לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי ט"ז אב תש"פ
מסכת שבת דף קנ"ג
דף קנ"ג ע"א
מהספדו של אדם ניכר אם בן עולם הבא הוא אם לאו, שאם העומדים שם בוכים עליו כשהמספיד מחמם את לבם, סימן שאדם כשר היה. וי"א אםאומרים אחר מיטתו לכו בדרך שהלך זה, מובטח שהוא בן עוה"ב. ולרבי חנינא כל שדעת רבותינו נוחה הימנו.
עשה דברים, שיזכירו אותם בהספדך.
שוב יום אחד לפני מיתתך, וישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. משל למלך שזימן עבדיו לסעודה וכו' פיקחין קישטו את עצמן וכו' וטיפשים נכנסו מלוכלכין, שמח המלך לקראת פיקחים והזמינם לאכול ולשתות, ולטיפשים אמר שיעמדו ויראו, וי"א אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאים.
בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו' – ללשון א' שתהיה נשמתו בכל עת טהורה כנ"ל, ללשון ב' בגדיך לבנים אלו ציצית שהבגד לבן, ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שהם שם משמן טוב.
פרק מי שהחשיך
חכמים התירו למי שהחשיך בדרך ליתן כיסו לנכרי מבעוד יום, אע"פ שהוא שלוחו לישאנו בשבת, משום שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואם לא יתירו לו יבוא לטלטל ד' אמות ברה"ר. אין עימו נכרי מניחו על החמור, הגיע לחצר חיצונה (שהוא מקום ראשון המשתמר בעיר), נוטל את הכלים הניטלין בשבת, וכלים שאין ניטלין מתיר את החבלים והשקין נופלין מאליהן.
דוקא בכיסו התירו, משום שטרח בה וחס עליה ויבוא לטלטלה, אבל מציאה, אם לא זכה בה עדיין קודם שתחשך, אסור ליתנה לנכרי. ואם כבר הגביהה, ללשון א' מותר, וללשון ב' ספק.
יש עמו חמור ונכרי – נותנו לנכרי, שמצווה על שביתת חמור ולא על שביתת נכרי. חמור וחרש שוטה או קטן – נותנו לחמור, שחרש שוטה וקטן יש במינם שחייב במצוות, ויבוא להחליף בפיקח. חרש ושוטה – יתן לשוטה, שהחרש יש לו דעת קלושה. שוטה וקטן – יתן לשוטה.
דף קנ"ג ע"ב
יש עמו חרש וקטן – לרבי אליעזר נותן לקטן, שהחרש ספק אם יש לו דעת וחייב במצוות. ולחכמים שבוודאי אין לו דעת, י"א שנותן לחרש לפי שהקטן יבוא לכלל דעת, וי"א שנותן לקטן, שבחרש יש לחשוש שיחליף בגדול פיקח.
אין עמו לא נכרי ולא חמור ולא חש"ו, מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ולא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלקים הסתר דבר, ויש כאן כבוד שמים שמא יבוא להעבירו ארבע אמות ברה"ר.
אחת מי"ח גזירות שגזרו בעלית חנניה, שאם יש עמו נכרי יתן לו כיסו ולא יוליכנו פחות פחות מד' אמות ברה"ר, לר"א יפה עשו כן כדי להרבות גדר, לרבי יהושע לא עשו יפה, שלפעמים לא יאמין לנכרי ויבוא להעבירנו ארבע אמות.
כשמניח כיסו על החמור, יניחנו כשהיא מהלכת ויטלנו כשהיא עומדת, כדי שלא תעשה עקירה והנחה ויעבור על לאו של מחמר. אבל אסור להניח על חבירו באופן זה, אע"פ שחבירו לא עשה עקירה, כיון שאם עשה כן בעצמו חייב חטאת אפילו דרך הליכתו שהרי עקרו מן הארץ, גם על חבירו אסור מדרבנן משום שנים שעשאוהו, ולא התירו איסור זה לענין כיס.
היתה חבילתו מונחת על כתיפו מבעוד יום וקידשעליו היום, רץ עמה לביתו, שכל זמן שלא עמד אין כאן עקירה, אבל לא ילך בנחת שמא יבוא לעשות עקירה והנחה, אבל כשרץ יש לו היכר. וכשמגיע לביתו, זורקה לתוכו כלאחר יד.
***************
יום שישי י"ז אב תש"פ
מסכת שבת דף קנ"ד
דף קנ"ד ע"א
שיטות האמוראים בדין מחמר אחר בהמתו בשבת: א. לרמי בר חמא בלשון א' – בשוגג חייב חטאת, ובמזיד סקילה. שנאמר לא תעשה כל מלאכה 'אתה ובהמתך', לומר שבהמתו כמוהו. רבא תמה עליו שכל התורה הוקשה לע"ז, לומר שאין חיוב חטאת עד שיעשה מעשה בגופו. ב. לרמי בר חמא בלשון ב' – בשוגג אינו חייב חטאת (שלמדים מע"ז כנ"ל), ובמזיד חייב סקילה (שבהמתו כמוהו כנ"ל). ג. לרבי יוחנן – פטור מחטאת משום שלמדים מע"ז, ופטור מסקילה, שאם אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה, ופטור ממלקות, שהלאו 'לא תעשה כל מלאכה' עולה גם על שאר מלאכות שבת שעונשם במיתה, והוא לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וגם לפי הסובר שלוקין על לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד פטור, שתיבת 'אתה' מיותרת, לחלק בין 'אתה' ל'בהמתך' ולומר שאינו חייב על בהמתו.
דף קנ"ד ע"ב
היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית שהן מוקצים, מניח כרים תחתיה כדי שיפלו עליהם. ודוקא חבילות קטנות שיכול אח"כ לנערם מן הכר עד שיגיעו לארץ, אבל במשאות גדולות שאין יכול לעשות כן, אסור משום מבטל כלי מהיכנו. ואם יש לו בשבירתם רק הפסד מועט, כגון חתיכות רחבות של זכוכית שאינם כלים, אסור להניח כרים תחתיהם.
בהמה הטעונה משאוי של מוקצה, מסלקו בראשו לצד האחר והוא נופל מאליו.
איסור צער בעלי חיים – למאן דאמר דאורייתא הוא – דוחה איסור דרבנן של ביטול כלי מהיכנו, ומשום כך מניחים כרים וכסתות תחת משאוי של בהמה אם יש לה צער, אע"פ שיטנפו הכרים ולא יהיו ראויים לשימוש בו ביום. ולמ"ד צער בעלי חיים דרבנן, אסור.
חכמים אסרו להשתמש בבעלי חיים בשבת, וכן באילן. ובצדדין – י"א שמותר שאין זה דרך תשמישו, וי"א שאסור. בצדי צדדין – י"א שמותר גם לפי האוסרים בצדדים, וי"א שלאוסרים בצדדים אסור.
סוכה ששתי דפנותיה עשויות בידי אדם ואחת באילן, כשרה, ואין עולין לה ביו"ט. י"מ שחקק בתוך האילן והניח בהם קנים, ומשום שאסור להשתמש בצדדי האילן ביו"ט. והסוברים שצדדים מותרים, מעמידים דין זה כשכפף הענפים ועשה דופן לסוכה מגוף האילן.
סוכה ששלש דפנות עשויות בידי אדם והרביעי באילן, עולין בה ביו"ט, ומדובר כשלא סמך עליה הסכך ולא כפף הענפים, שהיא דופן בעלמא, ואינה מעכבת שהרי יש לה כבר שלש דפנות.
***************
שבת קודש י"ח אב תש"פ
מסכת שבת דף קנ"ה
דף קנ"ה ע"א
נעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה ונתן בה עירוב, למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, שהוא ועירובו ברה"ר, למעלה מעשרה אין עירובו עירוב, שהוא ברה"ר ועירובו ברה"י, ואין יכול ליטול את העירוב ולאכלו. לא נעץ יתד (אלא שקשרה בצדי האילן), גם למטה מעשרה אינו עירוב, שאין יכול ליטול את עירובו שאסור להשתמש בצדדי האילן (אבל אם נעץ יתד, צדי צדדים היא). ולמ"ד מותר להשתמש בצדדין, מותר גם אם קשרו בלי יתד, אם היא כלכלה רחבה שאינו מנענע את האילן כשמכניס ידו לתוכה.
להלכה אסור להשתמש בצדדים של בעלי חיים ואילן, ובצידי צדדין מותר. ומשום כך, הסומך סולם על אילן לעלות לסוכה, יתקע יתד בצד האילן ועליו יסמוך אותו אבל לא על האילן עצמו, וכן כשיורד מן הסוכה לא יניח רגליו על היתד אלא על שליבות הסולם.
לרב הונא מותר להתיר אגודות של קשין שקשורין בשני ראשיהם או בשלשה, ומותר לפזרן לפני בהמה, שדבר שתחילתו אוכל טורחין לייפותו, אבל אגודות של ענפי ארז אסור להתירם ולפזרן, משום שסתמן אינו לאכילה, ואסור לעשות דבר שאינו אוכל לאוכל. לרב יהודה מותר להתיר אגודות של קשין, שלפני התרתם אינו נקרא אוכל ומותר לעשות דבר שאינו אוכל לאוכל, אבל אסור לפזרן שאסור לטרוח באוכל כדי להשביחו יותר, וענפי ארז מותר גם לפזרם, שבלא פיזור אינו אוכל, ומותר לטרוח לעשות דבר שאינו אוכל לאוכל.
לרב הונא אין מרסקין שחת או חרובין קשים לפני בהמה, שאין ראויים לאכילה ואסור לעשות דבר שאינו אוכל לאוכל, אבל רכים מותר, שטורחים באוכל ליפותו. ורבי יהודה (במשנה) מתיר לרסק לבהמה גסה אפילו קשים, משום שיכולה לאכול בלא ריסוק, ואין זה אלא טירחא ליפותו. לרב יהודה (האמורא) אין מרסקין שחת או חרובים רכים, שאין טורחים באוכל להשביחו, אבל קשים מותר, שמותר לעשות דבר שאינו אוכל לאוכל. ורבי יהודה (במשנה) מתיר לרסק רכים לבהמה דקה, לפי שגם רכים אינה יכולה לאכול בלא ריסוק, ומותר לעשות דבר שאינו אוכל לאוכל.
דף קנ"ה ע"ב
אין תוחבין מאכל הרבה בגרונו של גמל עד שנעשה כאבוס בתוך מעיו, ואין דורסין בתוך גרונו גם פחות מכך, אבל מלעיטין (להלן מבואר מהו הלעטה).
אין נותנים מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים ולפני יוני הרדיסיות י"מ הטעם שהדבורים אין מזונותיהן עליך, ואווזים ותרנגולים מזונותיהם עליך. וי"מ משום שמים מצוי להם באגם. (אבל מזונות שאין מצוי באגם, מותר להניח לפניהם גם אם אין מזונותיהם עליך).
אין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין אותם. לרב יהודה המראה – שתוחב לה לפנים מבית הבליעה שאין יכולה להחזיר, והלעטה – שתוחב למקום שיכולה להחזיר. לרב חסדא המראה בכלי והלעטה ביד, ושתיהם למקום שאין יכולה להחזיר.
מהלקטין ומלקיטין לתרנגולים, ולא ליוני שובך ויוני עליה. לרב יוסף מהלקטין למקום שאין יכולה להחזיר ומלקיטין למקום שיכולה להחזיר, אבל להשליך לפניהם, מותר גם ליוני שובך ויוני עליה. ולרב יהודה מהלקטין שתוחב לתוך פיהם בידים, ומלקיטין שמשליך לפניהם, ואסור לעשות כן ליוני שובך משום שאין מזונותיהם עליך.
יודע הקב"ה שמזונות של כלב מועטים, שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה, ולכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים. וראוי להשליך לכלב בשר, חתיכה קטנה כמידת אזנו, ויכנו במקל מיד כדי שלא ירגיל לבוא אצלו. ודוקא במדבר אבל בעיר לא, שמא יגרר אחריו ויפסידנו.
אין עני יותר מכלב (כנ"ל), ואין עשיר יותר מחזיר, שכל מאכל ראוי לו, וגם מאכילין אותו הרבה.
אחד נתן את הקמח והשני נתן את המים, לרבי השני חייב, ולרבי יוסי בר"י שניהם פטורים, ורק המגבל חייב. וכן נחלקו לענין נתינת מים למורסן, שלדברי רבי אין נותנים, ולרבי יוסי בר"י נותנין מים למורסן אבל לא גובלין.
***************