לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון ג' כסלו תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף כ"ט

דף כ"ט – ע"א

התוקע לאחרים – לתנא קמא אין השומע צריך לכווין לצאת ואין המשמיע צריך לכווין להוציאו, לרבי יוסי צריך לכווין לצאת ולהוציאו, אמנם לכולי עלמא יוצאים ידי חובה מידי שליח ציבור אפילו לא נתכווין להוציאו, שדעת השליח ציבור להוציא את  כל השומעים.

משנה . 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל', 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' – משום שכל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ומתרפאים.

כולם חייבים בתקיעת שופר לויים וישראלים גרים, ואפילו כהנים – הגם שווה היובל לראש השנה בתקיעה ובברכות, וכהנים אינם בדין יובל (שאם מכר בית בבתי ערי חומה גואל לעולם, וכן אם מכר שדה אחוזה גואלה אף בתוך שתי שנים), אפילו כן חייבים בשופר של ראש השנה.

עבדים משוחררים חייבים בשופר, וכן חצי עבד וחצי בן חורין משום צד חירות שבו, אבל עבדים פטורים – שכל מצוה שאין אשה חייבת אין העבד חייב בה.

טומטום ואנדרוגינוס חייבים בשופר, שאפשר זכרים הם.

חרש שוטה וקטן אינם חייבים בשופר, ולכן אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובתם.

טומטום אינו מוציא זכר – שמא הוא נקבה, וגם טומטום אינו מוציא – שמא התוקע נקבה וחביריו זכר.

אנדרוגינוס אינו מוציא זכר – שמא דינו כנקיבה, אבל מוציא אנדרוגינוס כמותו – שאם לפי זכרות  שניהם חייבים ואם לפי נקבות שניהם פטורים.

חציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו – שלא מגיע צד עבדות ומוציא צד חירות. ואת עצמו – לרב הונא מוציא, ולרב נחמן אינו מוציא, שלא מגיע צד עבדות שלו ומוציא צד חירות שלו, וכן שנינו בברייתא.

כל הברכות אפילו שיצא מוציא – שכל ישראל ערבים זה בזה למצוות, חוץ מברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, מפני שאינה חובה על האדם לברך שיכול לא ליהנות ולא לברך.

דף כ"ט – ע"ב

לזכות ידידנו יוסף והינדא סבו ובני ביתם  שיחיו לברכה והצלחה בכל הענינים

ברכת היין של קידוש וברכת המוציא של מצות אכילה מצה, הסתפק רבא אם יצא מוציא כיון שהקידוש והמצה חובה, ואי אפשר לקיים מצוותם בלי ברכת הנהנין, או אינו מוציא כיון שברכת הנהנין הם ואינם באים מחמת חובת המצוה שהרי היא נוהגת בכל ההנאות, ופשטה הגמרא שרב אשי סיפר שרב פפי היה מוציא תלמידיו אפילו שכבר יצא.

ברכת המוציא אם אינו אוכל אסור לו לברך בשביל אחרים, אבל לבניו ובני ביתו מותר כדי לחנכם במצוות.

הדרן עלך פרק ראוהו בית דין

פרק רביעי – יום טוב

משנה . תקיעת שופר בשבת מותרת מדאורייתא – שהיא חכמה ואינה מלאכה (וכן רדיית הפת), וחכמים גזרו ואסרו מפני שהכל חייבים בתקיעת שופר ואין כולם בקיאים בו, וגזירה שמא יקחנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, וזה הטעם גם לולב ומגילה. אבל בבית המקדש היו תוקעים בשבת – שאין שבות במקדש.

משחרב בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בבית דין, לתנא קמא גם בבית דין אקראי שאינו קבוע, לרבי אלעזר רק ביבנה, לתנא בתרא בכל בית דין קבוע כיבנה.

ירושלים הייתה יתירה מיבנה שכל עיר שרואה ירושלים ושומעת וקרובה ויכולה לבוא היו תוקעים בה בשבת, וביבנה היו תוקעים רק בבית דין.

***************

יום שני ד' כסלו תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף ל'

דף ל' – ע"א

משחרב בית המקדש תוקעים בראש השנה שחל בשבת בכל מקום שיש בית דין, ואף היחידים תוקעים במקומות אלו, אלא שבירושלים תוקעים גם שלא בפני בית דין, וביבנה דווקא בפני בית דין.

'ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם' – כל יחיד ויחיד חייב לתקוע בביתו ביום הכיפורים של יובל (ודווקא אנשים, אבל נשים פטורות שהוא מצות עשה שהזמן גרמא), אך דווקא בזמן שבית דין יושבים.

ננערו בית דין ונעקרו ממושבם כדי לעמוד ולילך אך לא עמדו – ספק בגמרא אם כיון שיושבים הוי עדיין בכלל זמן ישיבת בית דין ומותר לתקוע, או אינו כבר זמן בית דין הוא ואסור לתקוע.

סביב ירושלים היו תוקעים בראש-השנה שחל בשבת – בכל עיר שהיא רואה את ירושלים – פרט ליושבת בנחל, ושומעת – פרט ליושבת בראש ההר, וקרובה – פרט ליושבת חוץ לתחום, ויכולה לבוא – פרט אם מפסיק נהר ביניהם.

משנה . בראשונה היה לולב ניטל במקדש כל שבעת ימי החג – שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים', ובמדינה רק ביום הראשון. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש.

עושים זכר למקדש – שנאמר 'ציון היא דורש אין לה' מכלל שצריך דרישה.

בזמן הבית הנפת העומר התירה החדש, והרחוקים מירושלים מותרים מחצות היום ואילך שבוודאי כבר קרב העומר.

היתר חדש בזמן הזה –

לרבן יוחנן בן זכאי (לפשטות הש"ס) מעיקר הדין מותר משהאיר המזרח של יום הנפת העומר, ותיקן שיהא כל היום אסור משום שבמהרה יבנה המקדש ואז ההיתר הוא רק אחר הקרבת העומר, ויטעו ויאכלו מיד בבוקר כשם שאכלו בשנה שעברה, ואף מחצות היום ואילך אסור – שמא יבנה המקדש ביום טוב פסח סמוך לשקיעת החמה, או בליל מוצאי פסח, ולא יספיקו להקריב העומר קודם חצות היום.

לרבי יהודה – החדש אסור מן התורה כל היום, שנאמר 'עד עצם היום הזה' וסבר עד ועד בכלל.

לרב נחמן בר יצחק – גם רבן יוחנן בן זכאי סובר כרבי יהודה, ולא תיקן תקנה חדשה אלא דרש הפסוקים כרבי יהודה והתקין להם שינהגו איסור כל היום.

דף ל' – ע"ב

משנה . בראשונה היו מקבלים עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא בל' אלול ובאו אחר הקרבת תמיד של בין הערביים, ונתקלקלו הלויים בשיר – שלא אמרו שיר בתמיד של בין הערביים שלא ידעו אם לומר של חול או של ראש השנה, ולרבי זירא הקלקול היה שאמרו שיר של חול – ולכך התקינו שלא יהיו מקבלים עדים אלא עד המנחה. אך אף על פי שלא הגיעו עדים עד המנחה המשיכו לנהוג כל היום קודש – שלא יזלזלו בו בשנה הבאה.

משחרב בית המקדש – התקין רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החודש כל היום, כיון שבטל טעם התקנה.

בתמיד השחר של ראש השנה אומרים שיר של חול, כיון שברוב השנים אין העדים באים קודם תמיד של שחר וספק יתקדש היום, לא תקנו שיר של יום טוב בשחרית.

בקרבן מוסף של ראש השנה אומרים שיר 'הרנינו לאלוקי עוזנו הריעו לאלוקי יעקב' (לפי שהוא יום תרועה), וכשחל ראש השנה בחמישי בשבת שהוא שיר של יום חמישי – לא היו אומרים בתמיד של שחר 'הרנינו' שלא לחזור ולכופלו במוסף, אלא אומרים בשחר 'הסירותי מסבל שכמו' (שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים).

בתמיד של בין הערביים של ראש השנה – משוררים 'קול ה' יחיל מדבר', להזכיר זכות קול שופרות של מתן תורה.

ראש השנה שחל ביום חמישי – אם לא באו עדים לפניתמיד של שחר אמרו 'הרנינו' (כמו בכל יום חמישי), ואף אם יבואו עדים יחזרו ויכפלו אותו במוסף לא נמנעים מספק מלהגיד – כיון שהוא שיר של היום, ורק מחמת הכפילות אין אומרים אותו, אין נמנעים מחמת הספק. (אבל בספק בתמיד של בין הערביים אם לומר שיר של חול או של יום טוב – אפשר שראוי שלא לומר כלל מספק, ושלא כר' זירא).

***************

יום שלישי ה' כסלו תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף ל"א

דף ל"א – ע"א

שיר של יום: בראשון – 'לה' הארץ ומלואה', שקנה שמים וארץ והקנה תבל ליושבי בה ושליט יחידי בעולמו. בשני – 'גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלוקינו הר קדשו', שהבדיל ברקיע בין עליונים ותחתונים ונתעלה וישב במרום דוגמת משכנו בעירו והר קדשו. בשלישי – 'אלוקים ניצב בעדת קל', שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו – 'ותראה היבשה'. ברביעי – 'קל נקמות ה", שברא חמה ולבנה ועתיד להפרע מעובדיהן. בחמישי – 'הרנינו לאלוקים עוזנו', שברא עופות ודגים, וכשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם. בשישי – 'ה' מלך גאות לבש', שגמר מלאכתו ומלך עליהם. בשביעי – 'מזמור שיר ליום השבת' – לרבי עקיבא ליום שכולו שבת לעתיד לבא, לרבי נחמיה – כשם ששיר של שאר הימים הוא על שם העבר כך שיר של יום השבת – על שם ששבת ביום השביעי.

ששת אלפים שנים הוי עולם, לרב קטינא – אחר כך אלף אחד חרב, שנאמר 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' (ויומו של הקב"ה אלף שנים), לאביי – אלפיים חרב, שנאמר 'יחיינו מיומיים', וכן סבר רבי נחמיה ומהאי טעמא סבר שמזמור שיר ליום השבת שהוא יום אחד לא נאמר על שבת העתידה, ורבי עקיבא שפירשו על שבת העתידה סובר כרב קטינא.

בהקרבת מוסף של שבת היו אומרים חלק אחד משירת האזינו המחולקת לששה חלקים – הזי"ו ל"ך, ובדרך זו מחלקים לשש עליות בקריאת פרשת האזינו בבית הכנסת.

במנחה של שבת היו אומרים שירת הים עד 'מי כמוך', בשבת הבאה – 'מי כמוך' עד סוף השירה, ובשבת הבאה 'אז ישיר ישראל' של 'עלי באר'. וכך חוזר חלילה.

עשר מסעות נסעה שכינה להסתלק מישראל מעט מעט כשחטאו (ולא הלך בבת אחת – שהיה מצפה שישובו) כמו שלומדים מפסוקים, מכפורת לכרוב שעשה שלמה (מכרוב לכרוב), למפתן הבית, לחצר, למזבח, לגג, לחומה, לעיר, להר, למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה.

ששה חדשים נתעכב שכינה לישראל במדבר, כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן.

דף ל"א –  ע"ב 

גלות סנהדרין – לרבי יוחנן עשר מסעות, כדגמרינן מגמרא, מלשכת הגזית לחנות, לירושלים, ליבנה, לאושא, ליבנה, לאושא, לשפערם, לבית שערים, לציפורי, לטבריה. לרבי אלעזר גלתה רק ו' מסעות.

טבריה עמוקה מכל המסעות שגלו סנהדרין, ומשם עתידים ליגאל, שנאמר 'התנערי מעפר קומי שבי'.

משנה . אפילו ראש בית דין אינו במקום הבית דין, אף שעיקר קידוש החודש תלוי בו תיקן רבן יוחנן בן זכאי שאין העדים הולכים אלא למקום הוועד, ויקדשו בלי ראש בית דין, שלא להכשיל העדים לעתיד לבא.

הזמין המלווה את הלווה לדין תורה לפני ראש בית דין בעירו, והלך ראש הבית דין למקום אחר, חייב הלווה ללכת למקום שנמצא, ש'עבד לוה לאיש מלוה', ואם לא הלך כותבים עליו שטר שמתא.

גר שנתגייר חייב קרבן, כשם שנכנסו ישראל לברית במילה וטבילה והרצאת דמים, לכן מעיקר הדין גם בזמן הזה יפריש רובע שקל כשיעור דמי קן שמא יבנה בית המקדש בימיו ויקריבנו, וביטל את זה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה שמא יבא ליהנות מהדמים.

כרם רבעי ומעשר שני – מדין תורה נפדה ומתחלל כל שהוא חוץ לחומה, אך תיקנו חכמים שכל פירות הנמצאים במרחק מהלך יום אחד מירושלים (אילת מן הצפון, עקרבת מן הדרום, לוד מן המערב, ירדן מן המזרח) יעלום ויאכלום שם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות.

לרבי אליעזר היה כרם רבעי וביקש להפקיר לעניים שיקחו הפירות לירושלים, ואמרו לו תלמידיו שנמנו חבריו להתיר לאחר החורבן לפדותם ולהעלות דמיהם לירושלים, שכיון שחרבה ירושלים אין צריך לעטרה.

בראשונה היו קושרים לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ, הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים, התקינו שיהיו קושרים אותו על פתח האולם מבפנים, ועדיין היו מציצים ורואים, התקינו שיהיו קושרים אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של השעיר לעזאזל.

רבן יוחנן בן זכאי תיקן ט' תקנות:

שש תקנות השנוי בפרק זה –  א. אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן.  ב. תוקעים בראש השנה שחל בשבת בכל מקום שיש בית דין.  ג. לולב ניטל במדינה כל שבעה.  ד. יום הנף כולו אסור.  ה. מקבלים עדות החודש כל היום.  ו. שלא יהיו עדים הולכים אלא למקום הוועד.

המוזכר בפרק קמא –  ז. שלא יהיו עדי קידוש החודש מחללים השבת אלא על חודשי ניסן ותשרי.

ח . גר שנתגייר לא יפריש רובע לקינו מפני התקלה.
<![if !supportLineBreakNewLine]>
<![endif]>

ט. לרב פפא – שאין צריך להביא כרם רבעי לירושלים אחר החורבן, לרב נחמן בר יצחק – שיהיו קושרים לשון של זהורית חציו בסלע וחציו בין קרניו של השעיר המשתלח.

תלמידי רבי אליעזר אמרו לו שחבריו התירו לפדות כרם רבעי סמוך לירושלים, לרב פפא התכוונו לרבן יוחנן בן זכאי והגם שהיה רבו אמרו 'חבריך' – שאין דרך ארץ לתלמידים לומר לרבם על רבו 'רבך'.

כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה, ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים  למד, ארבעים לימד.

ארבעים שנה קודם חורבן בית המקדש לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים.

לרב נחמן בר יצחק רבן יוחנן בן זכאי הוא אשר תיקן לקשור לשון של זהורית חציו בסלע וחציו בין קרניו, הגם שהיה תלמיד יושב לפני רבו לפני חורבן בית המקדש, מכל מקום הוא אמר מילתא שמסתבר וקבעה רבו בשמו.

***************