לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי ו׳ תשרי תשפ"ד

מסכת קידושין דף ל״ט

ספק ערלה/ערלה/כלאיים/מצוות ועבירות

דף ל"ט – ע"א

ספק ערלה בחוץ לארץ – לרבי יוחנן אע"פ שמותר מכל מקום הואיל כשהוא ודאי ערלה אסור מהלכה למשה מסיני בספק לא יראה איך העכו"ם לוקט משם, ולעולא שערלה בחוץ לארץ אינו אלא מדרבנן לא אסרו אלא הזורע כלאים והליקטו בידיים, אבל עכו"ם שלקט מותר לקחת ממנו, ויש מתירים לישראל ללקוט ודאי ערלה ונותן לישראל כיון שאצל המקבל הוא ספק.

י"א לרבי אליעזר הגדול אין ערלה בחוץ לארץ, ולרבי יוחנן כל האומר כן לא יהיה לו נין ונכד משליך חבל בגורל בקהל ה', ואין דורשים היתר ספיקו ברבים, ואל תתיר להם לספק זה לזה אלא אבד אותם הפירות בידיים .

'את חקתי תשמורו' היינו את חוקותי שכבר חקקתי לנח ובניו, 'בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע' כשם שאיסור בהמה הוא בהרבעה ונוהג בין בארץ ובין בחו"ל כך איסור שדך לא תזרע כלאים היינו בהרכבת אילן ולוקים עליה גם בחוץ לארץ, אבל כלאי הכרם אסור מדרבנן, וכלאי זרעים מותר, ורב יוסף רצה להוכיח שאסור מהא דרב זרע כל מין בערוגה בפני עצמו, והגמרא דחה שעשה כן שלא להטריח השמש.

כלאי הכרם אינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד.

דף ל"ט – ע"ב

מי שמצותיו שקולים מחצה זכויות ומחצה עונות ויש בין זכויותיו מצות כיבוד אב ואם או גמילות חסדים או הכנסת אורחים או הבאת שלום בין אדם לחבירו או תלמוד תורה מטיבים לו, ואם אין ביניהם אחד ממצות הנ"ל ועשה עוד מצוה מטיבים לו.

מי שזכויותיו מרובים מעונותיו – לאביי מריעים לו בעולם הזה לנקותו מעונותיו כדי שיטול שכר לעולם הבא, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, וכל שעונותיו מרובין מזכויותיו מטיבים לו בעולם הזה כדי לטורדו לעולם הבא ודומה כמי שקיים כל התורה ולא חיסרה אות אחת ממנה, לרבא היינו לרבי יעקב אבל לחכמים מטיבים לו ומאריכים ימיו בעולם הזה ונוחל חיי עולם הבא.

לרבי יעקב אין מתן שכר בעולם הזה, וכן מה שכתוב בכיבוד אב ואם 'למען יאריכון ימיך', ובשילוח הקן 'למען ייטב לך' היינו לעולם הבא.

אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה רק בהרהור עבודה זרה.

שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם ומיגן עליהם מהרהור חטא.

אחר יצא לתרבות רעה שראה בן שעלה בסולם בשליחות אביו להביא לו גזולות ושילח האם ונטל הבנים ונפל ואילו דרשה כרבי יעקב לא היה עושה כך, וי"א שראה דבר אחר שגירר לשונו של חוצפית המתורגמן ואמר פה שהפיק מרגליות ילחך בעפר.

ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה אם הגיע דבר ערוה לידו וניצלה ממנה.

כל הבא דבר ערוה וניצל הימנו עושים לו נס, וכרבי חנינא בר פפי שנתבע לעבירה ואמר ומילא עצמו שחין ועשתה היא ונתרפא ברח ונטמן במרחץ שאפילו אם שנים היו נכנסים שם ביום היו ניזוקים ואמר ששני נושא קיסר שמרוהו כל הלילה.

 

***************

מסכת קידושין דף מ׳ – מ״ד

מניעה מעבירה/תלמוד גדול/אוכל בשוק

דף מ' – ע"א

'גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו', רב צדוק נתבע לעבירה וביקש לאכול, הסיקה התנור לצליות מאכל טמא ונכנס לתוכו ואמר שהעושה זה נכנס לזה ואמרה אילו ידעה שחמור כל כך לא הייתה מצערו, רב כהנא מכר קלתות נשים נתבע לעבירה, עלה לראש הגג ונפל וקיבלו אליהו ואמר שהטריחו לבא ממקום רחוק ארבע מאות פרסי, אמר שעניותו הביאו אותו לכך ונתן לו כלי עם דינרי זהב.

במשנה באלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, לא כתוב גם שילוח הקן אע"ג שכתוב בו 'למען ייטב לך והארכת ימים', שלא כתב אלא מצוות שטוב לשמים ולבריות והוא נקרא צדיק טוב.

הזכות יש לה קרן ופירות, עבירה יש לה קרן ואין לה פירות שאין נפרעים ממנו יותר מכדי רשעו, עבירה שעושה פירות כגון חילול השם שלומדים ממנו לעשות כן נפרעים ממנו יותר מכדי רשעו.

'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו' שהחושב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואם קיים מחשבתו נפרעים ממנו אף על המחשבה, והרהור עבודה זרה מצרפה למעשה שחמורה שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, וכל עבירה שחוזר ומהרהר לעשות הקב"ה מצרפה למעשה.

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.

נוח שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפהרסיא.

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לכופו ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש ויתכסה שחורים  ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפהרסיא.

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, שמסתכל בקשת, או שעובר עבירה בסתר כשיכול לכוף יצרו.

אין מקיפים בחילול ה' אחד שוגג ואחד מזיד, שנפרעים ממנו מיד או שאם הייתה מאזניים שקולה ויש באחד העונות חילול השם מכריע את הכף לחובה.

דף מ' – ע"ב

לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו וכל העולם לכל חובה.

אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה ומתחרט על כל הטובות שעשה איבד את הראשונות, אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה לא מזכירים לו שוב רשעו.

משנה . כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, וכל שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אינו מן הישוב ופסול לעדות שאינו מקפיד על עצמו ויש לדור הנאה ממנו.

צדיקים נמשלים לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו כולו עומד במקום טהרה כך הקב"ה מביא יסורים עליהם ונפרע מן הצדיקים על מעט עבירות שבידם ונמצאו כולם נקיים, רשעים דומים לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו כולו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע להם טובה כדי לטורפם ולהורישם למדריגה תחתונה.

לרבי טרפון מעשה גדול, לרבי עקיבא תלמיד גדול, נענו כולם שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה.

גדול תלמוד שקודם לחלה מ' שנה, לתרומות ומעשרות נ"ד שנה, לשמיטה ס"א שנה, ליובלות פ"ג שנה מתחילת שנת היובל הראשון.

אין תחילת דינו של אדם ביום הדין אלא על מה שלא עסק וכן בתורה שכר תלמודו קודם למעשה.

רגזן לא עלתה בידו אלא כחש בשר ברגזנותו.

האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב וי"א שפסול לעדות וכן הוא ההלכה (לר"ח דווקא חוטף פחות משווה פרוטה או דבר שאין מקפיד עליו, לר"א טועם ממוכרים כאילו רוצה לקנות, לר"ת דווקא אם אוכל סעודת פת).

פרק שני – האיש מקדש

מצוה בו/ראיה לפני קידושין/שליחות בקידושין וגט בשחיטת קדשים ותרומה

משנה . מצוה בו יותר מבשלוחו שאם עוסק גופו במצות מקבל יותר שכר, וכמו שמצינו שהאמוראים בעצמם הכינו  לכבוד שבת.

אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ועובר על 'ואהבת לרעך כמוך'.

האיש מקדש האשה בין בעצמו ובשליחו ומצוה לקדש בעצמו שמצוה בו יותר מבשלוחו, וי"א שאסור לקדש על ידי שלוחו שאסור לקדש אשה עד שיראנה.

האשה מתקדשת בה ובשליחה, ומצוה להתקדש על ידי עצמה מלהתקדש על ידי שליחה שמצוה בה יותר משלוחה, אך אין לה איסור להתקדש לו עד שלא ראתה אותו שלנשים נוח גם בבעל כל שהוא.

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשליחו, אבל אסור לקדש כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה (ועכשיו נהגו לקדש כשהן קטנות שמא לאחר זמן לא יהיה לו לנדוניית בתו).

שליח בגירושין לומדים ממה שכתוב 'ושלחה מביתו' ולא כתיב וגירשה, לכן מ'ושלח' לומדים שהבעל עושה שליח ומייתור ה' לומדים שהאשה עושה שליח, ומפסוק ושלח ושלחה השני לומדים שהשליח עושה שליח.

שליח בקידושין לומדים מגירושין מהיקש ויצאה והייתה.

**************

 

דף מ"א – ע"ב

שליח בשחיטת קדשים לומדים מפסוק 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים', אע"פ שרק אחד שוחט, ולכן חבורה שאבד פסחה ואמרה לאחד צא ובקש הפסח האבוד ושחוט עלינו ומצא ושחט וגם הם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא והם אוכלים מפסחו של השליח.

אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין וסברא הוא שדבר שלא שייך בו אינו יכול להיות שליח לאותו דבר.

העובד כוכבים והכותי שתרמו את שלהם, – לת"ק תרומתם תרומה ואסורה לזרים ומדמעת וחייבים עליה חומש, שסובר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי חיוב תרומה, ואין מירוח עכו"ם פוטר, ולר' שמעון פטור שסובר שדיגון עכו"ם אינו מחייב תרומה.

'כן תרימו גם אתם' – אתם למעט שאינו יכול לתרום של חבירו שלא מדעתו, ולכן אין האריס יכול לתרום חלקו של בעה"ב, ואין אפוטרופוס יכול לתרום משל יתומים.

'גם אתם' מה אתם בני ברית אף שליח עכו"ם פסול להיות שליח לתרום, אע"פ עכו"ם יכול לתרום לעצמו, ולר' שמעון גם לרבות את השליח אע"פ שאין אדם יכול לתרום תרומה שאינו שלו (בלי שליחות) ולת"ק שליחות לומדים מצד השוה משליחות קדשים וגט שישנו בעצמו ושלוחו כמותו.

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל/איש לפי אכלו תכסו על השה/נחלת הארץ/אחים שחלקו/שליחות לדבר עבירה

דף מ"ב – ע"א

'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים' אע"פ שאין כולם שוחטים אלא אחד, לרבי יהושע בן קרחה מכאן ששלוחו של אדם כמותו, לרבי יונתן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד ואין אכילת כזית לכל אחד מעכב אלא זריקת הדם.

לרבי יונתן שלוחו של אדם כמותו לומדים ממה שכל ישראל יוצאים בפסח אחד שאחד שוחט בשביל כולם ומפסוק ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית' ומייתור הפסוקים לומדים שיש דין שליחות גם באופן שאין לשליח שותפות בו.

'איש לפי אכלו תכסו על השה' איש זוכה אבל קטן אין לו כח לקחת בשביל אחרים, ולא בא הפסוק לומר ששוחטים הפסח אפילו על איש אחד, שהרי כתוב 'לא תוכל לזבוח את הפסח באחד' (שעריך) ודורשים באחד היינו ביחיד.

'ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ' אע"ג שהיו קטנים בנוחלי הארץ ועל כרחך לאו מטעם שליחות הוא שאין שליחות לקטן אלא זכין לאדם שלא בפניו, ואע"פ שלפעמים החלוקה הוא חובה ולא זכות שהרי יש שעדיף להם הבקעה ויש שעדיף להם בהר, ולכן יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידים להם אפוטרופוס לזכותם ולהנאתם ואם יתחייבו מה שעשו עשוי (לר"ת אם אחד מוחה אין מעמידים אפוטרופוס).

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהםבבית דיןמעמידים להם אפוטרופוס ובוררים חלק יפה לכל אחד, הגדילו לשמואל יכולים למחות ברוחות, לרב נחמן אינם יכולים למחות ברוחות.

דיינים ששמו נכסי לוה למלווה שלא בפניו ופיחתו או הותירו שתות לת"ק המכר בטל לרבן שמעון בן גמליאל המכר קיים, לרב נחמן הלכה כחכמים לרבא הלכה כרשב"ג, והוא הדין יתומים שבאו לבית דין לחלוק בנכסי אביהם וטעו.

דף מ"ב – ע"ב

אחים שחלקו הרי הם כלקוחות, פחות משתות נקנה מקח, יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה, ואם עשו על ידי שליח אפילו פחות משתות בטל שיכול לומר לתיקוני שלחתיך ולא לקלקלני, אמרו נחלוק בשום הדיינים דינם כדיינים שטעו ולרשב"ג טעו יותר משתות מכרן קיים ולרבא הלכה כרשב"ג, טעו בקרקע אין אונאה לקרקעות ואפילו טעו בשתות אין מחזיר האונאה (עד מחצה), ואם מדדו בחבל וטעו במדידה אפילו בפחות משתות מחזיר האונאה.

אין שליח לדבר עבירה ולכן השולח את הבעירה ביד פיקח הפיקח חייב שהרי דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעים.

במעילה יש שליח לדבר עבירה, ולכן מי שהיו אצלו מעות הקדש וחשב שהם חולין ומסרם לשליח לקחת בהם חלוק אם עשה השליח שליחותו המשלח מעל שלומדים בגזירה שוה מתרומה שיש שליחות אע"פ שהוא דבר עבירה, אבל אם שינה השליח וקנה טלית השליח מעל.

בשליחות יד בפיקדון יש שליח לדבר עבירה לשיטת בית הלל שדרשו כן מפסוק 'על כל דבר פשע' שחייב גם אם אמר לעבדו ושלוחו לשלוח יד בפיקדון, ולבית שמאי מפסוק 'על כל דבר פשע' לומדים שאם אמר או חשב לשלוח יד בפיקדון הרי הוא ברשותו מאותו שעה ואילך להתחייב באונסים.

אין ללמוד ממעילה ושליחות יד שיש שליח לדבר עבירה, שהם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.

שליחות לדבר עבירה/שליח נעשה עד/קטנה ונערה המאורסה

**************

 

דף מ"ג – ע"א

במעילה יש שליח לדבר עבירה, ולא לומדים מזה שיש שליח לדבר עבירה בכל התורה (לפי ב"ש שבשליחות יד לא אומרים אין שליח לדבר עבירה ואין מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד שלא מלמדים) – שטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה, ויהא מעילה וטביחה ומכירה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.

למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, לא לומדים ממעילה ושליחות יד (לשיטת ב"ה) או ממעילה וטביחה ומכירה שיש שליח לדבר עבירה בכל התורה – שנאמר בשחוטי חוץ 'דם יחשב לאיש ההוא דם שפך' 'ונכרת האיש ההוא' ההוא ולא שלוחו, ולמ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים ההוא למעוטי שנים אוחזים בסכין, הוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה שפטור.

האומר לשליח צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור, – לשמאי הזקן משום חגי הנביא שולחו חייב, או משום שסבר יש שליח לדבר עבירה ולומדים ממעילה וטביחה ומכירה ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים, או שסובר כן רק בשלח שליח להרוג מכח פסוק, או שגם שם אין שולחיו חייב אלא מדיני שמים בעונש גדול ולחולקים שולחיו חייב בעונש קל.

'אותו (אוריה החיתי) הרגת בחרב בני עמון', – לחגי הנביא שברציחה יש שליח לדבר עבירה, ולסוברים שאין שליח ברציחה פירוש הפסוק הוא מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליה אף אוריה החתי משום שהיה מורד במלכות.

גם למ"ד יש שליח לדבר עבירה אמר צא בעול את הערוה ואכול את החלב הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה שזה נהנה וזה מתחייב (ובמעילה אע"פ שנהנה השליח חייב המשלח בהגבהת השליח, ר"י מסופק באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה)

דף מ"ג – ע"ב

שליח יש אומרים שאינו נעשה עד ששלוחו כמותו, ויש אומרים שנעשה עד אפילו אם לא אמר אתה עדי, בין לקידושין ואפילו  בגירושין נאמן שמסר לו הגט ולא חוששים שמא עיניו נתן בה.

לוה שפרע חובו על ידי שלוחים, למ"ד המלווה לחבירו בעדים צריך לפרעו בעדים אין השלוחים נעשים עדים שמסרו לו המעות שנוגעים בעדות שאם לא יאמרו שמסרו למלווה אלא החזרנו לך אם הלוה מסר להם הכסף לפני עדים יאמר להם הלוה הביאו עדים שהחזרתם לי המעות ואם אין לכם עדים פרעוני מה שמסרתי לכם, ולמ"ד אין צריך לפרעו בעדים מעיקר הדין נאמנים שפרעו במיגו שהחזירו ללוה שהרי אינם צריכים לפרוע לו בעדים (שבטענה לפטור גם בשני עדים אומרים מיגו) ואחר שתקנו שבועת היסת הם נוגעים בעדות שאם יאמרו החזרנו לך המעות צריכים להישבע(ואינם נאמנים גם לאחר שנשבעו כיון שאינם נאמנים על פי דיבורם בלי שבועה)

קטנה ונערה המאורסה – לחכמים היא ואביה מקבלים גיטה, (עיין המשך הסוגיא משום שיד אביה היא) לרבי יהודה אין שתי ידים זוכות בגוף אחד אלא אביה מקבל ולא היא, ומן הנישואין דווקא היא ולא אביה שהרי כבר יצאה מרשות אביה.

כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אפילו על ידי אביה שהרי שוטה היא ונתמעטה מפסוק שנאמר 'ושלחה מביתו' שדווקא מי שמשלחה ואינה חוזרת יכולה להתגרש (לרש"י גם קטנה שאינה יכולה לשמור גיטה, ולר"ת גם שוטה יכולה להתגרש ע"י אביה, וגם למ"ד בירושלמי ששוטה אינה מתגרשת מדרבנן משום גרירה ולכן אפילו עתים חכמה אינה יכולה להתגרש היינו דווקא גדולה אבל קטנה מתגרשת שאביה שומרה).

**************

 

קבלת קידושי נערה/מאמר ביבמה שלא מדעתה/קטנה שנתקדשה בלי דעת אביה

דף מ"ד – ע"א

קבלת קידושי נערה, – לריש לקיש כשם שנחלקו רבי יהודה וחכמים בגיטין כך נחלקו בקידושין מכח היקש קידושין לגיטין שנאמר 'ויצאה והייתה' ולכן לחכמים בין היא בין אביה מקבלים קידושיה (שהוקש בכל מה שנוכל, אבל קטנה אינה יכולה לקבל קידושיה אע"פ שמקבל גיטה). ולרבי יהודה רק אביה מקבל קידושיה, לרבי יוחנן לכו"ע רק אביה מקבל קידושיה, וכן נמנו וגמרו כל החבורות בבית המדרש.

טעמו של רבי יוחנן לחלק בין גיטין לקידושין ובקידושין רק אביה מקבל קידושיה,

ללישנא קמא דווקא בגירושין גם היא יכולה לקבל גיטה שנוח לאביה שתקבל גיטה כיון שעל ידי זה מכנסת את עצמה לרשותו מה שאין כן קידושין שהיא מפקעת עצמה מרשותו ואינו ניחא ליה שתקבל,

ללישנא בתרא דווקא בגירושין שנעשה בעל כרחה לא צריך דעת האב, משא"כ קידושין שצריך דעת האב משום שצריך דעת המקנה אינה יכולה לקבל בלי דעתו שהתורה זיכתה לו הזכות קידושין.

העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה, – לרבי קנה כמו שמצינו שביאה ביבמה קונה בעל כרחה, ואפילו לרבי יהודה שאין נערה יכולה לקבל קידושין בלי דעת אביה עושה בה מאמר שלא לדעת אביה ששאני יבמה שזקוקה לו, לחכמים מאמר אינו קונה בעל כרחך כמו כל קידושין שצריך דעתה.

חמשה תובעים אותו תן לנו פיקדון שיש בידך ונשבע שאין לו בידו אם אמר שבועה כללי לכולם אינו חייב אלא קרבן אשם אחת, ואם נשבע שבועה פרטית לכל אחד חייב קרבן על כל שבועה, לרבי יהודה אם אמר שבועה לא לך לא לך הוי פרט, לרבי אליעזר אם אמר שבועה בתחילה ואח"כ אמר לא לך ולא לך שבועה הוי כלל ואם אמר שבועה בסוף הוי פרט, לר' שמעון לא נקרא פרט עד שיאמר שבועה לכל אחד, וכן לעניין קידושין אם קידשה בכמה תמרים ואין שוה פרוטה בכל אחת אלא בין כולם תלוי אם לשון כללי על כל הפרוטות כולם מצטרפים לשווה פרוטה.

דף מ"ד – ע"ב

נערה שיש לה אב לדעת רבנן שמקבלת גיטה וקידושיה היינו משום שהיא יד אביה ולא חצירו, שהיא חצר המשתמרת שלא לדעתו וחצר מהני רק משום שסתם חצר משתמרת על פי בעלים.

אין נערה עושה שליח לקבל גיטה וקידושה שאין ידה כיד אביה שאינה יכולה לעשות שליח, ואם אין לה אב יכולה לעשות שליח.

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה (וגם נערה לדעת רבי יהודה, ולרבי יוחנן גם לדעת חכמים) – לרב ושמואל צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין, וכיון שצריכה גט יאמר שגרושתו היא ואם יקדש אחותה יאמר שאחות גרושתו היא ואין קידושין תופסים בה, ושמא לא נתרצה אביה ואינה מקודשת לכן צריכה גם מיאון שידע שאינה גרושתו, ליש אומרים בדעת עולא אפילו מיאון אינה צריכה שאין מעשה קטנה כלום אפילו שידכו (לתוספות עולא מודה אם שידכו) ועיין דף מ"ה: דעת רבינא.

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה – שלרב ושמואל חוששים שמא נתרצה האב, לרב נחמן היינו רק אם שידכו לפני כן שאז אפשר להסתפק שמא נתרצה כששמע והוי להו קידושין למפרע, וללישנא קמא היינו דעת עולא ורב ושמואל סוברים שגם אם לא שידכו חוששים שמא נתרצה האב.

השיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה הרי היא יתומה בחיי אביה ואחרי כן קידשה את עצמה דיי לה במיאון שתקנו רבנן נישואין לקטנה שאין לה אב שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

***************