לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ב' אייר תש"פ

מסכת שבת דף נ"א

דף נ"א ע"א

משנה. לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך (שאין להטמין גם בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח). כסהו ונתגלה מותר לכסותו. מותר למלאות צונן בקיתון וליתן בתוך כר או כסת שלא יחמו.

מותר להטמין את הצונן אפילו דבר שדרכו להטמין (לחמם כגון תבשיל, ולא גזרו שמא יטמין כדי לחמם). וכן הורה רבי לאחר ששמע שכן התיר רבי יוסי, ואמר כבר הורה זקן אע"פ שבחייו היה כפוף ויושב לפני רבי, שהיו מחבבין זה את זה.

רב נחמן הורה לדרו עבדו להטמין את הצונן (בשבת, וכנ"ל), ולהביא לו מים שהוחמו ע"י גוי (בחול), שכל הנאכל חי אין בו משום בישולי נכרים. אבל רבי אמי הקפיד ע"ז, שאדם חשוב אין לו לעשות כן שלא ילמדו ממנו להקל יותר.

אע"פ שאין טומנים משחשיכה גם בדבר שאינו מוסיף הבל מותר להוסיף כיסוי על כיסוי. ולרשב"ג נוטל סדינין ומניח גלופקרין או להיפך (לתוס' חולק על ת"ק, שת"ק לא התיר להחליף רק להוסיף). ועוד הקיל רשב"ג שלא אסרו להטמין משחשיכה רק במיחם שהוחם בו, אבל יכול לפנות למיחם אחר ולהטמין כיון שבא לקררו אין חוששים שיבוא להרתיח.

כיסה בדבר הניטל בשבת נוטל ומחזיר (הואיל והכיסוי ניטל יכול לגלות את הקדירה). כיסה בדבר שאינו ניטל, היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר, ואם לאו אינו נוטל ומחזיר (שאין לו במה לאוחזה. ואסור לאוחזה בדפנותיה ולהטותה על צדה שיפול הכיסוי, שהוא בסיס לדבר האסור, אבל מגולה מקצתו מצדדו והכיסוי נופל מאליו).

דף נ"א ע"ב

מניחים בשבת מיחם (של נחושת) ע"ג מיחם, וקדירה (של חרס) ע"ג קדירה. אבל לא קדירה ע"ג מיחם. ולהניח מיחם על קדירה יש שתי גירסאות ברש"י אם מותר או אסור (מפני שהקדירה מרבה חמימות במיחם).

טחים בצק על פי קדירה בשבת, לא בשביל שירבה חום הקדירה, אלא בשביל שישתמר חומה.

אין מרסקין שלג וברד בשבת כדי שיזובו מימיו (שהוא מוליד ודומה למלאכה שבורא מים אלו), אבל נותן לתוך הכוס (של יין כדי לצננם) או לקערה ואע"פ שנימוח מאליו.

פרק במה בהמה

משנה, במה בהמה יוצאה (אדם מצווה על שביתת בהמתו, ודבר שהיא משתמרת בו הוא כתכשיט, ואם אינה משתמרת בו הוא כמשוי). גמל יוצא באפסר, נאקה בטבעת בחוטמו, לובדקים בפרומביא, וסוס בשיר (אצעדה סביב הצוואר וטבעת קבוע בה, ומכניסין בה רצועה או חבל למשוך את הבהמה) וכן כל בעלי שיר יוצאין ונמשכין בשיר (ראה בגמ'). ואם נטמאו מזין עליהן וטובלין אותם במקומן (כשהם בצווארה).

נאקה בחוטם – גמל שקשה להשתמר שנוקב בחוטמו ומכניס בו כמין טבעת.

לובדקים בפרומביא – חמור הבא מלוב ברסן.

נאקה באפסר משאוי הוא שהרי אינה משתמרת בו. גמל בחוטם שהיא שמירה יתירה, תלוי במחלוקת תנאים אם יוצא בו כדלהלן.

חיה גדולה (כגון דוב)אין יוצאת בסוגר שאינה משתמרת בו, חיה קטנה (נמיה) יוצאת בו שהיא משתמרת בו. חתול (שאינו תאב לברוח וא"צ שמירה אפילו כחיה קטנה) שדי לה בחבל, לת"ק אינה יוצאת בסוגר ששמירה יתירה משאוי הוא, לחנניה יוצאת בו ששמירה יתירה אינו משאוי. והלכה כדבריו.

***************

יום שני ג' אייר תש"פ

מסכת שבת דף נ"ב

דף נ"ב ע"א

עז שחקק לה בין קרניה יוצאה באפסר בשבת כשתחבו בחקיקת הקרן. (אבל בקשירה לבד לא, שמא תשלוף מראשה, שראשה דק ומתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה). רב יוסף הסתפק אם קשר בשער זקנה כנקב ותחב בו האפסר, שאין לחשוש שתתנתק שכואב לה מתלישת השיער או שחוששין שמא יתרפה ויפול ויעבירו ברה"ר.

פרה לא תצא ברצועה שבין קרניה לרב בין לנוי בין לשמר אסור, לשמואל לנוי אסור לשמירה מותר שהלכה כחנניה ששמירה יתירה אין בה משום משאוי.

פרה אדומה שקשרה בעליה במוסירה (אפסר) כשרה. ולמ"ד ששמירה יתירה משאוי הוא לענין שבת הטעם שאינה נפסלת משום 'עלה עליה עול', א. לאביי שמוליכה מעיר לעיר (שצריך לאוחזה שלא תפנה למקומה ואין זה שמירה יתירה). ב. לרבא פרה אדומה דמיה יקרים וצריכה שמירה יתירה משנולדה. ג. לרבינא מדובר במורדת.

כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, לרב הונא כוונת המשנה שיוצאין בין כרוכין (רצועה סביב הצואר לנוי) ובין נמשכין (רצועה הקבועה בטבעת השיר, שמושכה על ידה). לשמואל יוצאין נמשכין ואין יוצאין כרוכין (שאינו אלא לנוי). לפי הברייתא יוצאין כרוכין בריוח ולא מהודק לצואר (או שמשתלשל ממנה מקצת הרצועה), שכך אפשר להכניס ידו ולמושכה על ידי הרצועה.

טבעת אדם טמאה שהוא תכשיט (ולמדין ממדין שמנה שם תכשיטין), טבעת בהמה (כגון שיר), וטבעת כלים (שעושים בראש ידות הכלים), ושאר טבעות (כגון עשויות לדלת), טהורות. (שאינם כלי ולא תכשיט, אלא תכשיט לכלי. אמנם כשמחוברות לכלי נטמאים יחד עם הכלי) .

דף נ"ב ע"ב

מה ששנינו במשנה שהשיר נטמא. לרב יצחק נפחא כשעשאו לאדם ונטמא ונתנו על הבהמה קודם טבילה, ולרב יוסף נחשב כלי תשמיש של האדם שמושך בה את הבהמה, וכדין מקל של בהמה של מתכת שמקבל טומאה מפני שהאדם רודה בהם. (אבל של עץ לא שפשוטי כלי עץ אינו מקבל טומאה). 

טובלין את השיר במקומן ואין כאן חציצה (שהטבעת קבוע בשיר בחוזק ואין מים נכנסים שם), לר' אמי שריתכן ונתרחב הנקב. ואפילו לרב יצחק נפחא שהעבירה מאדם לבהמה, אינו בכלל שינוי מעשה שיעלה מטומאתו, שסובר כרבי יהודה שרק מעשה קלקול מעלה מטומאה ולא מעשה תיקון. ובמתניתא תני במחוללין (שיש חלל בדביקתן).

טבעת שקבעה בראש רצועה לחגור בה מתניו או לקשר בין כתפיו טהורה. (שהיא כטבעת של כלים, שאינה מקבלת טומאה כשאינה מחוברת ברצועה). של אצבע, אם היא של מתכת וחותמה של אלמוג (עץ) טמאה, אם היא של אלמוג אפילו חותמה של מתכת טהורה (דבתר טבעת אזלינן ופשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה).

מחט שניטל חור שלה או עוקצה טהורה. העלתה חלודה, אם מעכב את התפירה טהורה, אם אינו מעכב טמאה. והוא שרישומה ניכר (לל"א עולה על הנאמר 'אם אינו מעכב טמאה' והכוונה שניכר שהיא כלי. לל"ב עולה כל 'אם מעכב טהורה', והכוונה שרישומה של חלודה ניכר בבגד).

גולם שעומד לינקב, כל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה, שלא נגמרה מלאכתה. ואם אינה עומדת לינקב אפילו אינה נקובה מקבלת טומאה. 

מחט לעניין הוצאה בשבת, נקובה חייב חטאת, אינה נקובה תכשיט היא ואינו חייב חטאת. לעניין טלטול בחצר בין נקובה בין אינה נקובה מותר לטלטל שראוי ליטול בה קוץ ותורת כלי עליה. ואפילו גולם שעומד לינקב מותר לטלטל שלפעמים נמלך ומניחה בלא נקב.

משנה. חמור יוצא במרדעת כשהיא קשורה בו, אילים זכרים יוצאים לבובים, רחלות שחוזות כבולות וכבונות (יתבאר בגמ'). עזים יוצאות כשדדיהן צרורות (פעמים ליבש כדי שלא יחלבו, ופעמים לשמור חלבן שלא יטפטף וקושרים כיס בדדיהם). רבי יוסי אוסר בכולם שהם משוי חוץ מרחלין כבונות. לרבי יהודה עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב (סובר כת"ק שאינו משוי, אבל לחלב שאינו מהודק חוששים שיפול ויעבירנו ברה"ר).

 

***************