לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום חמישי י"ז סיון תשפ"ב
מסכת יבמות דף ק"א
דף ק"א – ע"א
ספק בן תשע לראשון או בן שבע לאחרון שהכה או קלל זה אחר זה בשתי התראות – לת"ק חייב ממה נפשך, שסובר התראת ספק שמה התראה, לרבי יהודה פטור, שסובר התראת ספק אינה התראה. שניהם בבת אחת – י"א שבזה לכו"ע חייב, וי"א שגם בזה פטר רבי יהודה, שמה מקלל האמור כלפי מעלה אין בו שותפות, כך גם מקלל האמור למטה באביו ואמו, והוקש הכאה לקללה.
כהן ספק בן תשע לראשון או בן שבע לאחרון עולה במשמרתם של שניהם בעל כרחו – משום פגם שתי המשפחות, שמתביישים שיאמרו בני אדם שממשפחתם הוא ופסול לעבודה.
כהן ספק בן תשע לראשון או בן שבע לאחרון הגם שעולה במשמרם של שניהם אינו חולק עמהם, אלא אם היו שניהם ממשמר אחד ובית אב אחד שאז נוטל חלק אחד ממה נפשך.
הדרן עלך נושאין על האנוסה
פרק שנים עשר – מצות חליצה
משנה . מצות חליצה -בשלושה דיינים, ואפילו הדיוטות. בסנדל, ובדיעבד כשר אף מנעל. באנפיליא (נעל בד) פסולה שצריך דבר שמגין. בסנדל שאין לו עקב פסולה. מן הארכובה ולמעלה פסולה. בסנדל שאינו שלו, של עץ, של שמאל בימין, בגדול שאינו למידת רגלו אך יכול להלך בו, בקטן שחופה רוב רגלו – כשרה.
מצות חליצה בשלשה כעין דיינים – שיודעים להקרות ליבם 'מאן יבמי להקים' וגו' בלשון הקודש, וצריך שלשה שנאמר 'זקנים' שהם שניים, ואין בית דין שקול ולכן מוסיפים עוד אחד, וגם הדיוטות כשרים מיתור 'זקני'.
דף ק"א – ע"ב
סומא פסול לסנהדרין – כשם שבית דין מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום, שנאמר 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'.
'לעיני הזקנים וירקה' – צריכים הדיינים לראות הרוק היוצא מפי היבמה.
כתיב 'בישראל' 'בישראל' פעמיים – א' לבית דין ישראל ולא של גרים, וא' למה שאמר רבי טרפון שצריכים כולם לענות 'חלוץ הנעל'.
'וקראו לו זקני עירו ודברו אליו': וקראו לו – ולא שלוחם, ודברו אליו – משיאים לו עצה ההוגנת לו, שאם הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילד אומרים לו: מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך.
רבי יהודה סבר בתחילה שחליצה בחמשה – שנאמר 'זקנים' שניים, וכתיב 'זקני' עוד שניים, ואין בית דין שקול ומוסיפים עוד אחד, ולבסוף חזר בו, כפי ששנינו סתם במקום מחלוקת, דתנן סמיכת זקנים ועגלה ערופה לרבי יוסי בשלשה ולרבי יהודה בחמשה, החליצה והמיאון בשלשה, ומשמע שגם לרבי יהודה חליצה בשלשה. (והלכה שמיאון כשר בשניים).
'ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים' – צריכים הדיינים לקבוע מקום לחליצה.
הלכה חליצה בשלשה, ולפרסם שחלוצה היא ולא תינשא לכהן או כדי שיקפצו עליה מצרפים עד שיהיו חמישה.
***************
יום שישי י"ח סיון תשפ"ב
מסכת יבמות דף ק"ב
דף ק"ב – ע"א
'שום תשים עליך מלך… מקרב אחיך תשים עליך מלך' – כל משימות שאתה משים עליך צריך 'מקרב אחיך' ולא גר, ודיין בכלל (ועוד שדיין כמלך), אבל דן הגר את גר חבירו, ואם אמו מישראל דן אפילו ישראל, ובחליצה צריך אביו ואמו מישראל – שנאמר 'ונקרא שמו בישראל' שיהא ישראל מכל צדדיו.
המנהג לחלוץ בסנדל (עור קשה), ונחלקו תנאים ואמוראים אם חולצים לכתחילה במנעל (עור רך), שהאוסרים גוזרים משום מנעל קרוע מלמעלה או חצי מנעל, אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת וליכא למגזר מידי.
רב אמר שאילו לא ראה שרבי חייא חולץ בסנדל שיש בו רצועות, לא היה חולץ אלא בסנדל של ערבים שמהודק יותר. וסנדל שלנו אף שקשור בשפתיו בקשר המעמיד שלא יצא מהרגל, קושרים בו רצועה כדי שתהא חליצה מעולה.
החליצה מתירה לשוק כשהתירה ושמטה רוב העקב, אבל התיר הוא ושמטה היא או להיפך חליצתה פסולה.
ספק בגמרא אם צריך חליצה או שצריך גלויי כרעא, ונפק"מ אם קרעה המנעל מעליו, או השליכה גחלת על המנעל ושרפתו, וכן שנעל שני מנעלים זה מעל זה וקרעה העליון וחלצה התחתון.
דף ק"ב – ע"ב
יבמה שהגדילה בין האחים – ללישנא קמא אף שראינו שחלצה סנדל של אחד מהם לא חוששים שמא כוונו לשם חליצה. ללישנא בתרא – בסתם אין חוששים שחלצה, אבל אם ראינו שחלצה אף שאין יודעים אם נתכוונו נפסלה על האחים, אבל אינה מותרת לעלמא עד שיהא ידוע שנתכוונו שניהם.
סנדל שתפור בבגד פשתן אין חולצים בו – שנאמר 'ואנעלך תחש', אבל מעור של בהמה אחרת כשר, שנתרבה מריבוי 'נעל'.
חלצה בסנדל של עור ורצועותיו מנוצה של עזים – כשרה, שהוא בכלל 'ואנעלך תחש', אבל אם כולו מנוצה לא, שאינו נקרא מנעל אלא 'קרקא'.
'וחלצה נעלו מעל רגלו' – שתיטול מעל רגלו, כמו שכתוב 'וחלצו את האבנים', ואין הפירוש שתנעול על רגלו, שאם כך לכתוב רחמנא 'ברגלו' או 'במעל רגלו'.
'בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם' – שקיבל הקדוש ברוך הוא חליצה מבני ישראל אך הוא לא חלץ להם.
חליצה באנפיליא: של בגד – פסולה, של עור – כשרה.
לא יטייל ביום הכיפורים בסנדל ובאנפיליא של עור, לא מבית לבית ולא ממיטה למיטה, אבל באנפיליא של בגד מותר, וכן מותר לכרוך סודר סביב רגליו לתענוג.
***************
שבת קודש י"ט סיון תשפ"ב
מסכת יבמות דף ק"ג
דף ק"ג – ע"א
מנעל הנפרם שחופה רוב הרגל – כשר לחליצה, וכן סנדל הנפחת שמקבל רוב הרגל, וכן סנדל של שעם וגמי ומוק של לבד שקשה ומגין.
חליצת סומא – כשרה.
קב הקיטע נחשב מנעל וחולץ בו, לרבי מאיר הסובר לענין שבת שהקיטע יוצא בקב שלו שנחשב מנעל אף שאינו מחופה עור כן הוא גם לענין חליצה, ואינו דומה לאנפיליא של בגד שפסול – שקב מגין, ולחכמים החולקים על רבי מאיר לענין שבת – מדובר במחופה עור.
החולץ צריך לדחוף רגלו בקרקע, וגם החולץ כשהוא יושב או מוטה כשר כל שדוחף רגלו בקרקע, אבל מי שרגלו הפוכה ודורס על הצד העליון של הרגל חליצתו פסולה.
סמוכות הרגליים, והיינו שהולך בידיו וגורר רגליו ויש לו סמוכות להכניס רגליו בתוכו – חליצתו בהם פסולה, כיון שאינו יכול לדחוף רגליו לקרקע מפני שהם עקומות, אבל נותנו לאחרים שרגליהם ישרות לחלוץ בהם.
חליצה מן הארכובה ולמטה כשרה – שכתוב 'וחלצה נעלו מעל רגלו' ולא כתוב 'מרגלו', אבל מן הארכובה ולמעלה פסולה שהוא מעל מעל.
פרק המפסיק בין השוק לרגל – לרב פפא על כרחך נמשך עד הארץ ואין פרק אחר למטה הימנו בעקב, שאם לא כן מן הארכובה ולמטה פסולה שהוא מעל מעל, לרב אשי אפילו אם נאמר שנפסק מכל מקום כל השווה ועומד מול כף הרגל כחלק מכף הרגל הוא.
מן הארכובה ולמעלה אינו נקרא 'רגל', ומה שנאמר 'ובשליתה היוצאת מבין רגליה' הוא משום שבשעה שכורעת לילד נועצת עקביה בירכתיה ויולדת, ומה שקורים לאותו מקום רגל היינו לישנא מעליא.
דף ק"ג – ע"ב
כל טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים – שנאמר 'השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע', שגם הטוב רע הוא שהזכיר לו שם עכו"ם.
יעל לא נהנתה מעבירה – שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ורק ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם ולא עכו"ם, וסיסרא הכניס בה זוהמת הנחש.
'נעל' – שלא צריך דווקא שלו אלא של כל אדם כשר, ומה שכתוב 'נעלו' היינו שיהא ראוי לו, פרט לגדול שאין יכול להלך בו, ופרט לקטן שאינו חופה רוב רגלו, ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב. אך לכתחילה צריך שיהא שלו או שיקנו לו אחרים במתנה.
חליצה בסנדל שמאל מרגל ימין – כשרה בדיעבד.
חליצה בסנדל של עץ – כשרה, לרבי מאיר הסובר שקב של קיטע בכלל נעל לענין שבת כן הוא גם בסנדל של עץ, ולחכמים דווקא אם הוא מחופה עור.
בית המוסגר – מטמא אם נגע מתוכו אף שלא נכנס אליו, מוחלט – מטמא אף מאחוריו, ושניהם מטמאים בנכנס רובו אל הבית, והגם שכתוב 'והבא אל הבית' והבית המוחלט עומד לנתיצה אין אומרים כתותי מכתת שיעוריה ואינו 'בית', שאפילו בשעת נתיצה קראו התורה בית שנאמר 'ונתץ את הבית'.
בגד המנוגע מוחלט שיש בו שלש על שלש, אף שאין בו כזית, שנכנס רובו לבית – נטמאו כל כלי הבית, וכן אם יש בו כמה כזיתים כיון שנכנס כזית אחד אף שלא נכנס רוב הבגד, ואין אומרים שכתותי מכתת שעוריה ואינו בגד, שנאמר 'ושרף את הבגד' – אפילו בשעת שריפה קראו התורה בגד.
סנדל המוסגר – לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתו כשרה, מוחלט – לרב פפי משמיה דרבא אם חלץ חליצתו פסולה, שצריך שיהא בו שיעור שחופה רוב רגלו, וכיון שמוחלט לשריפה עומד וכתותי מכתת שיעוריה, לרב פפא משמיה דרבא חליצתו כשרה, שהרי התורה קראה לבגד מוחלט 'בגד' (ולרב פפי איסור מטומאה לא ילפינן).
***************