לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ב אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"ה

דף צ"ה ע"א 

משנה. מצוות שיש בפסח ראשון ואין בשני: א. בל יראה ובל ימצא, ב. הלל באכילתו. שניהם שוים: א. הלל בעשייתם, ב. נאכלים צלי, ג. נאכלים על מצה ומרורים, ד. דוחים את השבת.

מקור הדברים: 'ככל חוקת הפסח יעשו אותו' האמור בפסח שני מלמד שדיניו שוים לפסח ראשון, והפרטים 'על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו ממנו עד בוקר, ועצם לא ישברו בו' ממעטים שאינו שוה לכל דיניו – ולכך כל פרט ממעט דין אחד, והכלל 'ככל חוקת' וגו' מוסיף בכל פרט דין הדומה לפרט:

במצות עשה 'על מצות ומרורים יאכלוהו'  – נתרבתה גם מצות עשה שנאכל רק 'צלי אש', שמצוה שבגוף קרבן פסח היא, ונתמעטה מצות עשה של 'השבתת שאור', שאינה בגוף הקרבן.

בלאו הניתק לעשה 'לא ישאירו ממנו עד בוקר' – נתרבה גם לאו הניתק לעשה ד'לא תוציא מן הבית חוצה', שבגוף הקרבן היא, ונתמעט לאו הניתק לעשה ד'לא יראה ולא ימצא' שאינו בגוף הקרבן.

בלאו ד'ועצם לא תשברו בו' – נתרבה לאו ד'אל תאכלו ממנו נא', שבגוף הקרבן הוא, ונתמעט לאו ד'לא תשחט על חמץ דם זבחי' שאינו בגוף הקרבן.

לאיסי בן יהודה למדים מ'יעשו אותו' שדיני פסח ראשון נוהגות בפסח שני רק במצוות שבגופו (ואין צריך מיעוטים נוספים לזה, וחכמים סוברים שאחר שנאמר שגם מצות אכילת מצה ומרור נוהגת, הרי ש'אותו' לאו דווקא, וא"כ היינו אומרים שכל המצוות נוהגות בו), והפסוק 'ועצם לא תשברו' בא לרבות שגם עצם שיש בו מוח יש בו איסור שבירה (בין בפסח ראשון ובין בפסח שני). ולחכמים 'יעשו אותו' בא ללמד שלכתחילה אין שוחטין פסח שני על היחיד, אלא מטמאים אחד בפסח ראשון כדי שיוכל להימנות עמו.

דף צ"ה ע"ב 

הלל בשעת אכילת הפסח ראשון, ילפינן מקרא ד'השיר הזה יהיה כליל התקדש חג', ולכן דווקא בפסח ראשון שהוא 'ליל המקודש לחג', ולא בפסח שני שאינו חג.

הלל בשעת עשיית קרבן פסח ראשון, תקנת נביאים הוא, וגם בפסח שני אומרים הלל, א. שרק הלילה נתמעט מאמירת הלל ולא היום, ב. 'אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל' (שכיון שדבר מצוה הוא טעון הלל).

פסח שני דוחה את השבת שנאמר בו 'במועדו'.

פסח שני לעניין דחיית טומאה – לת"ק אינו דוחה, שעיקרו נדחה מפני הטומאה, ולכן ידחה לגמרי מלעשות פסח, לרבי יהודה – התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה, לא זכה – יעשנו בטומאה.

לינה בירושלים בפסח שני – לת"ק אליבא דרבי יהודה צריך לינה לילה הראשון, לתנא בתרא אליבא דרבי יהודה, אין צריך, דכתיב 'ופנית בבוקר והלכת לאהלך' 'ששת ימים תאכל מצות', ולמדים שדווקא כשאוכלים מצות כל שבעה (פסח ראשון) יש מצות לינה.

פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות, שלא הותרה אלא טומאת מת.

זבים וזבות נדות ויולדות שאכלו מפסח הבא בטומאה,  פטורים מכרת, שרק קדשים הנאכלים לטהורים בלבד מוזהרים עליו טמאים, משא"כ הנאכל לטמאי מת.

זבים וזבות נדות ויולדות שנכנסו למקדש בזמן שטמאי מת מקריבים קרבן פסח בטומאה – לת"ק חייבים, לרבי אליעזר פטורים, דיליף מקרא שאין שאר טמאים משתלחים אלא בזמן שטמאי מת משתלחים.

פסח הבא בטומאה הותרו טמאי מת להכנס רק לעזרה, ואם נכנסו להיכל נחלקו שני לשונות בדעת רבא האם עוברים, או לא.

***************

יום רביעי י"ג אדר תשפ"א

מסכת פסחים דף צ"ו

דף צ"ו ע"א 

אכילת אימורים בפסח הבא בטומאה, אין בהם משום איסור טומאה, שכיון שמקור האיסור הוא מטומאת בשר, אין האיסור נוהג אלא כשיש איסור על הבשר, אך מ"מ אסור לאוכלם משום איסור זרות.

אימורי פסח מצרים, לא היתה בהם הקטרה על גבי מזבח, אלא נצלו בשיפוד (לרבינו חננאל והערוך נצלו לאכילה, ולמאירי נצלו לשם שמים), שלא היו שם אלא שלש מזבחות להזאת הדם – שתי המזוזות והמשקוף.

 פסח מצרים מקחו לשם פסח ב'עשור לחודש', אבל פסח דורות לא, שהתמעט מ'בעשור לחודש הזה יקחו', אבל גם הוא צריך ביקור מבעשור, שצריך ביקור ד' ימים, ונלמד מהכתוב 'ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה' – שיהו כל עבודות חודש זה כזה, אלא שיכול לבקר שניים ושלשה טלאים בעשור, ובשעת שחיטה יקח אחד מהם.

פסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ושתי המזוזות (משום מניעת המשחית. תויו"ט) ולא פסח דורות.

פסח מצרים נאכל בחיפזון , ולא פסח דורות, שנאמר 'ואכלתם אותו בחיפזון'.

פסח מצרים נוהג בו איסור חמץ רק לילה ויום אחד, שנאמר 'לא יאכל חמץ' וסמוך לו 'היום אתם יוצאים', ופסח דורות נוהג חמץ כל שבעה.

'והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה'  – הוקש כל הפסחים בין דורות ובין מצרים זה לזה שיהיו עבודותיהם שוות, לביקור ד' ימים, לאכילת בשר בלילה עד חצות או עלות השחר, ולאיסור אכילת ערלים ובני נכר תושב ושכיר, לשבירת עצם, ואכילת צלי.

ד' ימי ביקור לעולה למדים בגזירה שוה מפסח מצרים, שנאמר בפסח 'והיה לכם למשמרת', ובתמיד נאמר 'תשמרו', ופסח שני נתמעט מביקור מ'בעשור לחודש הזה'.  

מיעוטי 'הזה' ו'בו' שנאמרו בפסח מצרים הם למעוטי פסח דורות: 

'בעשור לחודש הזה ויקחו'  – למעט לקיחה בעשור.

'והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה'  – למעט פסח שני מביקור ד' ימים.

'ואכלו את הבשר בלילה הזה' – לרבי אליעזר בן עזריה לגזירה שוה ל'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה', ללמד שהפסח נאכל רק עד חצות. ולרבי עקיבא ללמד שנאכל רק בלילה הזה, ולא בליל ט"ז (שהיה מקום לומר שכשם ששאר קדשים קלים נאכלים לשני ימים ולילה אחת, פסח נאכל שתי לילות במקום שני ימים).

'וכל ערל לא יאכל בו'  – בו אינו אוכל, אבל אוכל מצה ומרור.

'כל בן נכר לא יאכל בו' – המרת דת פוסל בפסח ולא בתרומה.

'ומלתה אותו אז יאכל בו'  – מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, ולא בתרומה.

'ועצם לא ישברו בו' – איסור שבירת עצם הוא רק בפסח כשר, ולא בפסח שנפסל.

'אל תאכלו ממנו נא' – לגזירה שווה ל'ממנו' הכתוב במעשר, שערל אסור במעשר.

דף צ"ו ע"ב 

קרבן פסח ותמורתו פעמים קריבה אחר הפסח לשם שלמים, ופעמים תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים – אבד והפריש אחר תחתיו, ונמצא קודם שחיטת פסח ולא שחטו, נדחה בידים וירעה וכו', נמצא אחר שחיטת הפסח, לא נדחה, וקרב לשם שלמים.

זמן דיחוי הפסח ותמורתו, לת"ק דברייתא ולרבה דווקא אם נמצא אחר השחיטה, לרבי אליעזר בברייתא ולרבי זירא 'זמן שחיטה' קובע, ולכן דווקא אם נמצא קודם חצות נדחה, אבל אם נמצא אחר חצות אף שנמצא קודם שחיטה אינו נדחה.

תמורת פסח שנאבד ונמצא,  אם נמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה – לכו"ע אין התמורה עצה קריבה שלמים, אלא תרעה וכו'. נמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה – לכו"ע התמורה עצמה קריבה שלמים. נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה – ללישנא קמא דרבה אינה קריבה שלמים, וללישנא בתרא דרבה קריבה שלמים, ונסתרו דבריו בלישנא בתרא מברייתא.

'אם כשב' האמור בשלמים  – 'כשב' בא לרבות פסח להקרבת האליה, ו'אם' בא לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח (לרש"י בפי' א' מותר ותמורת פסח, בפי' ב' היינו חגיגת י"ד) שנוהג בהם כל מצות שלמים, לסמיכה, נסכים, תנופת חזה ושוק, ו'אם עז' – ללמד שעז אין טעונה הקרבת האליה.

***************