לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

שבת קודש ט' אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"ב

דף צ"ב ע"א 

אונן שלא נטמא למתו – טובל (שצריך טבילה לקודש מדרבנן) ואוכל פסחו בערב, ולא בשאר קדשים, שהאונן בליל יום המיתה אסור בקדשים רק מדרבנן, ובמקום איסור כרת לא העמידו חכמים את דבריהם.

יום שמועה ויום ליקוט עצמות (שלא נטמא בהם) – טובל ואוכל כל הקדשים בלילה, שאנינותם ביום רק מדרבנן, ובלילה אין איסור כלל.

גר שנתגייר בערב פסח – לבית שמאי, טובל ואוכל הפסח בערב, ולבית הלל צריך הזאת שלישי ושביעי כטמא מת, גזירה שמא יטמא לשנה הבאה טומאת מת, ויאמר אשתקד טבלתי ואכלתי, וב"ש לא גזרי.

ערל ישראל שפירש מערלתו בערב פסח – לכו"ע טובל (בתוס' הקשו מדוע טובל, וראה ישוב בתויו"ט) ואוכל פסחו לערב, שלא גזרו בית הלל אלא בערל נכרי, שעד עכשיו לא קיבל טומאה, משא"כ ישראל שאף בערלתו קיבל טומאה כשאר ישראל, וליכא למיגזר משום שנה הבאה.

פעמים העמידו חכמים דבריהם במקום כרת שלא יקריב קרבן פסח בזמנו משום גזירה דרבנן: 

ערל  – עכו"ם שהתגייר לב"ה צריך הזאת שלישי ושביעי מדרבנן.

הזאה על טמא מת שחל שביעי שלו בשבת ערב פסח  – אסרוה חכמים אף שרק איסור שבות הוא, גזירה שמא יעבירנו.

הבאת איזמל למול מילה בשבת בזמנה – אין מביאים דרך רשויות דרבנן, אף שעל ידי זה מעוכב האב משחיטת פסח, ויש בו חיוב כרת.

פעמים לא העמידו דבריהם במקום כרת ויקריב קרבן פסח אף שיש איסור דרבנן:  

אונן – לילה ראשון, שאסור לאכול בקדשים מדרבנן, ואעפ"כ התירוהו בקרבן פסח.

מצורע – שטבל בשביעי, וראה קרי בשמיני וטבל, שמדרבנן אסור ליכנס למחנה לויה כל זמן שלא העריב שמשו, משא"כ לצורך קרבן פסח מותר להכניס בהונותיו להטהר, שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה (דרבנן) שאין בו כרת.

בית הפרס – אף שמטמא מדרבנן, ולא מהני בדיקה ע"י ניפוח, אעפ"כ התירו לבודקו ע"י ניפוח לעושי פסח, ולרבי יהודה בר אביי אם נידש ברגל מותר לעבור בו לעשות הפסח.

דף צ"ב ע"ב 

פרק מי שהיה 

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה קרבן פסח יעשהו בפסח שני, שגג או נאנס ואפילו הזיד בראשון יעשהו בשני.

שחטו וזרקו על מי שהיה בדרך רחוקה שלערב יבוא – לרב נחמן הורצה, ותבא עליו ברכה, ולרב ששת לא הורצה, דדחייה רחמנא כטמא, ובאונן לכו"ע הורצה כפי ששנינו לעיל.

***************

יום ראשון י' אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"ג

דף צ"ג ע"א 

רבי עקיבא הקיש את הנמצא בדרך רחוקה לטמא, שכשם שהטמא אף שיש בידו לעשות הפסח דחייה רחמנא, כך גם הנמצא בדרך רחוקה. ולדעת רב נחמן היינו רק מפני שסבר רבי עקיבא שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, הגם שבידו לטבול ולהיות חזי לאורתא. משא"כ למ"ד שוחטים וזורקים על טמא שרץ כיון שבידו לטבול ולאכול בלילה, הוא הדין ששוחטים על הנמצא בדרך רחוקה שיכול להכנס עד הלילה ולאכול.

אלו עושים פסח שני – מי שהיה בזמן פסח ראשון: זב, מצורע, בועל נדה, שוגג, אנוס, מזיד, טמא, בדרך רחוקה. ולרבי יוסי [הסובר שגם נשים חייבות בפסח שני] יש להוסיף גם: זבה, מצורעת, נדה, ויולדת.

בחיוב קרבן פסח שני נאמר רק 'טמא' ו'דרך רחוקה' (הגם שכל מי שלא עשה פסח ראשון חייב לעשות פסח שני כנ"ל), טמא כתיב – ללמד דלא שבקינן ליה למיעבד בראשון, דרך רחוקה כתיב – לרב נחמן, שאף שאם הביא בפסח ראשון ע"י שליח הורצה, אף על פי כן אם לא הביא ע"י שליח אינו חייב כרת, ולרב ששת קמ"ל דלא שבקינן ליה למיעבד בראשון, ואם שלח שליח לא הורצה.

שלש שיטות בחיוב כרת למי שלא הביא קרבן פסח: א. לרבי – חייב בין על פסח ראשון ובין על פסח שני, שפסח שני רגל בפני עצמו הוא, ולכן אף אם הזיד רק באחד מהן חייב. ב. לרבי נתן  – חייב רק על הראשון אם הזיד בו, ולא על השני (שאם שגג בראשון והזיד בשני פטור מכרת), שהשני תשלומי ראשון הוא, והגם שחייב להשלים בשני כשהזיד בראשון, ההשלמה אינה פוטרת אותו מכרת. ג. לרבי חנניא בן עקביא – אינו חייב עד שיזיד בראשון ובשני, שהשני תשלומי ראשון וגם תקנתא דראשון, ולכן גם אם הזיד בראשון אפשר לתקן הכרת אם מביא בשני (או אם היה שוגג בשני). ולכן – הזיד בזה וזה  – לכו"ע בכרת. שגג בזה ובזה – לכו"ע פטור. הזיד בראשון ושגג בשני – לרבי ורבי נתן חייב, לרבי חנניא ב"ע פטור. שגג בראשון והזיד בשני – לרבי חייב, לרבי נתן ולרבי חנניא ב"ע פטור.

גר שנתגייר וקטן שהתגדל בין פסח ראשון לשני – לרבי חייבים בפסח שני, שרגל בפני עצמו הוא, ולרבי נתן ורבי חנניא ב"ע פטורים, שתשלומי ראשון הוא, וכל מי שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני.

דף צ"ג ע"ב 

'מגדף' שנאמר בו חיוב 'כרת' – לרבי היינו מברך את ה', לרבי נתן ורבי חנניא ב"ע היינו מזמר ומשורר לע"ז.

מקור חיוב כרת במברך את ה' – לרבי מפורש בפסוק, שזהו מגדף. לרבי נתן ורבי חנניא ב"ע – נאמר במברך את ה' 'ונשא חטאו' ולמדים חיוב כרת מהמבטל קרבן פסח שנאמר בו 'חטאו ישא'.

מחלוקת התנאים בחיוב כרת במבטל את הפסח תלויה בפירוש הכתוב 'והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וכו' כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא': לרבי –  'כי' היינו 'אי' ('אם'), אך דבר חדש הוא, והיינו שגם אם לא הקריב במועדו והיינו בפסח שני 'חטאו ישא', והיינו כרת, שלמדים מהנאמר במברך את ה' 'ונשא חטאו' (וכשיטתו שמברך את ה' היינו מגדף, ובמגדף כתיב כרת). לרבי נתן – 'כי' היינו 'דהא' והוא נתינת טעם ל'ונכרתה', שחייב כרת משום שלא הקריב 'במועדו' והיינו בפסח ראשון. לרבי חנניא ב"ע – 'כי' היינו 'אי' ('אם'), והמשך הדבר הקודם הוא, והיינו ש'ונכרתה' הוא דווקא אם 'לא הקריב במועדו' והיינו בפסח שני.

דרך רחוקה שפטור מפסח ראשון – לרבי עקיבא היינו מן העיר מודיעים ולחוץ, וכן לשאר הרוחות כמידת ריחוקה של מודיעים מירושלים, ולרבי אלעזר היינו חוץ מאסקופת העזרה.

שיעור דרך רחוקה: לעולא – שרחוק בחצות היום שאינו יכול להגיע עד סוף זמן שחיטה – שקיעת החמה, ש'דרך רחוקה' נאמר בעשיית הפסח. לרב יהודה – שרחוק בחצות היום כל כך שלא יגיע עד סוף זמן אכילה דהיינו כל הלילה.

לעולא מרחק מודיעים מירושלים הוא ט"ו מיל, שהוא השיעור של הליכה מחצות היום עד השקיעה. שמהלך אדם בינוני ביום בינוני – עשרה פרסאות (ארבעים מיל), ומעלות השחר ועד הנץ החמה, וכן משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים – חמש מיל, ונמצא שמחצות עד השקיעה הוא ט"ו מיל.

טמא שרץ – לעולא שוחטים עליו הפסח, כיון שראוי לאכול בלילה אחר שיטבול, ומשום שסובר שפטור טומאה הוא משום שאין ראוי לאכילה (אבל פטור דרך רחוקה תלוי בשעת שחיטה כנ"ל). לרב יהודה אין שוחטין עליו, שהתורה פטרה טמא מת גם אם יום שביעי שלו חל בערב פסח אף שראוי לאכילה בלילה.

***************

יום שני י"א אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"ד

דף צ"ד ע"א 

פטור 'בדרך רחוקה' תלוי אם היה בדרך רחוקה [ממודיעים ולחוץ], ואפילו יכול להכנס על ידי סוסים ופרדים, אם לא נכנס פטור מכרת. ואם לא היה בדרך רחוקה, ואינו יכול להכנס מפני גמלים וקרונות [שגם בני ביתו עליהם], המעכבות אותו, אם לא נכנס חייב כרת, שאין זה אונס, שהיה לו להשמט ולילך יחידי ולשחוט.

עוביו של רקיע, שמהלכת בו החמה מעלות השחר עד הנץ החמה ומהשקיעה עד צאת הכוכבים: לרבא ועולא – מהלך חמש מיל, ונסתרו דבריהם מדברי התנא רבי יהודה שאמר שהוא ארבע מיל. (אך כשהאדם רץ הוא מהלך בזמן זה חמש מיל, והיינו כריצת לוט מסדום עד צוער).

כל העולם כולו דבר מועט הוא כלפי גיהנום, ככיסוי כלפי קדירה, שמצרים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ומצרים אחד משישים מכוש, וכוש אחד משישים בעולם, ועולם אחד משישים מגן, וגן אחד משישים מעדן, ועדן אחד משישים מגיהנום.

חלל העולם – היקף הילוך החמה, לרבא הוא שש אלף פרסאות, ונסתרו דבריו מכמה ברייתות שמתבאר מהם שהוא הרבה יותר מזה.

כל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב, שכוכב אחד מחזיק כל הישוב, וכן הוא גודל של כל הכוכבים (ועי' תוס' קי"ח: שדווקא אלו שבגלגל).

כל הישוב הוא בין קבוצת הכוכבים 'עגלה' ל'עקרב',  עגלה מצד צפון ועקרב מצד דרום.

אין חמה נמצאת כנגד ישוב העולם אלא שעה אחת ביום,  והיא בין חצי שש לחצי שבע, שהיא השעה שהשמש עומדת בראש כל אדם.

 דף צ"ד ע"ב 

נבוכדנצר אמר 'אעלה על במתי עב ואדמה לעליון', יצאתה בת קול ואמרה לו, רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע (שהמריד את כל העולם כולו בדור הפלגה להלחם בצבא השמים), הרי מהארץ לרקיע (וכן הוא גם שיעור אורכו של עולם) מהלך חמש מאות שנה, וכן הוא גם שיעור עוביו של כל רקיע, וכן הוא בין כל רקיע ורקיע, 'אך אל שאול תורד אל ירכתי בור'.

הגלגל שהמזלות נתונות בו – לדעת חכמי ישראל הגלגל קבוע ומזלות חוזרים, שכל מזל משמש ומוליך החמה לחבירו וחוזר למקומו, והראיה לכך, שלא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון. ולחכמי אומות העולם – גלגל חוזר ומזלות קבועים.

מהלך החמה לחכמי ישראל – ביום, החמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וזורחת ואינה נראית. לחכמי אומות העולם – ביום החמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע.

מעיינות – צוננים ביום ורותחים בלילה, ומכך הביא רבי ראיה לחכמי אומות העולם שבלילה החמה תחת הקרקע ומחממת המעיינות. ובברייתא אמר רבי נתן – שבימות החמה מעיינות צוננים, כיון שהחמה מהלכת בגובה הרקיע, ובימות הגשמים הם רותחים, כיון שהחמה מהלכת בשיפולי רקיע בצידי העולם סמוך למים.

בארבעה שבילים מהלכת גבורתה של חמה:  ניסן אייר סיון – בהרים, לפשר שלגים. תמוז אב אלול – בישוב, לבשל הפירות. תשרי מרחשון כסליו – בימים, לייבש הנהרות. טבת שבט אדר – במדבר, שלא לייבש הזרעים.

ערל שלא מל עצמו בערב פסח כדי שיוכל להביא קרבן פסח [וכן טמא שיכול לטהר עצמו בו ביום] – רבי אליעזר אמר בברייתא שחייב כרת. לאביי – אף שדעת רבי אליעזר ש'דרך רחוקה' היינו כל הנמצא חוץ לאסקופת העזרה, שאינו חייב להכנס, אעפ"כ מחייב בערל וטמא, משום שפטור 'דרך רחוקה' לא נאמר אלא במי שסיבת פטורו הוא ריחוקו, אבל ערל וטמא פסולם משום שאינם יכולים לאכול הפסח, ולכן כל שיכולים לתקן עצמם שיוכלו לאכול ולא תיקנו חייבים כרת. לרבא – מחלוקת תנאים מה היא דעת רבי אליעזר בזה: שמקורו של רבי אליעזר לשיעור 'דרך רחוקה' הוא מ'מעשר שני' ששם הוא חוץ לחומת ירושלים, ונחלקו כיצד למדים משם, א. כשם שבמע"ש ריחוק היינו 'חוץ לאכילתו', כך גם בפסח 'דרך רחוקה' היינו כל הנמצא חוץ לירושלים, אף שיכול להכנס ולעשות הפסח (אבל הנמצא חוץ לעזרה חייב להכנס ולעשות הפסח). ב. כשם שבמע"ש היינו 'חוץ לעשייתו', כך גם בפסח 'דרך רחוקה' היינו כל הנמצא חוץ לחומת העזרה, שאין מחייבים אותו להכנס לעזרה ולעשות הפסח. ולשני שיטות אלו זו גם ערל וטמא, אינם חייבים להכשיר את עצמם כדי להביא קרבן פסח, והברייתא לעיל היא שיטה שלישית בדעת רבי אליעזר, שדווקא הרחוק מן המודיעים ולחוץ, שאינו יכול להכנס לעשות הפסח פטור, אבל מי שיכול להכנס חייב, והוא הדין מי שיכול לתקן עצמו.

דרך רחוקה – לרבי יוסי הגלילי היינו חוץ מאיסקופת העזרה, שמלבד 'דרך רחוקה' נאמר 'ובדרך לא היה', וגם חוץ לאסקופת העזרה בכלל דרך. וכן סובר רבי יוסי בר רבי יהודה בדעת רבי אליעזר, אך לדעתו המקור הוא ממעשר שני, כנ"ל. ולכן לשיטה זו – גם לעניין טומאה שהותרה בציבור הולכים אחר רוב הציבור העומדים בעזרה.

***************