לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון י"ח חשוון תשפ"ב
מסכת ראש השנה דף ט"ו
דף ט"ו ע"א
לרבן גמליאל שאתרוג שווה לירק לענין מעשרות דאזלינן בתר לקיטה מ"מ ראש השנה שלו בט"ו בשבט כאילן, לכן אם ליקט ערב ט"ו בשבט עד שלא תבוא השמש וחזר וליקט משתבוא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין מן החדש על הישן ולא הישן ישן על החדש, וכן – הנלקט לפני ט"ו בשבט מתעשר כשנת המעשרות כשנה שעברה (כגון שנה שלישית – מעשר עני) והנלקט אחר ט"ו בשבט מתעשר כדין המעשרות של שנה זו (כגון שנה רביעית – מעשר שני).
ידיים הממשמשות בעץ האתרוג קשין לו, וכיון דכולי עלמא ממשמשין בו בשנת השביעית אין העץ מוציא פירותיו עד שלש שנים אחר השביעית.
ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות – היינו בשבט דסדר חדשי הלבנה, ולא לפי תקופת החמה דהיינו שלושים יום אחר שנכנסה תקופת טבת.
בשנה מעוברת – החודש ששמו שבט הסמוך לטבת הוא ר"ה לאילנות כרוב השנים, ולא אמרינן דאדר א' הוא במקום שבט.
פירות שביעית פטורים מן המעשרות כיון דהם הפקר והפקר פטור מן המעשרות.
מחלוקת תנאים לענין שביעית באתרוג – לאבטולמוס בשם חמשה זקנים הולכים בו אחר חנטה כאילן, וכדעתו פסקו רבה ורב המנונא ר' יוחנן וריש לקיש. ולדעת רבותינו שבאושא – אחר לקיטה כדינו לענין מעשר.
אתרוג שחנט בשישית ונכנס לשביעית – לרבה כיון לענין שביעית אזלינן בתר חנטה אינו חייב ביעור, ומן הדין חייב במעשר אך כיון שהשדות הפקר ואין האתרוג משתמר דינו כהפקר ופטור ממעשרות, וכן סובר ת"ק דברייתא. לשאר האמוראים (רב המנונא, ר' יוחנן, ריש לקיש) – כיון שדינו כשל שישית חייב במעשר שבגזילה ממשמשים בו.
אתרוג שחנט בשביעית ויצא לשמינית – כיון שהולכים בו אחר חנטה (לדעת הסוברים כן) קדוש בקדושת שביעית, אך מחלוקת תנאים אם חייב בביעור כיון שקדוש (וכן פסקו רבה ורב המנונא), או שפטור – שאין לך דבר שחייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית – שהפסוק דביעור נאמר רק בשנת השמיטה.
דף ט"ו ע"ב
פירות אילן שחנטו קודם ט"ו בשבט מתעשרים לשנה שעברה, אחר ט"ו בשבט מתעשרים בשנה זו, לרבי נחמיה – דווקא פירות שאינן נגמרים כאחת הולכים בהם אחר חנטה, אבל בפירות שנגמרים כאחת הולכים אחר לקיטה, לרבי יוחנן נהגו העם בחרובין לענין מעשרות כרבי נחמיה, ולריש לקיש כיון דלענין שביעית דאורייתא יש לילך בתר חנטה בכל האילנות גם לענין מעשר דרבנן יש לילך בתר חנטה.
בנות שוח שגדלים שלש שנים פירותיהם שחנטו בשביעית נגמרין בשנה שניה של שמיטה, ונוהגין בהן אז (בשנה התשיעית) קדושת שביעית.
***************
יום שני י"ט חשוון תשפ"ב
מסכת ראש השנה דף ט"ז
דף ט"ז – ע"א
זמנים שהעולם נידון:
לתנא דבי רבי ישמעאל – משנה . בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בסוכות על המים, בראש השנה נידון האדם, שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר 'היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם', וגזר דין האדם נחתם ביום הכיפורים.
לרבי מאיר – הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים.
לרבי יהודה – הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין – תבואה בפסח, פירות האילן בעצרת, מים בסוכות, אדם ביום הכיפורים.
לרבי יוסי – אדם נידון בכל יום, שנאמר 'ותפקדנו לבקרים' וכתיב 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו'.
לרבי נתן – אדם נידון בכל שעה, שנאמר 'לרגעים תבחננו'.
תבואה נידון בשתי פעמים: בפסח שקודם זריעתה – מה יעבור עליה עד פסח הבא, ובפסח שאחר זריעתה לפני קצירתה – מה יעבור עליה מעתה ואילך.
הרואה שזריעתו הצליחה ידע שלטובה נידון בפסח שעבר, ולכן ימהר לזרוע שעורים שממהרים להתבשל קודם שידונו בפסח הבא.
קרי או אונס שעובר על האדם לפני יום הכיפורים הוא ממה שפסקו עליו ביום הכיפורים של שנה שעברה, ומה שקורה עמו לאחר יום הכיפורים הוא ממה שדנו בו ביום הכיפורים זה.
מלך נכנס לדין לפני הציבור, שנאמר 'לעשות משפט עבדו (ואחר כך) ומשפט עמו ישראל', שאין זה דרך ארץ שהמלך מחכה בחוץ, או כדי שלא יתרבה החרון אף.
מה שמתפללים לאחר ראש השנה על החולים ותלמידי חכמים החלשים היינו כרבי יוסי שסובר שאדם נידון בכל יום, או גם לסוברים שאדם נידון בראש השנה – מכל מקום יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין (עיין להלן דף י"ז: – יורדי הים).
מפני מה אמרה תורה –
הביאו עומר לפני בפסח – מפני שהוא הזמן שנידון בו התבואה, ובזה תתברך לכם.
הביאו שתי הלחם לפני בעצרת – מפני שהוא הזמן שדנים בו פירות האילן, ובזה יתברכו.
נסכו מים בחג – מפני שהוא הזמן שדנים המים, ובזה יתברכו לכם גשמי שנה.
אמרו לפני מלכויות בראש השנה – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר.
תוקעים בראש השנה בשופר של איל – אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
דף ט"ז – ע"ב
תוקעים בראש השנה – דרחמנא אמר תקעו, ומריעים – שנאמר זכרון תרועה.
תוקעים ומריעים כשיושבים וגם כשעומדים – כדי לערבב השטן שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבים את המצוות.
כל שנה שאין תוקעים בתחילתה – מריעים לה בסופה, שלא איערבב השטן.
'מרשית שנה עד אחרית שנה' – כל שנה שרשה בתחילתה – שישראל עושים עצמם רשים בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה – מתעשרת בסופה ויש לה אחרית.
'כי שמע אלוקים את קול הנער באשר הוא שם' – אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ואפילו עתיד להרשיע לאחר זמן.
ג' דברים מזכירים עוונותיו של אדם – העובר תחת קיר נטוי, שנבדק אם ראוי לעשות לו נס. המעיין בתפילתו וסומך עליה שתהא נשמעת מפני שהתפלל בכוונה. ומוסר דין על חבירו ובוטח בזכויותיו שייענש על ידו.
כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, כמו אברהם ושרה.
ד' דברים מקרעים גזר דינו של אדם: צדקה – 'וצדקה תציל ממוות', צעקה – 'ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם', שינוי השם – 'לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה', וכתיב 'וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן', שינוי מעשה – 'וירא האלוקים את מעשיהם', וכתיב 'וינחם האלוקים על הרעה', ויש אומרים גם שינוי מקום – 'לך לך'… ואעשך לגוי גדול', ויש אומרים דווקא זכות ארץ ישראל גורם.
'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת' – מכלל שבחודש ושבת צריך, שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.
'ובנבלתם לא תגעו' – מלמד שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל.
שלושה ספרי זיכרון של מעשי הבריות נפתחים בראש השנה, של רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, בינוניים – תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים.
***************