לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ו' אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף פ"ט

דף פ"ט – עמוד א'

חמשה שנתערב פסחיהם ונמצא שאחד מהפסחים היה בעל-מום, כולם פטורים מלעשות פסח שני (אם נתערב אחר זריקה כנ"ל), שאי אפשר לצאת מן הספק: 

א. להביא כל אחד פסח מספק – אסור, משום שארבע מהם שהיה הקרבן פסח כשר מביאים חולין בעזרה.

ב. שיביאו כולם פסח אחד – אסור, כיון שארבע מהם שהיה  קרבן פסח כשר אין מינוים חל, ונמצא שנאכל שלא למנוייו.

ג. שיביא כל אחד פסח, ויתנה שאם שלו היה בעל-מום יהא קרבן זה פסח, ואם שלו היה תם יהא קרבן זה שלמים – אסור, משום שבשלמים החזה ושוק ניתנים לכהן, ואם הוא פסח נמצא שמאכיל לכהן שלא נמנה עליו.

ד. שיביא כל אחד בתנאי הנ"ל, וימנה עמו כהן – אסור, שאם הכהן הביא פסחו, הרי אם הוא פסח נמצא שנאכל שלא למנוייו, ואם ימנה כהן שלא הביא פסחו, אם הוא שלמים לא יצא הכהן חובת פסח.

ה.  שיביא כל אחד בתנאי הנ"ל, וימנו כולם כהן אחד שלא הביא פסח ראשון  – אסור, משום שממעט באכילת שלמים, שהפסח נאכל רק לילה הראשון, ושלמים נאכלים גם למחרת.

ו. שיביאו באופן הנ"ל (אות ה'), אלא שלא יתנה כל אחד שאם פסחו תם יהא לשלמים, אלא יתנה שיהא ל'מותר פסח', שגם הוא נאכל רק ליום ולילה – אסור, שאין מפרישים לכתחילה למותר פסח, ואינו חל אלא כשהופרש לשם פסח ונותר.

ז .לטרוח אחר פסח שנותר ולהביא בדרך הנ"ל (אות ו') – אסור, שיש חילוקים בין פסח למותר הפסח, שמותר הפסח צריך סמיכה (אמנם של נשים אינו צריך סמיכה), ודמו נזרק שני מתנות שהם ארבע, מה שאין כן  פסח אין סומכים עליו, וניתן בשפיכה ולא בזריקה, ומתנתו – שפיכה אחת (ואף שבדיעבד כל הקרבנות כשרים במתנה אחת ובשפיכה, אין מביאים לכתחילה באופן שיצטרכו ליתן שלא כהלכתו).

משנה. האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים – כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו וגם אחיו זכו עמו, שנתכוין למנות את כולם בשעת שחיטה אלא לזרזן במצות אמר כן.

משנה. לעולם נמנין על הפסח,  כל זמן שיש בו כזית לכל אחד ואחד.

נמנין על הפסח עד שישחט, שכתוב 'במכסת נפשות' ואחר כך כתוב 'תכוסו' (לשון שחיטה).

עד מתי מושכים ידיהם מן הפסח: לתנא קמא – עד שנשחט, שכתוב 'ואם ימעט הבית מהיות משה', ודרש 'להיות' – מחיותיה דשה דהיינו בעודו בחיים. לרבי שמעון – כל זמן שלא נזרק הדם, שדורש 'להיות' – 'מהיותיה דשה' דהיינו קודם גמר עבודותיו.

נמנו עליו חבורה אחת, לתנא של משנתנו יכולים כל החבורה למשוך ידיהם ממנו, ונמנים עליו חבורה אחרת, ושלא כרבי יהודה הסובר שצריך שיהא לכל הפחות אחד מבני החבורה ראשונה קיים עליו.

דף פ"ט – עמוד ב'

משנה. הממנה עמו אחר בחלקו בלא דעת החבורה – רשאים בני החבורה לומר לו טול חלקך וצא מן החבורה, ואכול חלקך עם חבריך, והיינו לסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות. שאפילו אם יאכל האחר רק מחלקו של זה שהמנה אותו – יכולים בני החבורה לומר שאינם רוצים שיהא איש זר בחבורתם.

בני חבורה שלא בדקו אחר אחד מהם ונמצא אחר כך שהוא אוכל הרבה – רשאים בני החבורה לומר לו טול חלקך כשאר בני אדם וצא, ואינו יכול לומר קבלוני עליכם שאוכל כדרכי. וכן הדין בכל השתתפות בסעודה.

השמש שהיה צולה הפסח ושכח והכניס כזית לתוך פיו, למ"ד שאין הפסח נאכל בשתי מקומות, אינו יכול לאכול עם חבורתו במקומם, ולכן ימלא כרסו במקום שהוא עומד. ואם רצו בני החבורה לעשות עמו טובה באים ויושבים בצדו. אך אם אינם רוצים – אין השמש יכול לומר על דעת כן קבלתם אותי בתוך חבורתכם, שאומרים לו קבלנו אותך שתטרח לפנינו ולא שאנו נטרח לפניך.

בני חבורה אינם רשאים לחלק לכל אחד חלקו המגיעו,  אלא אוכלים ביחד כבשאר סעודות.

הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו,  מעות שקיבל מן הנמנים – חולין, אף שכבר הקדיש קרבנו קודם לכן, וגם הנמנים כבר הקדישו מעותיהם, אף על פי כן מתחללת קדושת המעות על הקרבן, כפי שיתבאר הטעם להלן (דף צ.).

המוכר עולתו ושלמיו שיתכפר בהם הקונה – לא עשה ולא כלום, ונקרב לשם הראשון, וקנסו חכמים את הקונה שכל המעות יפלו לנדבה לקיץ המזבח, אף מה שנתן יותר משווי הקרבן.

***************

יום שישי ז' אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ'

דף צ' – עמוד א'

המפריש מעות לפסחו – אף על פי כן  יכול מי שכבר הקדיש פסחו למנותו עליו תמורת המעות ונתחללו על הקרבן, לרבי אושעיא היינו לשיטת רבי הסובר שמשייר אדם בפסח, ואף בגוף הפסח משייר. ולאביי (לולי דברי רבי אושעיא) גם לרבי אין בעל הקרבן משייר בקדושת גוף הפסח, אלא בעל הדמים משייר בקדושת דמיו שאם ימצא מי שכבר הקדיש קרבנו יהא יכול להתמנות עליו, ובעל הקרבן ממנה אותו על קרבנו בחינם, והדמים חולין מעיקרא ונותנן במתנה לבעל הקרבן.

נתן מוקדשים באתנן – אין חל עליהם איסור אתנן, שנתמעטו מ'לכל נדר' – פרט לנדור. אך על עופות חולין חל אתנן שהתרבו מ'לכל נדר'.

להטיל איסור על מוקדשים הוא בכלל 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו', ורק בקדשים קלים לרבי יוסי הגלילי שממון בעלים הוא, יכול לאסור, ולכך צריך מיעוט שאין אתנן חל על מוקדשים. ולרבי אושעיא גם לרבי יכול לאסור קרבן פסח משום ששייר בקדושתו, וצריך מיעוט שאין אתנן חל עליו.

אם לא היו מעות לבעל הקרבן לעשות חג הפסח, יקח מעות שהפריש שכינו לשם קרבן פסח וימננו על פסחו. לת"ק – רק לצרכי השה כגון עצים לצלייתו, ונחלקו רבה ורבי זירא אם גם למצה ומרור שמכשירי פסח הם. ולרבי – אף לחלוק וטלית, לרבי אושעיא, שעל מנת כן הקדישו ישראל פסחיהם, לאביי (לולי דברי רבי אושעיא), שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן.

משנה. זב שראה שתי ראיות וחל שביעי שלו בערב פסח – שוחטים עליו את הפסח, שראוי בערב לאוכלו. ראה שלש שחייב להביא קרבן ביום השמיני, וכן זבה – שוחטים עליהם אם שמיני חל בערב פסח, אף על פי שלא הביאו כפרתם, ויביאוה אחר הקרבת הפסח (שדוחה איסור הקרבה אחר תמיד של בין הערביים). שומרת יום כנגד יום – שוחטים עליה ביום המחרת אפילו ספרה רק מקצת היום. ראתה שני ימים – שוחטים עליה בשלישי.

דף צ' – עמוד ב'

שוחטים קרבן פסח על טבול יום, כיון שראוי לאוכלו בלילה.

שחיטה וזריקה על טמא שרץ, שבידו לטבול וראוי בערב לאכילה, וכן טמא מת ביום השביעי שלו שבידו לקבל הזאה: לרב – לא חזי מדאורייתא, שכתוב 'ולא יכול לעשות הפסח ביום ההוא', ומשמע שאף שבערב יהיה טהור אף על פי כן אינו עושה פסחו בפסח ראשון. לעולא – שוחטים וזורקים עליו כיון שבידו לטבול ולקבל הזאה ולאכול בלילה.

מחוסר כיפורים שנתן מעות קרבנותיו לתוך השופר שהיה במקדש  – מותר לאכול קדשים בלילה, שחזקה שאין בית דין של כהנים עומדים מן העזרה עד שיכלו כל המעות שבשופרות, כדי שיאכלו מחוסרי כפורים בקדשים.

נדה ויולדת שוחטים וזורקים עליהם ביום השמיני שלהן ולא ביום השביעי, שאין בידם לטבול אלא בלילה, שכל חייבי טבילות טבילתם ביום, חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה, ואין הערב שמש שלה אלא ביום השמיני.

***************

שבת קודש ח' אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"א

דף צ"א ע"א 

אונן ביום ראשון שאסור לאכול קדשים מדאורייתא, מכל מקום אם לא נטמא למתו שוחטים עליו את הפסח, כיון שבלילה מותר לאכול קדשים מדאורייתא, ואף שאסור מדרבנן, לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת.

המפקח את הגל מעל אדם, ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת, שוחטים עליו הפסח כיון שהוא עדיין בחזקת טהרה, וכן החולה והזקן שהם יכולים לאכול כזית.

אונן והמפקח את הגל והזקן והחולה שהתירו לשחוט עליהם, היינו רק בחבורה עם אחרים, ולא בפני עצמם שמא יביאו הפסח לידי פסול, שיטמא האונן למתו, והמפקח הגל ימצאנו מת, והחולה והזקן יכבד עליהן חוליין ולא יוכלו לאכול כזית.

מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים בליל הפסח, שוחטין עליו הפסח בערב פסח בחבורה עם אחרים, ולא בפני עצמו, שחוששים שמא לא יצא לבסוף, ודווקא כשחבוש בבית האסורים של עכו"ם, אבל בשל ישראל שוחטין עליו אף בפני עצמו, ש'שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב'. וכן בבית האסורים של עכו"ם שהוא לפנים מחומת ירושלים שוחטים עליו בפני עצמו, שיכול לאכלו שם.

שחטו הפסח וזרקו דמו על אונן ואחר כך נטמא למתו, וכן על החולה וזקן והכביד עליהן חוליין מלאכול כזית, וכן על החבוש בבית האסורים ולא הוציאוהו, פטורים מלעשות פסח שני, כיון שהיו ראויים בשעת שחיטה. אבל המפקח את הגל שהוא עגול שמאהיל על כולו מתחילה, ונמצא מת, כיון שנתברר שהיה טמא בשעת שחיטה, חייב בפסח שני, אבל בגל ארוך, פטור מפסח שני, שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה.

שחיטת פסח על היחיד – לרבי יהודה אין שוחטים, שנאמר 'לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך', לרבי יוסי שוחטים. חבורה של עשרה, שאין אחד מהם יכול לאכול כזית – אין שוחטים עליהם (אף לרבי יהודה. תוס').

הזובח פסחו בבמת יחיד קודם חצות:  בשעת איסור הבמות עובר על לא תעשה (לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך), אבל אינו חייב כרת משום שחוטי חוץ, כיון שהוא עדיין מחוסר זמן להביא הקרבן בכשרות, אבל בשעת היתר במות אינו עובר בלא תעשה, אף שאין מקריבים בבמת יחיד אלא דבר הנידר ונידב.

נשים עושות חבורה לעצמן, אבל לא עם עבדים, משום תיפלות, וכן קטנים לא יעשו עם עבדים, משום פריצות.

דף צ"א ע"ב 

חיוב הנשים בקרבן פסח: א. לרבי יהודה – פסח ראשון חובה ('במכסת נפשות' – אפילו נשים), ושוחטין עליהן בפני עצמן, ודוחה את השבת. פסח שני רשות ('חטאו ישא האיש ההוא' – איש ולא אשה), ושוחטים עליה רק כשהיא טפילה לאנשים ('ככל חוקת הפסח'). ב. לרבי יוסי – חובה בין פסח ראשון ('במכסת נפשות') ובין פסח שני ('ונכרתה הנפש ההיא מישראל'), ושוחטים עליהן בפני עצמן. ג. לרבי שמעון – פסח ראשון רשות ('איש לפי אכלו' – איש ולא אשה), ושוחטים עליה רק כשהיא טפילה לאנשים ('במכסת נפשות'), ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר ('האיש ההוא', שאפילו טפילה לא).

'ויקחו להם איש שה לבית אבות'  – מלמד ש'איש' זוכה עבור אחרים, ואין קטן זוכה עבור אחרים, שאין קטן נעשה שליח.

.אין עושים חבורה שכולם גרים, שאינם בני תורה ויחמירו וידקדקו בו ויפסלוהו בחינם.

מצה ומרור לנשים בלילה הראשון חובה כאנשים, שהוקשה מצה לחמץ, שכשם שהן מוזהרות על איסור חמץ – שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, כך הן מצוות באכילת מצה, וכן במרור שנכתב יחד עם מצה 'על מצות ומרורים'

***************