לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי כ' חשוון תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף י"ז

דף י"ז – ע"א

ג' כיתות ליום הדין כשיחיו המתים: של צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם. רשעים גמורים שרובם עוונות – נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנום. בינוניים שמחצה על מחצה – לבית שמאי יורדים לגיהנום וצועקים ובוכים מתוך יסורים שעה אחת ועולים, לבית הלל הואיל ומחצה על מחצה הם, מטה את ההכרע לצד זכות (עי' בסמוך – 'ורב חסד') ולא יורדים לגיהנום, ורק אם במחצה עוונות יש עוון של פושעי ישראל בגופם (כדלהלן) – יורדים לגיהנום לשעה אחת.

פושעי ישראל בגופם – היינו קרקפתא שלא מניח תפילין בכלל רוב עוונותיו, ופושעי אומות העולם בגופם – בעבירה של עריות (תוס'), יורדים לגיהנום ונידונים בו י"ב חודש, לאחר י"ב חודש גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם ונעשים עפר תחת כפות רגלי הצדיקים.

המינים – אשר הפכו דברי אלוקים חיים לרעה, והמלשינים – המוסרים ממון ישראל ביד עכו"ם, והאפיקורסים – המבזים תלמידי חכמים, והכופרים בתורה ואומרים אין תורה מן השמים, והכופרים בתחיית המתים, ופרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, ושחטאו והחטיאו את הרבים כירבעם בן נבט וחביריו – יורדים לגיהנום ונידונים בה לדורי דורות, ופניהם דומים לשולי קדירה, ונקראים בני גיהנום, מפני שהחריבו בית המקדש בעוונם. (והם שפירי בני מחוזא המעונגים ושמנים).

'אהבתי כי ישמע ה' את קולי' – אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני.

'דלותי ולי יהושיע' – אף על פי שאני דלה מן המצוות, כגון בינונים שאין זכויותיהם מכריעים – לי נאה להושיע להטות כלפי חסד.

כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים – אינו רואה בן תלמיד חכם.

'ורב חסד' בבינונים לבית הלל שהקדוש ברוך הוא מכריעם לכף זכות – לרבי אליעזר באופן שכובש את הכף זכות, שנאמר 'יכבוש עוונותינו', לרבי יוסי בר חנינא מגביה כף החובה שנאמר 'נושא עוון', לתנא דבי רבי ישמעאל מעביר עוון הראשון שאם יהיו מחצה על מחצה יכריעו הזכויות, אך עוון עצמו אינו נמחק, שאם יהיו רוב עוונות נחשב עמהם.

כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו, שנאמר 'נושא עוון ועובר על פשע' – למי שעובר על פשע. 'לשארית נחלתו' – ולא לכל נחלתו, אלא למי שמשים עצמו כשיריים.

דף י"ז – ע"ב

בתחילה – 'צדיק ה" (במשפט אמת), 'ותשלם לאיש כמעשהו', 'ואמת'. כשרואה שאין העולם מתקיים בדין – 'וחסיד בכל מעשיו', 'ולך ה' חסד', 'ורב חסד'.

'ויעבור ה' על פניו ויקרא' – מלמד שנתעטף הקדוש ברוך והראה לו למשה סדר תפילה, ואמר לו, כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

ה' ה' – מידת הרחמים קודם שיחטא, ואחר שיחטא אם ישוב.

'הנה אנוכי כורת ברית' – ברית כרותה לי"ג מידות שאם יזכירו ישראל בתפילת תענית אינו חוזר ריקם.

גדולה תשובה של ציבור שקורע גזר דינו של אדם, אבל תשובת יחיד אינה מתקבלת אלא בעשרת ימי תשובה קודם שנגזר דינו (ולהלן דף י"ח. מחלוקת בזה).

הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים, ולבסוף חזרו בתשובה – השם ברוך הוא מוריד גשמים מועטים אלו בזמנם ועל הארץ הצריכה להם (ואף שתשובת ציבור קורעת גזר דין – כשאפשר בלא קריעת גזר דין אינו נקרע). הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מרובים, ולבסוף חזרו בהם – השם ברוך הוא מורידם שלא בזמנם, ועל הארץ שאינה צריכה.

'יורדי הים באניות… ויצעקו… יודו', עשה להם סימניות בין פסוק לפסוק – שדווקא אם צעקו קודם גזר דין נענים, שהם כיחידים.

כתיב 'אשר לא ישא פנים', וכתיב 'ישא ה' פניו אליך' – לרבי יוסי הכהן, עבירות שבין אדם לחבירו לא ישא פנים, בין אדם למקום ישא פנים. לרבי עקיבא, אחר גזר דין (של יחיד) לא ישא פנים, קודם גזר דין ישא פנים.

***************

יום רביעי כ"א חשוון תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף י"ח

דף י"ח – ע"א

שנים שעלו למיטה מחמת אותו חולי וחוליים שווה, זה ירד וזה לא ירד, וכן שנים שעלו לגרדום לדונם למיתה ודינם שווה, זה ניצל וזה לא ניצל – לרבי מאיר, מפני שזה התפלל תפילה שלימה שנתכוון בה ולכן נענה, וזה לא נתכוון ולכן לא נענה, וכן סובר רבי יצחק, שיפה צעקה לאדם אפילו לאחר גזר דין. לרבי אלעזר – זה התפלל קודם שנגזר עליו דין בשמים ולכן נענה, וזה התפלל אחר שנגזר עליו דין בשמים ולכן לא נענה.

גזר דין שנגזר על הציבור שמועיל צעקתם אף לאחר גזר דין  (דף י"ז:) היינו דווקא גזר דין שאין בו שבועה.

'ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה' – לרבא (לרבה)  – אבל מתכפר בתורה, לאביי – אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים.

רבה ואביי מבית עליהיו, רבה שעסק בתורה – חי ארבעים שנה, וכן משפחה אחת בירושלים שהיו מתים בני שמונה עשרה שנה – ואמר להם רבן יוחנן בן זכאי שמא מבית עלי הם ושיעסקו בתורה – ועסקו וחיו, והיו קוראים  למשפחה זו על שם רבן יוחנן בן זכאי. אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים – חי שישים שנה.

'כה' אלוקינו בכל קראנו אליו' – היינו בציבור שתמיד נענים וקורע גזר דינם. 'דרשו ה' בהמצאו' – היינו ליחיד, ו'בהמצאו' היינו בעשרה ימים שבין ראש השנה  ליום הכיפורים.

'ויהי בעשרת הימים ויגוף ה' את נבל', טעם עשרה ימים – לרב יהודה אמר רב כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, לרב נחמן אמר רבה בר אבוה – המתין לו הקדוש ברוך הוא שישוב בעשרה ימים שבין ראש השנה  ליום הכיפורים, אך לא שב.

בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון – א. כבני צאן שסופרים אותם כדי לעשרם, ויוצאים זה אחר זה בפתח קטן. ב. לריש לקיש – כמעלות בית מרון, שהמקום צר ולא יכולים ללכת זה בצד זה. ג. לרב יהודה אמר שמואל – כחיילות בית דוד ('מרון' – לשון מרות ואדנות), שהיו מונים אותם כשהם יוצאים למלחמה זה אחר זה.

'ממכון שבטו השגיח… היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' – רואה אותם יחד, שכולם נסקרים בסקירה אחת.

משנה . על ששה חדשים שלוחים יוצאים להודיע מתי קידשו בית דין את החודש – ניסן – מפני פסח, אב – מפני תענית תשעה באב, אלול – מפני ראש השנה, תשרי – מפני תקנת המועדות (יום הכפורים וסוכות), כסלו – מפני חנוכה, אדר – מפני פורים. וכשהיה בית המקדש קיים יצאו גם על אייר – מפני פסח שני.

דף י"ח – ע"ב

'כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה': בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה. יש גזירת מלכות – צום. אין שלום ואין גזירת מלכות – רשות, חוץ מתשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות – שנחרבו בו שתי בתי המקדש, נלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

אין שלוחי בית דין יוצאים על ג' תעניות שהםרשות, אלא על תשעה באב שהוא חובה.

צום הרביעי, חמישי, שביעי, עשירי – לרבי עקיבא הפסוק מונה התעניות לסדר החדשים: רביעי – ט' תמוז (שהוא החודש הרביעי) שבו הובקעה העיר, חמישי – ט' באב שבו נשרף בית המקדש, שביעי – ג' תשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם, עשירי – י' טבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים. לרבי שמעון הפסוק מונה אותם לפי סדר הפורענות, וצום העשירי הוא ה' טבת, שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, ועשו יום שמועה כיום שריפה.

בג' תשרי נהרג גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתניה, והפסוק כוללו עם צום החמישי של חורבן בית המקדש ללמדך ששקולה מיתת של צדיקים כשריפת בית אלוקינו.

מגילת תענית שנכתב ב הימים שקבעו חכמים יום טוב משום ניסים שאירעו בהם ואסרו בתענית, ויש שאסרו גם בהספד – נחלקו בגמרא האם בטלה כשנחרב בית המקדש, כשם שהצומות שהיו ימים טובים בזמן שלום נתבטל אחר החורבן, או ששונה הם שתלויים בבנין המקדש, שעל ידי חורבן בית ראשון הוקבע לצום, ועל ידי בנין בית שני הוקבע ליום טוב (ועיין דף י"ט:).

מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, ורבי אליעזר התרחץ, ורבי יהושע הסתפר, ואמרו לבני לוד להתענות ולעשות תשובה על מה שהתענו בחנוכה, וזה גם לסוברים שבטלה מגילת תענית – דשאני ימי החנוכה שמפורסם ניסם על ידי שנוהגים במצוותם, והחזיקו בהם ישראל כשל תורה.

***************