לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני ד׳ אלול תשפ"ג
מסכת קידושין דף ח׳
דף ח' – ע"א
בעבד עברי כתוב 'ישיב גאולתו מכסף מקנתו', 'ישיב' לרבות שווה כסף, 'מכסף' למעט ולא בתבואה וכלים אע"ג שנקנה בשווה כסף(עבד עברי אינו נקנה ולא קונה עצמו בחליפין, עבד כנעני נקנה בחליפין). לרב יוסף משום ששווה כסף ככסף היינו רק אם קיץ, לרבה היינו ולא בתורת תבואה וכלים דהיינו קנין חליפין, ולרב נחמן שפירות אינם עושים חליפין מיעוט ולא בתבואה וכלים היינו אם הוא פחות משוה פרוטה שלא אומרים כיון שמזומנים ליהנות מהם גמר ומקנה נפשיה אפילו בפחות משוה פרוטה.
הפודה בנו ונתן לכהן חפץ שאינו שווה חמש סלעים ואמר הכהן לדידי שווה חמש סלעים אם הוא אדם שצריך לאותו דבר והיה משלם בעדו חמש סלעים הבן פדוי (רב כהנא שלקח פדיון הבן לתירוץ א' בתוס' שהיה ב' רב כהנא וא' מהם היה כהן, לתירוץ ב' היה רק רב כהנא א' שהיה ישראל ולקח פדיון הבן משום שאשתו הייתה בת כהן).
התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי היא מקודשת מיד וישלים אחר כך כיון שאמר במנה ונתן לה רק דינר כמי שאמר לה הרי את מקודשת בדינר עכשיו על מנת שאשלים לך מנה, היה מונה והולך לרב אשי רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו, התקדשי לי במנה זו אינה מקודשת עד שיתן לה כל המנה, נמצא חסר דינר או דינר של נחושת שאינו יוצא ולא הכירה בו מתחילתו או דינר היוצא על ידי הדחק אינה מקודשת.
דף ח' – ע"ב
התקדשי לי במנה ונתן לה משכון עליה אינה מקודשת, כיון שלא נתן לה כלום שיוחל עליו המשכון וגם המשכון לא נתן לה במתנה, ואם נתן לה משכון שקיבל מאחרים על חוב שחייבים לו מקודשת בחוב שיש לו על המשכון שהמשכון קנוי לו שהרי כשמחזיר המשכון ללוה להשתמש בו נאמר 'ולך תהיה צדקה' וכיון שמקיים מצות צדקה על כרחך שזה שלו.(אמר 'התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהא שלך' – מקודשת, וכן במתנה קנה.
'אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה' – יכול לעכב המשכון עד שיתן המנה.
התחייבות בשידוכים שאמר 'אם אחזור בי אתן לך כך וכך והילך משכון' – מסתפק התוס' אם אומרים מנה אין כאן משכון אין כאן, כיון שאם אחד חוזר מתבייש השני.
בעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלוואה קנין גמור, ומשכון שבשעת הלוואה אלים שעבודיה שחשוב ממון לקדש בו אשה ולקנות עבדים וקרקעות ושלא לשמט בשביעית ולאיסור חמץ, לרש"י בעל חוב קונה משכון לחיוב אונסים לתוס' לגניבה ואבידה).
מכר שפחתו והלוקח לא שילם מעות אלא נתן עליה משכון יכול המוכר לחזור בו שהלוקח לא קנה.
התקדשי לי במנה נטלה וזרקה לפניו אינה מקודשת שכוונתה לומר איני רוצה, ואפילו זרקה לים או לאור או לכל דבר האבוד ולא אומרים כיון שאתחייב בה דעתה להתקדש לו ועשתה כן לראות אם הוא רגזן.
התקדשי לי במנה תנם לפלוני אינה מקודשת שמשטה בו כלומר תן מעותיך לאחרים, ואפילו אמרה תנהו לאבי או לאביך ולא נתכוונה ליתן להם מתנה משלה, ואם היא התחילה ואמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב.
התקדשי לי במנה לאבי ולאביך על מנת שיקבלם לי מקודשת, ולאו דווקא אבי ואביך שסמכה דעתה שיעשו שליחותה שיקבלם לה, אלא הוא הדין תנם לפלוני על מנת שיקבלום לי.
התקדשי לי במתנה תנם על גבי סלע אינה מקודשת, בסלע שלה מקודשת, שחצירו של אדם קונה לו, ואיבעיא בסלע של שניהם.(לתוס' סלע שלה וסלע של שניהם אין תלוי בקניין חצר אלא משום שסמכה דעתה).
התקדשי לי בכיכר תנהו לכלב אינה מקודשת, כלב שלה מקודשת, איבעיא כלב רץ אחריה לנושכה, אם גמרה ומקנה משום ההנאה שמציל אותה או לא כיון שמחויב להצילה.
הרי את מקודשת לי בכיכר תנהו לעני אינה מקודשת אפילו עני הסמוך עליה, שכמו שאני חייבת לפרנסו גם אתה חייב בו.
***************
יום שלישי ה׳ אלול תשפ"ג
מסכת קידושין דף ט׳
אמרה תן/הלכות/שטר קידושין ומכר/שטר אירוסין שכתב שלא לשמה/דברים הנקנים באמירה/קניני ואיסורי ביאה
דף ט' – ע"א
ביקשה ממנו שיתן לה איזה דבר ושאל אותה אם אתן לך מקדשת לי ואמרה תן אינה מקודשת, [וכן באמרה אשקויי אשקיין, וכן שדי מישדא] ונחלקו באמרה תן רק פעם אחד, ולהלכה אינה מקודשת.
הלכה שיראי לא צריך שומא, והלכה בהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זה מקודשת וישלים, והלכה מנה אין כאן משכון אין כאן (לר"ת דווקא שיראי אינו צריך שומא שהשומא ידוע, אבל כשאין השומא ידוע לא סמכה דעתה לפיכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן).
בשטר קידושין המקדש כותב על נייר או על חרס(שטר על גבי דבר שיכול להזדייף כשר רק לרבי אלעזר הסובר שעדי מסירה כרתי, אבל לר"מ פסול משום שאין מוכח מתוכו) – אע"פ שאין בו שווה פרוטה, אבל שטר מכר המוכר כותב, שכן הוא הלכה למשה מסיני.
המקדש בת, אם היא קטנה כותב בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאינתו, ונותן לאביה או לה מדעת אביה, ואם היא בוגרת כותב הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, הרי את לי לאינתו ונותן לה או לאביה מדעתה.
דף ט' – ע"ב
שטר אירוסין שכתב שלא לשמה פסול שלומדים מגט מהיקש הויה ליציאה, ונחלקו אם כתבו שלא מדעתה אם כשר כמו בגט שגם זה לומדים מהיקש הויה ליציאה או שלומדים מגט כשם שצריך שם דעת הבעל מפני שהוא מקנה כך בשטר קידושין צריך דעתה שהיא המקנה.
שטרי תנאים וממון שפוסקים זה לזה בשעת קידושין נקנים בלי קנין שבזה הנאה שמתתחנים ביחד גמרי ומקני (לרשב"ם דווקא אם עמדו וקידשו מתוך דברי התנאים, לר"ת דווקא בנישואין ראשונים, ודווקא כשהאב פוסק ולא אחיה ואמה).
אשה נקנית בביאה – לרבי יוחנן שנאמר 'בעולת בעל' שנעשה לה בעל על ידי בעילה, ולרבי משום שנאמר 'כי יקח איש אשה ובעלה', ורבי יוחנן לומד ובעלה שרק אשתו נקנית בביאה ולא אמה עבריה ולא לומדים אמה עבריה מאשתו ממה שהקשה התורה אמה עבריה לאשתו בפסוק 'אם אחרת יקח לו' שהקישה הכתוב לאחרת והיינו אשתו, ורבי לומד שאין אמה עבריה נקנית בביאה ממה שכתוב ובעלה ולא כתיב ובעל.
קידושין שאין מסורים לביאה אינם קידושין, לכן המקדש אחת משתי אחיות סתם אינם קידושין שאינו יודע איזה אשתו ואיזה אחות אשתו שנאמר 'כי יקח איש אשה ובעלה' ולא כתב או בעלה.
בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה שנאמר 'בעולת בעל', וגם רבי יוחנן שלומד דין קידושי ביאה מפסוק בעולת בעל לומד שבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ממה שלא כתוב בעולת איש רק בעולת בעל.
באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה – לרבנן כולם בסקילה שרק בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, לרבי הראשון בסקילה וכולם בחנק שנאמר 'ומת האיש אשר שכב עימה לבדו' מיתור לבדו לומדים שרק הראשון בסקילה.
***************