לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי ב' אב תש"פ
מסכת שבת דף קל"ט
דף קל"ט ע"א
דור שצרות רבות באות עליו, צריך לבדוק בדייני ישראל, שבשבילם באה פורענות לעולם. וכנגד שלש עבירות שעשו – 'בשוחד ישפטו' 'במחיר יורו' 'ובכסף יקסמו', הביא הקב"ה עליהם שלש פורעניות – 'ציון שדה תחרש' 'ירושלים עיין תהיה' 'והר הבית לבמות יער'. ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל.
אין ירושלים נפדה אלא בצדקה.
אם יתבטלו המתיהרים בבלוריות ובמלבושי גאוה, יתבטלו מסיתים ומדיחים המשניאים אותנו. אם יתבטלו דיינים רשעים, יתבטלו נוגשי שוטרי עובדי כוכבים.
'שבר ה' מטה רשעים' – אלו דיינים שנותנים יד לשמשיהן. 'שבט מושלים' – אלו תלמידי חכמים שמעמידים דיינים רשעים ממשפחתם, וי"א תלמידי חכמים שעל פיהם מעמידים דיינים עמי הארץ.
מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין. י"א שגם אחיו לא טעמו, וי"א ששתו ולא נשתכרו.
בשכר ששמח אהרן בליבו על משה אע"פ שהיה גדול ממנו וקודם לו בנביאות, זכה לחושן משפט על ליבו.
שלשה דברים החמיר רב מנשיא על בני בשכר יותר מן הדין, לפי שאינם בני תורה ויבואו להקל יותר. א. כילה שכרך עליה חוט מותר לנטותה בשבת, והורה להם שאין בה צד היתר. ב. כישות – לחכמים מין אילן הוא ואינו כלאים בכרם, לר' טרפון ירק הוא וכלאים בכרם. בחוץ לארץ הלכה כר"ט המיקל. ולהם הורה להחמיר (ראה עוד להלן בסמוך). ג. מת ביום טוב ראשון (שנשתהה, כגון יו"ט אחר השבת) יתעסקו בו גויים, ביו"ט שני (אפילו של ראש השנה) יתעסקו בו ישראל, ולהם הורה שלא יתעסקו בו אפילו גויים ואפילו ביו"ט שני.
רב עמרם היה מלקה למי שזרע כישות בכרם, ורב משרשיא היה נותן פרוטה לנכרי קטן שיזרע לו, שרצה לשנות ככל האפשר כדי שלא ילמדו להקל. (שבני מקומם לא היו בני תורה. תוס').
דף קל"ט ע"ב
מתעטף אדם בכילה שהרצועות תלויות בה, ואע"פ שאינם לצורך עיטוף אין נחשבים למשאוי. היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת, משום שהציציות חשובין ואינם בטלים לבגד, אבל חוטי כילה אינן חשובות ובטלים.
מותר להערים ולתלות משמרת ביו"ט לתלות בה רמונים, ויתלה מתחילה רמונים, ואח"כ נותן שמרים לסנן את היין. שאם לא יתלה רמונים תחילה, מוכח שתלה אותה לצורך שמרים.
מבשלים שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. אם יש לו ישן לצורך המועד, עושה חדש ומערים ושותה מן החדש.
ת"ח יכול להערים בשבת באיסור דרבנן, כגון להניח שום בנקב של חבית ולומר שבא להצניעו, או לישן בספינה כשיודע שהנכרי יעבירנה.
נותנין בשבת מים על שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום, כדי שיהיו צלולין לזוב. מסננים יין בסודרין, אבל לא יעשה גומא (משום עובדא דחול, או שיבוא לידי סחיטה). וכן מסננים בכפיפה מצרית (העשויה מענפי דקל), ולא יגביה מקרקעיתו של כלי התחתון טפח משום אהל.
נותנים ביצה במסננת של חרדל. (י"מ שנותן ביצה על החרדל במסננת ונותן מראה בחרדל, וי"מ שמסנן ביצה במסננת העשויה לחרדל, ומשום שינוי).
עושים אנומלין (יין דבש ופלפלין) בשבת. לרבי יהודה בשבת בכוס, ביו"ט בלגין, ובמועד בחבית. ולרבי צדוק הכל לפי האורחים.
נותנים יין צלול למשמרת אבל לא עכורין, ובין הגיתות מותר אפילו עכורין, שאין זה תיקון לפי ששותים אותם בשמריהם.
פורסין בגד על פני חצי החבית, אבל לא על פני כולו משום אוהל.
כלי שמערין בו יין מהחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמין בחוזק, לפי שנראה כמשמרת. מותר לערות בנחת מכלי אל כלי והפסולת נשאר בשולי הכלי, וכשיגיע לניצוצות בסוף הכלי יפסיק.
***************
יום שישי ג' אב תש"פ
מסכת שבת דף ק"מ
דף ק"מ ע"א
חרדל שלשו אותו מערב שבת, ומערבו בשבת במים או יין: לרב – יערבנו בכלי שזה שינוי שלו, ולא ביד שמתערב יפה. לשמואל (ולרבי אלעזר לאחר חזרה) – כשעושה ביד נקרא שינוי ומותר, ובכלי אסור. לרבי יוחנן (לאחר חזרה) – בשניהם אסור. וכן פסקו אביי ורבא. רבינא – התיר כשעירבו בקלח של שום. להלכה – מותר בין ביד בין בכלי, ולא יערב בכח אלא בנחת.
שחליים ששחקן ערב שבת, נותן לתוכן בשבת שמן וחומץ ומינט"א (נענה), ולא יערב בכח אלא בנחת. וכן שום שריסקו מע"ש נותן לתוכו בשבת פול וגריסין, ולא ישחוק אלא יערב.
עושין בשבת תערובת של יין דבש ופלפלין, משום שעשוי לשתיה. ואין עושין תערובות של יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, שעשוי לצנן אחר המרחץ והוא 'דוגמת רפואה'.
אין שורין חילתית (מין צמח חריף) בפושרין, משום עובדא דחול. ובצונן – לר' יוסי מותר, ומניחו לאחר מכן בחמה להתחמם. ולת"ק בברייתא אסור גם בצונן. ומותר לשתותו, שהוא משקה גם בלא רפואה. ואם התחיל לשתות ביום חמישי לרפואת לבו, יכול גם לשרות בשבת משום סכנה. ומותר לשרות חלתית בחומץ כדי לטבל בו מאכלו.
אסור להציף מים על כרשינין או לשפשפם בידו כדי לברור את פסולתן, אבל נותן בכברה או בסל אע"פ שלפעמים הפסולת נופל (ולר"א בן יעקב אסור, גמ' ע"ב). אין כוברין תבן בכברה, ולא יתננו במקום גבוה כדי שירד המוץ, אבל נוטלו בכברה ליתנו לאבוס אע"פ שהמוץ נופל מאליו (כר"ש שדבר שאין מתכוין מותר).
מותר לשפשף בידיו כתונת מכובסת, שמכוין לרככה. אבל סודר אסור משום שמקפיד על ליבונו ונראה כמלבן.
דף ק"מ ע"ב
כתונת התלויה על קנה, יטול את הכתונת מן הקנה ולא להיפך, שהקנה עומד להסקה והוא מוקצה. וקנה של אורגים מותר שתורת כלי עליו.
אגודה של ירק – אם ראוי למאכל בהמה מותר לטלטלו, ואם לאו אסור. בשר חי מלוח – מותר לטלטלו שראוי לאוכלו, אבל דג אסור שאינו נאכל חי.
הנהגות ראויות לתלמיד חכם: א. אם קונה אגודה של ירק או חבילה של עצים, יקנה ארוכה כדי שירויח יותר. ב. אם אין לו לחם הרבה – לא יאכל ירק חי שמגרר את התאבון, ולא יאכל מעט לחם שיש לו עכשיו ולאחר זמן עוד מעט שאין זה דרך שביעה, ולא יבצע את הלחם למסובין משום שלא יבצע בעין יפה. ג. אם אין לו שמן לסוך ידיו בסוף הסעודה, יסוך במים הנקווים שגדל עליהם ירקרוקת העבה כשמן. ד. כשקונה בשר יקנה של צוואר, שיש בה שלשה מיני בשר, שמן, כחוש, וגיד הצוואר. ה. כשקונה כתונת יקנה ממקום שפשתנו יפה, ויכבסנה כל שלשים יום כדי שתתקיים י"ב חודש. ו. לא ישב על מחצלת חדשה של גמי לח, שהלחלוחית תבלה את בגדיו. ז. לא ישלח חלוקו לפונדקית שלו לכבסו, שמא תראה בו דבר מגונה ותתגנה עליו.
מי שאפשר לו לאכול פת שעורים ואוכל פת חטים, וכן אם יכול לשתות שכר ושותה יין, אין בכך משום בל תשחית, שבל תשחית של גופו עדיף.
רב חסדא הזהיר את בנותיו שיהיו צנועין לפני בעליהן, שלא יאכלו לחם לפניהם שמא יאכלו הרבה ויתגנו עליהם, שלא יאכלו ירקות בלילה משום ריח הפה, וכן לא יאכלו תמרים ולא ישתו שכר בלילה מפני שמשלשלין, ולא יפנו במקום שבעליהם מפנים, וכשאדם קורא בפתח ביתם ישאלו בלשון נקיבה ולא בלשון זכר.
לרבי דוסא גורפין עפר הנמצא באבוס של כלי, לתת לתוכו תבן ושעורים לפטם את השור שלא יתערבו במאכלו. אבל באבוס של קרקע אסור שמא יבוא להשוות את הגומות. ולחכמים אסור גם באבוס של כלי, אטו אבוס של קרקע. אם יש תבן הרבה לפני השור, לרבי דוסא מסלקין אותם לצדדין כדי שלא ידרסנו, ולחכמים אסור.
נוטלין תבן שנתנו לפני בהמה זו ונותנים לפני בהמה אחרת, שאין בהמה קצה בהם. נוטלים תבן שנתנו לפני חמור ונותנים לשור, ולא להיפך.
***************
שבת קודש ד' אב תש"פ
מסכת שבת דף קמ"א
דף קמ"א ע"א
קש שעל המיטה סתמו עומד להסקה ומוקצה הוא, ולכן לא ינענענו בידו. ובגופו מותר שטלטול מן הצד אינו טלטול. אם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין שגילה דעתו שעומד לשכיבה, אינו מוקצה ומנענעו בידו.
מתירין מכבש של בעלי בתים להוציא ממנו בגדים לצורך שבת, אבל לא כובשין לפי שהוא צורך חול. אבל אין מתירין מכבש של כובסין, משום שתוחבו בחזקה ודומה לסתירה. ולרבי יהודה אם היה מותר מערב שבת, מתיר את כולו ושומט את בגדיו.
צנון שטמנו בקרקע: אם ראשו למטה ועוקצו למעלה – לרב נחמן אסור להוציאו שמזיז עפר ממקומו, וטלטול מן הצד טלטול הוא. ולתנא שבמשנתינו מותר, שטלטול מן הצד אינו טלטול. ואם ראשו למעלה מותר לדברי הכל, שאינו מזיז את העפר.
מותר לכתוש פלפלין ב'קַת' של סכין. לרב יהודה רק אחד אחד, ולרבא כיון שהוא שינוי (שדרכו לדוך ברחיים או מדוכה) מותר אפילו הרבה.
מותר לרחוץ בנהר, ואע"פ שדוחה את המים בכוחו, לא גזרו על כוחו בכרמלית. וינגב את עצמו לפני שעולה מן המים, כדי שלא יטלטל את המים שעליו ד' אמות בכרמלית.
טיט שעל רגלו – לרב יהודה מקנחו בקרקע ולא בכותל שנראה כבונה, לרבא מקנחו בכותל שבנין גרוע הוא, ולא בקרקע שמא יבוא להשוות גומות, למר בריה דרבינא בשניהם אסור ומקנחו בקורה, לרב פפא בשניהם מותר.
לא ישב סמוך ללחי של מבוי, שמא יתגלגל חפץ מידו לרה"ר, ויביאנו אליו שאין היכר בינו לרשות הרבים.
לא יצדד חבית על הקרקע, שמא יבוא להשוות גומות. לא יהדק מוכין בפי הפך שיש בו משקין, משום סחיטה.
טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים, שלא נראה כמלבן, ולא מבחוץ שדומה למלבן (ואינו מלבן ממש שלא נתן מים). ומגררו בצפורן (גם מבחוץ).
דף קמ"א ע"ב
י"א שמגררין מנעל חדש שיש עליו טיט בגב הסכין, אבל לא ישן שקולף העור והוא ממחק. ולרבי חייא אסור גם בחדש.
לא יסוך רגלו בשמן כשהוא בתוך המנעל, משום שמעבד את המנעל. אבל יכול לסוך את רגלו ויניחנו במנעל לאחר מכן, אם הוא סך שיעור שמן שיצחצח את המנעל, אבל לא שיעור שיעבדו, ולא יתכוין אפילו לצחצחו. ומותר לסוך את כל גופו בשמן ולהתגלגל על שטיח של עור.
לא יצא במנעל שקטן עליו, שנופל מרגלו וחוששין שיעבירנו. אבל בחלוק שגדול עליו מותר, שאין נופל ממנו.
לא תצא אשה במנעל שהוא קרוע מלמעלה, שמא יצחקו עליה ותורידנו ותעבירנו. ולא תחלוץ בו לכתחילה שאינו מנעל גמור, ואם חלצה חליצתה כשירה. לא תצא אשה במנעל חדש, אם לא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום.
מנעל שעל גבי דפוס (שעושין בו המנעל) – לרבי אליעזר המנעל אינו כלי (ואינו מקבל טומאה) ואסור לטלטלו בשבת. לחכמים הוא כלי ומותר לטלטלו בשבת (ומקבל טומאה). לרבי יהודה אם המנעל רפוי, מודה רבי אליעזר שהוא כלי (ומותר לטלטלו ומקבל טומאה). הדפוס – הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לשמוט ממנו מנעל – למ"ד שהמנעל הוא כלי – אע"פ שמטלטל את הדפוס, משום שצריך למקומו. ולמ"ד כלי שמלאכתו לאיסור אסור לצורך מקומו, שומטין ממנו רק אם המנעל רפוי שאינו מטלטל את הדפוס.
פרק נוטל
נוטל אדם את בנו בחצר כשהאבן בידו, וכן כלכלה שהאבן בתוכה. מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם חולין (אבל טמאה בפני עצמה, אסור).
סאה תרומה שנפלה למאה של חולין, מותר לרבי יהודה להעלות מהן סאה בשבת כדי להתירם באכילה, ואינו נחשב כמתקן.
הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצווארו – פטור על התינוק שהחי נושא את עצמו, וחייב על הכיס שאינו בטל לתינוק. הוציא תינוק מת וכיס בצווארו – פטור לגמרי, על התינוק משום שהיא מלאכה שא"צ לגופה (וכר"ש), ועל הכיס שאביו מבטלו משום צערו.
***************