לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום חמישי כ"ט חשוון תשפ"ב
מסכת ראש השנה דף כ"ו
דף כ"ו – ע"א
משנה . כל השופרות בין של איל בין של יעל כשרים, של פרה – לתנא קמא פסול, שאינו נקרא שופר אלא קרן, ולומדים מיובל שצריכים שופר, אבל שאר שופרות נקראו גם שופר (מלבד קרן), כדמצינו בשופר של מתן תורה. ולרבי יוסי – כשר, שגם של פרה נקרא שופר (כדלהלן).
'ותיטב לה' משור פר', אם שור למה פר, ואם פר למה שופר ? לרבי יוסי – תיטב לה' תפילתי מ'שופר' (והפסוק מיירי ב'שור' ומצאנו שקרן שלו נקרא שופר), לחכמים ששור של מעשה בראשית ביום שנברא היה גדול כפר בן שלש.
אין קטיגור נעשה סניגור, ולכן איןהכהן גדול נכנס לפני ולפנים לעשות העבודה בבגדי זהב, ודווקא בפנים, ודווקא האדם החוטא לא יתקשט בזהב, אבל הארון והכפורת והכרובים וכף ומחתה אפשר בשל זהב אף שהם בפנים, וכן בדם הפר לא שייך כן כיון שאין מראית הפר ניכר בו.
אין תוקעים בשופר של פר לחכמים (בנוסף לטעם הנ"ל): לרב מתנה – משום שאין קטיגור נעשה סניגור, וכיון שלזכרון בא כלפנים דמי, ולר' יוסי כשר כיון שתוקעים בחוץ. לאביי – משום שבכל שנה ושנה ניכרת בו התוספת נראה כשנים ושלשה שופרות, וכתיב 'שופר' שמשמע שופר אחד, ולרבי יוסי כיון שמחובר הוא אין בו פסול של שנים ושלשה שופרות.
פירושי תיבות: יובל – איל. גלמודה – נדה, שמובדלת מבעלה. מעה – קשיטה. כירה – מכירה. ניפי – כלה, מלשון 'יפה נוף'. שכוי – תרנגול. קבען – גזלני. סירוגין – בהפסק. חלוגלוגות – מין ירק. סלסלה – חיפוש והיפוך. מטאטא – כלי שמכבדים בו הבית. יהבך – משאך.
דף כ"ו – ע"ב
משנה . שופר של ראש השנה – לתנא קמא של יעל פשוט, שהרי ראש השנה יום תפילה הוא ובתפילה צריך פשיטות שנאמר 'נשא לבבנו אל כפים'. לרבי יהודה – של איל שהוא כפוף, שבתפילה כמה שכפוף ופניו כבושים בקרקע עדיף, ולהזכיר עקידת יצחק, וכן פסק ר' לוי.
שופר של יובל ביום הכיפורים – לתנא קמא דינו כראש השנה שיהא פשוט משום גזירה שוה, ולכן ביום הכיפורים של יובל צריך לומר גם תשע ברכות בתפלה כראש השנה,לרבי יהודה תוקעים ביעל פשוט שלא כראש השנה (שלשיטתו תוקעים באיל כפוף), שאין השופר משום תפלה אלא משום דרור ולכן תוקעים בפשוט, ולא קיבל הגזירה שוה. ופסק ר' לוי שצריך כפוף גם ביום הכיפורים משום גזירה שוה.
שופר של תעניות של כל השנה – של איל כפוף. ור' לוי פסק של פשוט (עיין בראשונים כדעת מי פסק).
שופר של מקדש היה פיו מצופה זהב, ובראש השנה היו שתי חצוצרות מן הצדדים, והשופר מאריך לאחר שפסקו החצוצרות מפני שמצות היום בשופר. בתעניות – שתי חצוצרות באמצע ושני שופרות משני הצדדים, והחצוצרות מאריכות שמצות היום בהם.
***************
יום שישי א' כסלו תשפ"ב
מסכת ראש השנה דף כ"ז
דף כ"ז – ע"א
שופר שפיו מצופה זהב – אם מצופה במקום הנחת פיו פסול, שהתקיעה בזהב ולא בשופר, שלא במקום הנחת פיו – כשר, וכן היה בשופר של מקדש.
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר, ואין האוזן יכולה לשמוע, שאי אפשר לשמוע שני קולות מאחד.
שני קולות משני בני אדם אפשר לשמוע בדבר חדש החביב לשומע ונותן דעת לשמוע, וכגון הלל ומגילה, ולכן אפשר לשמוע תקיעת שופר במקדש אפילו שהיו תוקעים יחד עם חצוצרות, ומה שהיה מאריך בשופר לאחר שפסקו החצוצרות כדי להודיע שמצות היום בשופר.
שמע תחילת התקיעה ולא סופה, או סופה בלא תחילתה – לא יצא, ולכן התוקע לתוך בור ודות אם שמע קול הברה לא יצא, אף שבתחילה שמע קול שופר.
שופר של תעניות פיו מצופה כסף ולא בזהב כמו של ראש השנה – משום שנעשה לשם כנופיא ואסיפה, וכנופיא היא בכסף כמו שכתוב 'עשה לך שתי חצוצרות כסף וכו' למקרא העדה', או משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ורק בראש השנה תוקעים בשל זהב משום כבוד יום טוב.
תקיעה בחצוצרות ושופר יחד בראש השנה ותעניות היתה רק בבית המקדש, שנאמר 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה", אבל בגבולים – מקום שיש חצוצרות כגון בתעניות אין שופר, ומקום שיש שופר כגון ראש השנה ויובל אין חצוצרות.
מה שאומרים בתפילת ראש השנה 'זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון' היינו כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם.
שוה היובל לראש השנה בתקיעה ובברכות – שמתפללים ביום הכיפורים של יובל כמו בראש השנה, אך חוץ מ'זה היום תחילת מעשיך' שאין אומרים רק בראש השנה.
דף כ"ז – ע"ב
שופר ארוך וקצרו כשר, ואין בו חיסרון של 'והעברת' כדלקמן.
גרדו בין מבפנים בין מבחוץ, ואף אם העמידו על גלד דק – כשר.
ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול – שאין התקיעה בשופר אלא בזהב, שלא במקום הנחת פה כשר, מבפנים פסול שהתקיעה בזהב, מבחוץ – אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר.
ניקב וסתמו – אם מעכב את התקיעה פסול, אינו מעכב את התקיעה – כשר, ולרבי נתן – דווקא אם סתמו במינו כשר שלא במינו פסול. ללישנא קמא דרבי יוחנן בעינן גם שישתייר רובו של השופר שלא ניקב (צריך ג' תנאים להכשיר – לא נשתנה קולו, סתמו במינו, נשתייר רובו), ללישנא בתרא סתמו במינו כשר אפילו נפחת רובו כשר, ושלא במינו אם נשתייר רובו.
נתן שופר בתוך שופר – אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון שמע לא יצא.
הפכו ותקע בו, והיינו שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב (וכל שכן אם הפכו ועשה את הפנימי חיצון, ר"ן ורא"ש בפירושו הראשון ע"פ הירושלמי) פסול, שנאמר 'והעברת' כדרך שהאיל מעבירו בראשו.
דיבק שברי שופרות או הוסיף על השופר כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול, משום שופר אחד ולא שנים ושלושה שופרות.
שופר שנסדק כל ארכו פסול, ואפילו דיבקו שהוא כשני שופרות, לרחבו – אם נשתייר בו ממקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר, שהוא כארוך וקצרו, ושיעור תקיעה הוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן.
היה קולו דק או עבה או צרוד כשר, שכל הקולות כשירים בשופר.
קדחו ונקב בזכרותו – כשר הגם שלא ניטל העצם ממנו, שמין במינו אינו חוצץ.
התוקע לתוך – בור, או דות (כלי גדול של חרס), העומדים בפנים יצאו ששמעו קול שופר, והעומדים בחוץ – אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו.
שמע קול שופר או מגילה מבית הכנסת אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא.
***************
שבת קודש ב' כסלו תשפ"ב
מסכת ראש השנה דף כ"ח
דף כ"ח – ע"א
התחיל לתקוע בעודו בבור ועלה וגמר התקיעה על שפת הבור – יצא, שתחילת התקיעה וסופה בכשרות, ולא גוזרים שמא יוציא ראשו מהבור והשופר יהיה עדיין בפנים (ע"פ הרא"ש).
שמע מקצת תקיעה בכשרות ומקצת שלא בכשרות, כגון מקצת תקיעה קודם עלות השחר ומקצת לאחריו לא יצא, וכן בשמע מקצת תקיעה בבור ומקצת חוץ לבור (והתוקע בתוך הבור), שבסוף התקיעה שמע קול הברה.
שופר של קדשים לא יתקע בו, ואם תקע בשל עולה יצא, והטעם – כיון שמעל יוצא לחולין, ולכן בשל שלמים שאינם במעילה – אף בדיעבד אינו יצא, לרבא אם משום זה אף בעולה לא יצא, שאינו יוצא לחולין אלא אחר שתקע אבל בשעת התקיעה עדיין באיסור הוא, אלא הטעם שיוצא משום שמצוות לאו ליהנות ניתנו, אלא ניתנו כעול על צוואריהם, ולכן גם בשל שלמים יצא.
שופר ששימש לעבודה זרה ונאסר בהנאה לא יתקע, ואם תקע בו יצא שמצוות לאו ליהנות ניתנו.
שופר של עיר הנידחת לא יתקע, ואף בדיעבד לא יצא, ששופר צריך שיעור וכתותי מיכתת שיעוריה כיון שעומד לשריפה כשרוף דמי.
המודר הנאה מחבירו או משופר – מותר לשמוע ממנו או לתקוע בו תקיעה של מצוה, שמצוות לאו ליהנות ניתנו.
המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת, וכן המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ודווקא בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה שיש הנאת הגוף.
עיתים חלים ועתים שוטה, ואכל מצה בשעה שהיה שוטה, וחזר ונשתפה בליל פסח – צריך לחזור ולאכול מצה, שכשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו.
כפאוהו פרסיים לאכול מצה, אפילו שלא כיוון לצאת ידי חובת מצה ליל ראשון של פסח – לרב אשי ורבא יצא, שמצוות אין צריכות כוונה (ועי' מסקנת הסוגיא).
התוקע לשיר – לסוברים שכפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא – יצא, שלאו דווקא אכילת מצה שנהנה באכילתו שאינו מתעסק, אלא אפילו תקיעת שופר שנאמר זכרון תרועה גם המתעסק יצא, שמצוות אין צריכות כוונה (ועי' דף ל"ב בדין מתעסק).
דף כ"ח – ע"ב
שנינו: היה קורא פרשת שמע בתורה והגיע זמן קריאת שמע – אם כיון לבו יצא, לסוברים שמצוות צריכות כוונה – היינו שכיוון לצאת, ולסוברים שמצוות אינם צריכות כוונה – היינו שכיון לקרות ולא להגיה, שאז גם קריאה אין כאן אלא מגמגם.
היה הולך אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או מגילה – אם כיון השומע והמשמיע יצא, ולסוברים שמצוות אינם צריכות כוונה היינו שידע השומע שקול אדם הוא ולא חמור, והמשמיע נתכוון לשיעור תקיעה.
הישן בשמיני בסוכה ולא כיוון לשם מצוה, גם לסוברים שמצוות אינם צריכות כוונה אינו לוקה משום בל תוסיף, שלעבור שלא בזמנו צריך כוונה.
כהן שעולה לדוכן, אפילו שנתנה לו תורה רשות לברך את ישראל לא יוסיף ברכה משלו, כגון 'ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם' – שנאמר 'לא תוסיפו על הדבר', ואף אם כבר סיים כל ברכותיו.
איסור בל תוסיף לאחר זמן המצוה – לרב שמן בר אבא עובר, כמו שמצינו בכהן שאסור להוסיף ברכה אפילו אחר שגמר כל ברכותיו ועבר זמן המצוה, שאפילו מזדמן לו ציבור אחר שבירך אינו חייב לחזור ולברך. ולסוברים שאחר שנגמר זמן המצוה שוב אינו עובר – כיון שאם מזדמן ציבור אחר יכול לברך הוי כמו שלא נגמר זמן המצוה, או משום כדי לעבור על בל תוסיף שלא בזמנו צריך כוונה לשם מצוה.
דם הניתנים במתנה אחת (דם בכור ומעשר) שנתערב בניתן מתנה אחת – ינתנו מתנה אחת. מתן ד' (שלמים, אשם, עולה, תודה) שנתערב במתן ד' – ינתנו במתן ד'. ד' בשל אחת – לרבי אליעזר ינתנו ד', שאינו עובר על בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ואינו מעורב בדבר אחר, אבל אם יתן מתנה אחת יעבור על בל תגרע, לרב יהושע אם אין עובר על בל תוסיף כשהוא מעורב גם בל תגרע אינו עובר, ומוטב שיעבור על בל תגרע בלי עשיית עבירה בידיים מלעבור על בל תוסיף ולעשות עבירה בידיים (ולכולם לא נגמר זמן המצוה, כיון שאם יזדמן לו עוד בכור שדינו מתן אחת חייב להזות, אם כן מצוותו כל היום).
מסקנת רבא בדין כוונה במצות – לצאת אין צריך כוונה, לעבור על בל תוסיף – בזמנו אין צריך כוונה, שלא בזמנו צריך כוונה.
***************