לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת קידושין דף נ״ד – נ״ז

קידושין בהקדש/כרם ונטע רבעי

דף נ"ד – ע"א

לרבי מאיר המקדש אשה בהקדש בשוגג אינה מקודשת, – לרבי יוחנן ובר פדא שאין מעות הקדש יוצא לחולין בטעות שמקח טעות הוא, ופטור גם מקרבן מעילה, ואין מעילה בשוגג אלא באוכל או מדליק נר שהקדש שהוציא הקדש מן העולם, לרב לרבי מאיר יש מעילה בהוצאת מעות הקדש, ומשנתינו שבשוגג אינה מקודשת היינו בכתונות כהונה שלא בלו שעדיין ראויים לעבודה שהוקדשו מתחלה ליהנות מהם שוגגים שלא ניתנה התורה למלאכי השרת (ועדיין לא נתחנכו שיש עליהם רק קדושת בדק הבית ולכן במזיד קידש ולרבי יהודה גם בשוגג, אבל נתחנכו יש עליהם קדושת כלי שרת ואין יוצאים לחולין ואינה מקודשת), ואחר שבלו שאינם ראויים לעבודה הרי הם כשאר הקדש, לרבי יהודה בשוגג קידש שניתנו לכהנים ליהנות  רק אחר שגמרו העבודה ולא לשאר הנאות.

יש מעילה בשופר שבמקדש שכתוב עליו 'תקלין חדתין' – כיון שעומדים לקרבנות ציבור (ולרבי יוחנן שלר"מ אין מעילה במעות בשוגג היינו ששקל כנגדם משקולות), ובשופר שכתוב עליו 'עתיקין' – כיון שאין עומדים לקרבנות אלא לחומת וצרכי תיקון העיר לת"ק אין מועלים בהם, וכן לרב בדעת רבי מאיר שאין מעילה משירי הלשכה שהרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת שלא ליהנות מחומת העיר ושלא לשבת בצילה, לרבי יהודה מועלים בעתיקין.

אבני ירושלים שנשרו – לשיטת רב בדעת רבי מאיר אין בהם מעילה כיון שניתן ליהנות מהם בהיתר לשבת בצילם משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שוב אין מעילה בהם כלל, ונחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם יש קדושה באבני החומה.

כרם רבעי כשמחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים לבית שמאי בעליו אינו צריך להוסיף חומש ולבער בשנת הביעור שלא לומדים ממעשר, לבית הלל צריך להוסיף חומש ויש לו ביעור שלומדים קודש קודש ממעשר.

כרם רבעי – לבית שמאי נקרא כרמך ויש חיוב פרט ועוללות והעניים אוכלים אותם בירושלים או פודים אותם ומעלים דמיהם לירושלים, לבית הלל לא נקרא כרמך ופטורים מפרט ועוללות והכל יורד לגת.

גזבר ששלח מעות ביד פיקח ונזכרו הגזבר והשליח עד שלא הגיע אצל חנוני, לרבי יהודה שבשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל חנוני מעל לכשיוצא המעות ולא בעל הבית ושליח.

הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חומש, ניתן לו המעשר במתנה לרבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא ואינו שלו אינו מוסיף חומש, לרבי יהודה שממון הדיוט הוא מוסיף חומש, נתנו לו טבל במתנה למ"ד מתנות כל זמן שלא הורמו לאו ממון גבוה הוא אין שם מעשר עליו וחייב להוסיף חומש.

הפודה נטע רבעי שלו למ"ד שלומדים ממעשר שמוסיף עליו חומש, לרבי יהודה שמעשר ממון הדיוט הוא גם בניתן לו במתנה, ולרבי מאיר שמעשר ממון הקדש הוא רק אם ניתן לו במתנה בשעה שהם סמדר שאין שם רבעי עליו, ולרבי יוסי גם סמדר יש עליו פרי.

משך מחבירו מעשר שני בסלע – לרבי יהודה שמעשר שני ממון הדיוט הוא נקנה במשיכה ולכן אם עמד בשתים נותן סלע ונשתכר סלע, לרבי מאיר שממון גבוה הוא אינו נקנה אלא במעות כדין הקדש.

הלכה כרבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא כיון שסתם התנא כדבריו במסכת עדיות שכל דבריהם העידו מפי הגדולים והלכה כמותם והוא המשנה בכרם רבעי שאף על פי שחייב בחילול כדין מעשר שני ואף על פי כן אינו בכלל כרמך וכולו לגת.

הלכה כרבי יהודה שהקדש מתחלל רק בשוגג ולא במזיד שסתם התנא כמותו במשנה בגזבר ששלח מעות ביד פיקח.

***********

 

בהמה שנמצאה

דף נ"ה – ע"א

בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמידתה לכל רוח חוששים שיצאה מירושלים ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הם, ואינה נקרבת שאין ידוע של איזה קרבן היא, שאם זכר הוא ספק עולה הוא או שלמים או תודה, ואם הוא בן שתי שנים שמא הוא אשם, ואם הוא בן שנה שמא אשם מצורע או אשם נזיר הוא, ואין חוששים שמא פסח הוא שזהירים בו להקריבו בזמנו ושלא בזמנו הוי שלמים, ואם נקבה היא שמא שלמים או תודה היא, ואם היא בת שתי שנים שמא היא חטאת.

דף נ"ה – ע"ב

אדם שמצא בהמה שתולים שהיא של זבחים ורוצה לעשות לה תקנה – לרב אושעיא לפי רבי מאיר קדושת הגוף מתחלל במזיד בלי מום בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כשם שסובר שיש מעילה בהקדש במזיד כיון שמתכווין להוציאה לחולין, ויחללו על דמים אם הוא זכר יביא בדמיו עולה ושלמים ותודה ויביא עמה גם לחמי תודה ואם היא נקיבה יביא בדמיה שלמים ותודה, אבל לרבי יהודה כשם שאין מעילה במזיד בקדשי בדק הבית כך אין קדושת הגוף מתחלל, ולרבי יוחנן גם לפי רבי מאיר אסור לחללה כשהיא תמימה עד שיהא בה מום.

מצא נקיבה בת שנתה – חוששים שמא היא חטאת ואינה בת הקרבה מספק ואינה באה נדבה ואינו יכול להתנות תנאי על דמיה, וכונסים אותה לכיפה ואין נותנים לה מזונות והיא מתה מאיליה.

***********

 

מעות מעשר שני/ערלה כלאי הכרם שור הנסקל באיסור הנאה

דף נ"ו – ע"א

אין לוקחים בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלים – שנאמר 'וצרת הכסף בידך', ושמא תכחיש בטורח הדרך (לתוס' מעיקר הדין מותר להוליך בהמה לירושלים ולאוכלה שם ואין צריך כסף שיש בו צורה ואסור מדרבנן גזירה שמא יגדל עדרים עדרים).

לקח בהמה במעות מעשר שני בשוגג – כופים המוכר להחזיר הדמים שמקח טעות הוא שאם ידע הלוקח שהם מעות מעשר שני לא היה לוקח בהם בהמה שטירחה להוליכה לירושלים, במזיד – לת"ק תעלה ותאכל הבהמה בירושלים (ולרבנן שאין מתחללים מדרבנן אפילו בדיעבד היינו בבעל מום אבל תמימה הראוי לשלמים תעלה ויאכל במקום), לרבי יהודה דווקא אם מכווין להקריב הבהמה לקרבן שלמים, אבל אם כוויין להוציא מעות מעשר שני לחולין קונסים המוכר ויחזיר המעות ללוקח כיון שהאיסור נמצא אצלו.

המקדש אשה במעשר שני במזיד – לרבי יהודה מקודשת היינו באשה שיודעת שאין מעשר שני מתחלל בקידושיה ועולה ואוכלת בירושלים.

אין לוקחים בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני אפילו בירושלים, ואם לקח כופים המוכר להחזיר הדמים, ואם ברח המוכר יקח הלוקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהיו מחוללות על אלו ויעלם ויאכלם בירושלים.

דף נ"ו – ע"ב

משנה . המקדש באיסורי הנאה – אינה מקודשת ואם מכר וקידש בדמיהם מקודשת.

ערלה אסור באכילה – שנאמר 'ערלים לא יאכל' ואסור בהנאה שלא יצבע בו ובקליפיו ששומר פרי כפרי שנאמר 'וערלתם את ערלתו' ולא ידליק בו את הנר (ושלא כדרך הנאה מותר ואם יש בו שוה פרוטה אפשר לקדש בו, או אפילו יש בו שוה פרוטה הוי קידושי טעות) שסברא שיש בה הנאה כדרך הנאתו).

כלאי הכרם אסורים בהנאה – שנאמר 'פן תקדש' ודורשים פן תוקד אש, ואינו תופס דמיו כהקדש.

כל מקום שנאמר 'לא יאכל' או 'לא תאכל' או 'לא תאכלו' – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרט לך הכתוב שהנאתה מותרת כדרך שפרט היתר הנאה בנבילה.

שור הנסקל שנשחט לאחר שנגמר דינו – אסור באכילה שנאמר 'ולא יאכל את בשרו' שעל כרחך אינו בא לומר שאסור באכילה אחר סקילה שהרי נבילה היא, ולא בא לומר ששור הנסקל אסור בהנאה שלא לומדים איסור הנאה מלא יאכל אלא אם לומדים ממנו גם איסור אכילה ואיסור אכילה בשור הנסקל לומדים מאיסור נבילה.

שור הנסקל אסור בהנאה – כיון שאם שחטו אסור בהנאה שלומדים שאסור ממה שנאמר 'ולא יאכל את בשרו' וכל מקום שכתוב לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וכל שכן כשסקלו שאסור בהנאה.

'ובעל השור נקי' – לשון נקי הוא לשון איסור הנאה, שלא רק בשרו אסור וכמו שכתוב 'ולא יאכל את בשרו' אלא גם עורו אסור בהנאה, וי"א שאיסור הנאת עורו לומדים מפסוק ולא יאכל את בשרו את הטפל לבשרו, ובעל השור נקי היינו שתם פטור מחצי כופר, ואם הרג ולדות אינו משלם דמי ולדות.

שמעון העמסוני היה דורש כל מקום שנאמר 'את' שבא לרבות, כשהגיע ל'את ה' אלוקיך' תירא פירש שירא לרבות להשוות למורא המקום, ואמר כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'את' לרבות תלמידי חכמים.

***********

 

עגלה ערופה וציפורי מצורע שיער נזיר פטר חמור ובשר בחלב – באיסור הנאה

דף נ"ז – ע"א

עגלה ערופה אסורה בהנאה – שנאמר בה 'כפרה' כקדשים, וקדשים אסורים בהנאה, וירידתה לנחל איתן אוסרת בהנאה.

ציפורי מצורע אסורים בהנאה – שכמו מכשיר מצורע בפנים והיינו אשם מצורע דינו כשאר  מכפר בפנים דהיינו כשאר אשמות, כך מכשיר בחוץ והיינו ציפורי מצורע דינם כשאר מכפר בחוץ והיינו עגלה ערופה שאסור בהנאה.

התחלת שעת איסור הנאה בציפורי מצורע, – לרבי יוחנן היינו משעת שחיטה (מרש"י משמע רק השחוטה לתוס' גם המושלחת עד השילוח), לריש לקיש משעת לקיחה נאסרות שניהם שלומדים מעגלה ערופה שנאסרה מחיים, וממתי שישלח המשולחת היא מותרת, והש"ס תלה המחלוקת במחלוקות תנאים.

'כל צפור טהורה תאכלו' – לרבות צפור המשולחת, 'וזה אשר לא תאכלו' לרבות השחוטה, אע"ג שלשיטת ריש לקיש כבר אסורה משעת לקיחה, משום שס"ד ששחיטה מתיר כקדשים.

שחטה ונמצאת טריפה – יקח זוג לשנייה והראשונה מותרת בהנאה, לרבי יוחנן שנמצאת טריפה על ידי שחיטה, לריש לקיש שנמצאת טריפה במעיה שלא חל עליה איסור בשעת לקיחה.

שחטה שלא באזוב, עץ ארז, שני תולעת – לרבי יעקב הואיל והוקצה למצותה אסורה ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, לרבי שמעון הואיל ונשחטה שלא כמצוותה מותרת ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.

'וזה אשר לא תאכלו' – לרבות שחוטה, ולא אומרים לרבות המשולחת – לרבי שמעון בן יוחי שלא מצינו רוב בעלי חיים שאסורים, לדבי רבי ישמעאל שנאמר 'ושלח את הציפור החיה על פני השדה' ודורשים כשדה המותרת, לרבא שסברא שלא אמרה תורה שלח שתהא למכשול עון אם ילכדנה אדם ויאכלה.

דף נ"ז – ע"ב

'ושלח על פני השדה' שלא יעמוד ביפו ויזרוק לים, בגבת ויזרוק למדבר ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרוק בתוך העיר אלא עומד בעיר ויזרוק חוץ לחומה (אבל בשעת טהרת המצורע היה חוץ לעיר, ושמא לאחר הזאה הכניסו לתוך העיר ושלחו חוץ לעיר).

שיער נזיר אסור בהנאה – שנאמר 'קדש יהיה גדל פרע שער ראשו' גידולו יהיה קדש, אבל אין דמיו תופס קדושתו ויוצא לחולין שלא נאמר קודש אלא קדוש.

פטר חמור לפני עריפה – לרבי יהודה אסור בהנאה לרבי שמעון מותר, לאחר עריפה לדברי הכל אסור שלומדים איסורו מעגלה ערופה.

בשר בחלב – לתנא דבי רבי ישמעאל אסור בהנאה שנאמר שלש פעמים 'לא תבשל גדי בחלב אמו', א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול, לר"ש בן יהודה מותר שנאמר באיסורו 'כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך' ולומדים מטריפה שנאמר 'ואנשי קודש תהיון לי' וטריפה מותרת בהנאה.

חולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה – לרבי מאיר משום דמה שלי בשלך אסור בהנאה שלא הותר איסור הנאה שנאסר בה מחיים אף שלך בשלי אסור בהנאה אבל שלך בשלי אין עונשו בכרת כשלי בשלך שעונשו כרת, לאביי איסור חולין בעזרה נלמד ממה שנאמר 'כי ירחק ממך המקום וזבחת' שיזבח בריחוק מקום ולא במקום קרוב, וס"ד רק תמימים שראוי להקרבה לכן כתיב ג' פעמים בשחיטת שלמים שישחטנו לפני אהל מועד פרט לחולין שנשחטו בעזרה שגם בעלי מומים, וגם חיה, וגם עופות, ואסור בהנאה שנאמר בטריפה 'לכלב תשליכון אותו', אותו מותר בהנאה ולא חולין בעזרה.

***************