לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי כ"ג אדר תש"פ

מסכת שבת דף י"ג

דף י"ג ע"א

חזן מסדר ראשי פרשיותיו לאור הנר, ותשב"ר קורין לאור הנר, שאימת רבם עליהם.

לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, אבל לא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה, מפני שכולם היו אוכלים חוליהן בטהרה, ויש לראות מכך עד היכן פרצה טהרה בישראל.

העלאה על שולחן אחד גבינה ובשר עוף – לב"ש מותר, דאיסור דרבנן הוא ולא גזרינן העלאה אטו אכילה, ולב"ה גזרינן העלאה אטו אכילה. ושני אכסנאים לכו"ע מותר אם אין מכירין זה את זה, דאיכא דעות שיזכירו זה את זה.

לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ, שמא ירגילנו אצלו, לאביי שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין, לרבא רוב ע"ה מעשרין, אלא שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו.

איבעיא לענין שינה עם נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אם מותרת משום דיש דעות ושינוי, ופשטו דמקשינן איסור אשת איש לאשתו נדה לענין הוא בבגדו והיא בבגדה דגם הרחקות מדאורייתא, אבל לרב פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות, ושאר הרחקות רק מדרבנן, והוא בבגדו והיא בבגדה מותר.

דף י"ג ע"ב

מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, וגילה אליהו הנביא שמת מחמת שלא נזהר מלשכב עם אשתו בימי ליבון, י"א שהיתה מיטה רחבה, וי"א שהיה הפסק סינר ביניהם, ואמר אליהו, ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

משנה: אין קורין ופולין לאור הנר, מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון, ורבו ב"ש על ב"ה, וי"ח גזירות גזרו בו ביום.

חנניה בן חזקיה וסיעתו כתבו מגילת תענית, שהיו מחבבים את הצרות שנגאלו מהם – להזכיר שבחו של הקב"ה. רשב"ג אמר שאין אנו מספיקים לכתוב לפי שהנסים תדירים (ולפירוש שני ברש"י, לא שייך שנעשה יו"ט בכל יום), ד"א אין שוטה מרגיש הניסים, ד"א אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל.

חנינה בן חזקיה זכור לטוב, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרים ד"ת, והוא יישבם.

אלו פוסלין את התרומה מגזירת י"ח דבר: האוכל אוכל ראשון או שני, השותה משקים טמאים, הבא (אחר טבילה) ראשו ורובו במים שאובים, טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובים, הספר [כתבי הקודש], סתם ידיים, טבול יום, אוכלים וכלים שנטמאו ממשקים.

***************

יום שישי כ"ד אדר תש"פ

מסכת שבת דף י"ד

דף י"ד ע"א

 האוכל אוכל ראשון – נעשה גופו ראשון לטמא תרומה להיות שני ושתעשה שלישי.

האוכל אוכל שני – לרבי אליעזר, פוסל תרומה להיות שלישי, ולרבי יהושע הרי הוא כאוכל אוכל ראשון.

האוכל אוכל שלישי (בחולין שנעשו על טהרת תרומה) – נעשה שני רק לענין קדשים שמטמאם להיות שלישי.

גזרו טומאה על אדם האוכל אוכל ראשון ושני, דזמנין בהדי דאכל מאכלין טמאים שקיל תרומה בתוך פיו ונטמאת.

הבא ראשו ורובו במים שאובין נטמא לתרומה, מפני גזירה שהיו עושין כן בקביעות אחרי טבילה במים סרוחים, (לאביי שאמרו אלו ואלו מטהרים, לרבא:) שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו. ומטעם זה גזרו גם על טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין.

ספר גזרו עליו טומאה – מפני שהיו מצניעין התרומה אצל הספרים, שהיו אומרים זה קדוש וזה קדוש, ובאו הספרים לידי הפסד.

ידיים גזרו עליהם טומאה – מפני שעסקניות הן, ונוגעות במקום טנופת, וגנאי לתרומה שנמאסת מהם.

ידיים הבאים מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום שאין לאחוז ס"ת ערום אלא ע"י מטפחת, ואם אחז אין לו שכר של אותו לימוד, ובתחילה גזרו רק על ידיים שנגעו בספר, ואחר כך גזרו על כל סתם ידיים.

דף י"ד ע"ב

 טבול יום פוסל תרומה בנגיעתו מדאורייתא, מקרא דובא השמש וטהר, אך אינו מטמא אותה לטמאות תרומה אחרת.

אוכלים שנטמאו במשקה ראשון (כגון שנטמא משרץ) – טמאים שני מדאורייתא, ופוסלים תרומה להיות שלישי. וגזרו על אוכלים הבאים מחמת משקים שנגעו בסתם ידיים שיטמאו תרומה, גזירה משום משקים הבאים מחמת שרץ.

כלים שנטמאו במשקה הזב טמאים מדאורייתא, ומטמאים תרומה מדאורייתא, ואם נטמאו הכלים ממשקה שנטמא משרץ – מדאורייתא אינם טמאים, דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אבל חכמים גזרו עליהם שיטמאו תרומה, משום משקה דזב.

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים משום ספק קברי עכו"ם, ועל כלי זכוכית, ושמעון בן שטח תיקן שיהא כותב שכל נכסיו אחראין לכתובתה, וגזר טומאה על כלי מתכות בטומאה ישנה (יבואר להלן ט"ז:).

תקנת נטילת ידיים – שלמה המלך תיקן לקדשים, שמאי והלל גזרו אף לתרומה, ולא קיבלו מינייהו, ואתו תלמידיהם וגזרו וקיבלו. ותחילת גזירת ידים הייתה לשרוף הקדשים ותרומה שנגעו בהם ולא רק לתלות.

שלמה המלך תיקן עירובין – שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו ואע"פ ששניהם רה"י.

 

***************

שבת קודש כ"ה אדר תש"פ

מסכת שבת דף ט"ו

דף ט"ו ע"א

י"ח דבר בו ביום נחלקו ב"ה על ב"ש, ופסקו כב"ש משום שרבו על ב"ה, למחר הושוו ב"ה והודו לב"ש.

ג' מקומות שנחלקו שמאי והלל:

א. שיעור עיסה לחיוב חלה – לשמאי קב, להלל קביים, לחכמים קב ומחצה, משרבו המידות והוסיפו שתות אמרו חמשת רבעי קב (כקב ומחצה שלפני כן), ולרבי יוסי חמשת רבעי קב ועוד.

ב. שיעור מים שאובים לפסול מקוה בתחילתה – להלל הין – י"ב לוג. לשמאי ט' קב – ל"ו לוג. ובשם שמעיה ואבטליון העידו – ג' לוג, וקיימו חכמים דבריהם.

ג. אשה הרואה דם נידה ממתי חוששת לטומאה – לשמאי, משעת ראייתה, להלל מבדיקתה האחרונה שנמצאת בה טהורה, לחכמים או מעת לעת או מפקידה לפקידה (בדיקה אחרונה), והולכים אחר הקל שבשניהם.

לא מנו פלוגתות בין שמאי והלל אלא בדבר שלא נחלקו רבותיהם הראשונים, לכן לא מנו פלוגתתם אם סומכין על קרבנות ביו"ט. ולא מנו פלוגתתם בבוצר ענבים לגת אם מוכשרים לקבל טומאה מחמת יין הנסחט בשעת הבצירה, מפני שהלל הודה לב"ש שהוכשרו.

 רבי ישמעאל ב"ר יוסי אמר בשם אביו – ק"פ שנה לפני החורבן פשטה מלכות רומי הרשעה על ישראל, פ' שנה לפני החורבן גזרו טומאה על ארץ העמים וכלי זכוכית, מ' שנה לפני החורבן גלתה סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בחנויות – שלא דנו עוד דיני נפשות, אבל קנסות דנו כל זמן שהיו סמוכים.

דף ט"ו ע"ב

טומאת ארץ העמים – יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו על גושה לתלות, שאם נגע בה תרומה לא אוכלים ולא שורפים, ועל אוירה לא גזרו. רבנן דפ' שנה קודם החורבן גזרו גם על אוירה לתלות, ובאושא גזרו על גושה לשרוף, ואוירה נשאר לתלות.

ידיים תחילת גזירתם הייתה שתרומה שנגעה בהם תשרף, אבל שאר טומאות דרבנן כגון ארץ העמים לא גזרו מתחילה לשרוף אלא לתלות.

על ו' ספיקות שורפין תרומה – בית הפרס, עפר הבא מארץ העמים, בגדי ע"ה, סתם כלים הנמצאים, סתם רוק, סתם מי רגלים (ספק שמא של אדם זב הם), ואפילו עומדים ליד מי רגלים של בהמה. לת"ק גזרו על ספיקות אלו רק אם ודאי נגע, לרבי יוסי אף על ספק נגע ברה"י, לחכמים ספק נגיעה ברה"י תולין, ברה"ר טהור.

כלי זכוכית גזרו רבנן עליהם טומאה, הואיל ותחילת ברייתם מן החול ודומים לכלי חרס.

חציצה בטבילת כלי זכוכית (שחלקים הם) – רק דבר הנדבק חזק, כגון זפת, משא"כ דבר הנופל מאליו כגון טיט אינו מקפיד עליו ואינו חוצץ.

כלי זכוכית שניקב נתבטל ממנו תורת כלי ונטהר, הטיף לתוכו אבר – לר"מ הולכין אחר המעמיד ודינו ככלי מתכת, וחכמים מטהרין.

 

***************