותר המטמא את הידים – מחלוקת רב הונא ורב חסדא, אם כזית, כשיעור אכילתו, או כביצה, כשיעור טומאת אוכלין דאורייתא.
מגע בית הסתרים אינו מגע לענין טומאה, שצריך נגיעה בגלוי דומיא ד'ידים', באוכלים שנפרדו – לסתימת הגמרא טומאת בית הסתרים היא ואין מטמאה, ולרבינא חיבור אוכלים אינו חיבור, ולא מיקרי מגע בית הסתרים.
טומאה בקדשים שפסולים מחמת יוצא – בפסח שיצא חוץ לירושלים לא גזרו חכמים טומאה, וכל שכן שלא גזרו בפסח שיצא מחבורה לחבורה, שכיון שבני חבורה רבים הם מזרזים זה את זה מלהוציא. בשאר קדשים – איבעיא דלא איפשטא היא.
דף פ"ה ע"ב
המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, אפילו בבית אחד, עובר בלא תעשה מיתור ד'חוצה' (בפסוק 'לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה'), והאוכלו עובר בלא תעשה ('לא יאכל כי קדש הם' – כל שבקדש פסול, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ורעק"א בגליון הש"ס ציין שלקמן צ"ה. יש תנא הסובר שצריך להחזירו ולאכלו).
הוצאת בשר פסח – אינו חייב אלא בעקירה והנחה כשבת, שנאמרה בו לשון 'הוצאה' כמו בשבת.
פרים ושעירים הנשרפים חוץ לג' מחנות, היו נושאים אותם במוטות, וכיון שיצאו הראשונים מהעזרה נטמאו בגדיהם, והאחרונים לא נטמאו עד שיצאו, וגם הראשונים אין בגדיהם נטמאים אלא אם עשו עקירה והנחה, או שגררוהו על הקרקע.
אבר קרבן פסח שיצא מקצתו חותך בין הפרקים, ובשאר קדשים קוצץ, שאין בהם משום שבירת עצם. מן האגף ולפנים כלפנים, מהאגף ולחוץ כלחוץ, חלונות שבחומות ירושלים ועובי ראש החומה כלפנים.
דין האגף לענין תפלה – לרב יהודה אמר רב כפי ששנינו לענין קדשים, ורק העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה. ולרבי יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
אגף עצמו – של ירושלים כלחוץ, שלא נתקדשו עובי שערי ירושלים מפני שהמצורעים מגינים תחתיהם מפני החמה ומפני הגשמים. של העזרה כלפנים, חוץ משער ניקנור, שמצורע עומד שם ומכניס שם בהונותיו, שביאת מקצת לא שמיה ביאה, או שמיה ביאה אלא גזירת הכתוב במצורע שיכניס בהונותיו.
***************
יום שני ג' אדר תשפ"א
מסכת פסחים דף פ"ו
דף פ"ו ע"א
גגות ועליות ירושלים לא נתקדשו, ואין אוכלים שם קרבן פסח ושאר קדשים קלים.
,אסור לעקור מקומו בשעת אכילת קרבן פסח למקום אחר (וראה בסמוך פלוגתת ר"י ור"ש), ואחר האכילה מותר, וכן נהגו לעלות לגגות לאמירת הלל, והיה דומה כאילו הגגות מתבקעות לקול ההמון של אמירת הלל.
עליות שעל גבי ההיכל נתקדשו, כיון שנבנו על פי ה'. ועליה שעל קודש הקדשים חמורה מקודש הקדשים, שבקודש הקדשים נכנס הכהן הגדול פעם אחת בשנה ביוה"כ, ובעלייתה נכנסים לידע מה היא צריכה – רק פעם אחת בשמיטה, וי"א פעמיים בשמיטה, וי"א פעם אחת ביובל.
גגות ההיכל והעזרה נתקדשו רק לענין הנחת כלי קודש הצריכים לבנין (ולא לכלי המזבח), ואין אוכלים שם קדשי קדשים, ואין שוחטים שם קדשים קלים.
מחילות שתחת קרקע ההיכל: הפתוחות להר הבית – חול (שמחילות לא נתקדשו), וגגותיהם קודש באופן ששוות לקרקע ההיכל. הפתוחות לעזרה – קודש אף שבנויות בחול, אבל גגותיהם חול.
שתי קני מדת אמה היו מונחות בשושן הבירה (הבנוי מעל שער המזרחי של עזרה), אחת למדידת כסף וזהב – שהייתה מידתה חצי אצבע יותר מששה טפחים, ואחת למדידת אבנים – שהייתה מידתה אצבע יותר מששה טפחים, שהיו האומנים נוטלים לפי אמה של משה שהיא ששה טפחים, ומחזירים לפי מידות אלו, ומוסיפים משלהם כדי שלא יהנו מן ההקדש ויבואו לידי מעילה.
החלונות ועובי החומה: הגבוהות מהקרקע – דינם כדין גגות ועליות שלא נתקדשו. השוות לקרקע – דינם כדין הקרקע. ובחומה משכחת לה בחומה הקטנה שהיתה בעזרה לפנים מן החומה הגדולה.
דף פ"ו ע"ב
'על הבתים אשר יאכלו אותו בהם' – 'יאכלו' משמע שנים, 'אותו' משמע קרבן אחד – לרבי יהודה, פסח אחד נאכל בשני בתים (חבורות), ואין אדם אחד אוכל בשני בתים, שנאמר 'בבית אחד יאכל', וסובר 'יש אם למסורת' ודורשים הפסוק כמו שכתוב (בחולם), שמשמע שהאדם האוכלו יאכלנו בבית אחד. לרבי שמעון, אדם אחד אוכלו בשני בתים, אך אין הפסח מתחלק לשתי חבורות, שסובר 'יש אם למקרא' ודורשים הפסוק 'יאכל' כפי שנקרא (בצירי), שמשמע שהפסח יהא נאכל בבית אחד, ובהכרח הפסוק 'על הבתים אשר יאכלו' היינו שהאדם יכול לאוכלו בשני בתים.
שתי חבורות שהיו אוכלים בבית אחד, לרבי יהודה – אלו הופכין את פניהם לצד אחד ואלו לצד השני, וכן הכלה שהיא בושה לאכול לעיני האנשים הופכת פניה, אף שזה כשתי חבורות – שסובר רבי יהודה שהפסח נאכל בשתי חבורות.
שמש המוזג לשתי חבורות, והתחיל לאכול עם חבורה אחת, כשעומד למזוג לחבורה השניה – לפי רבי יהודה קופץ את פיו ומחזיר פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שאוכל עם החבורה האחרת.
מחיצה שנפרסה בין אנשי חבורה אחת – לפי רב כהנא נעשו כשתי חבורות, ולכן לרבי יהודה הסובר שפסח נאכל בשתי חבורות מותרים לאכול, אבל לרבי שמעון הסובר שאין נאכל בשתי חבורות, אסורים לאכול.
שתי חבורות שנסתלקה המחיצה מביניהם – לרבי יהודה אין אוכלים, כיון שרואים אויר חדש נעשה כמקום חדש, והרי סובר שאסור לאכול בשתי מקומות, ולרבי שמעון מותרים לאכול. ולרב אשי עשיית מחיצה ספק אם גורמת שיהיו כשתי חבורות, וכן סילוקה הוא ספק אם גורמת שיהיו כאוכלים בשתי מקומות.
רב הונא בן רב נתן הזדמן לביתו של רב נחמן בר יצחק
א) רב נחמן שאלו מה שמו, וענה לו 'רב הונא', משום שמקטנותו קראו לו כן ובשם זה היה ידוע.
ב) רב נחמן ביקשו לישב על מיטה שיושבים עליה חשובים, וישב, אף שמנהג הקטנים לישב על הספסל, משום שכל מה שאומר לך הבעל הבית עשה.
ג) רב נחמן נתן לו כוס לשתות וקיבלו מיד, ולא המתין עד שיפציר בו, משום שמסרבים לקטן ולא לגדול.
ד) רב הונא שתה הכוס בפעמיים, משום שהשותה בבת אחת הרי זה גרגרן, שתיים הרי זה דרך ארץ, בשלושה מגסי הרוח.
ה) רב הונא לא הפך פניו לצד אחר בשעת השתיה, שדייק מהמשנה שרק הכלה הופכת פניה.
רבי ישמעאל ברבי יוסי שתה הכוס בפעם אחת – כיון שהיה הכוס קטן, והיה יין מתוק, וכריסו רחבה.
אין השמש צריך לטרוח לבני החבורה רק אם נכנסו לכל הפחות שלשה יחד, ואם לא נכנסו שלושה מהן אין השמש משמש פחות משלשה, אבל יוצאים אחד אחד אם לא גמרו יחד, והשמש משמש האחרון יחידי – א) אם נכנס עם הראשונים, ב) כשהודיעו לשמש לפני כן שדרכם לצאת אחד אחד, ג) כשאין האחרון מאריך יותר משעה שאחרים מאריכים (וגם לא מיהרו להסב מוקדם מכולם), ד) לרבינא – צריך האחרון להוסיף שכר לשמש. ואין הלכה כרבינא.
***************