לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"א ניסן תש"פ

מסכת שבת דף ל'

דף ל' ע"א

לא המתים יהללו י-ה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות שכיוון שמת בטל מן התורה ומן המצוות ואין להקב"ה שבח בו.

הא דאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו א) משה לא נענה בתפלתו בזכות עצמו אלא בזכות האבות. ב) גזירת שר ספק אם מקיימין אותה בחייו, ולאחר מותו וודאי אין מקיימין אותה, משה רבינו גזר גזירות ותיקן תקנות וקיימות לעולמי עולמים. ג) הקב"ה לא רצה לעשות אות לדוד בחייו שעוונו מחול אלא בחיי שלמה בנו.

בשעה שביקש שלמה להכניס ארון לקודש הקדשים דבקו שערים זה בזה, אמר כ"ד רננות ולא נענה, אמר שאו שערים ראשיכם וכו' ויבא מלך הכבוד רהטו שערים בתריה למיבלעיה (סברו שעל עצמו אמר), אמר ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה, ביקש בזכות דוד מיד נענה.

ביום השמיני שלח את העם וגו' וילכו לאהליהם שמצאו נשותיהן בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שנתעברו נשותיהן וילדו זכר על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו שמחל לו על אותו עון ולישראל עמו שמחל להם עון יום הכפורים (שאכלו ושתו בחנוכת הבית).

דוד המלך ביקש הודיעני ה' קיצי העתידות לבא עלי מידת ימי מה היא כמה ימי חיי, אדעה מה חדל אני באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם. והשיב הקב"ה גזירה מלפני שאין מודיעין קיצו ומידת ימיו של אדם. אבל הודיע לו שימות בשבת. ביקש למות בא' בשבת או בע"ש (כדי שיתעסקו בו), השיב הקב"ה בא' בשבת הגיע מלכות שלמה, בע"ש טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב לפני.

דף ל' ע"ב

דוד עסק כל יום השבת בתורה המגינה ממוות, ביום קיצו השמיע מלאך המוות קול תימה ע"י נענוע האילנות והפסיקו.

התירו לטלטל את דוד מפני החמה ע"י ככר ותינוק, ולכלבים של ביתו הרעבים נתנו חתיכת נבלה. ועל זה אמר שלמה לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.

ביקשו לגנוז ספרי קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ולא גנזהו שתחלתו וסופו ד"ת. תחילתו, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אבל קודם השמש יש יתרון אם יעמול בתורה שקדמה לשמש. וסופו, סוף דבר הכל נשמע את הא' ירא וכו'.

כי זה כל האדם א) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ב) שקול זה כנגד כל העולם כולו. ג) לא נברא העולם אלא לצוות לזה (לחברתו).

טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז, משחוק שמשחק על הרשעים בעוה"ז. ולשחוק אמיתי מהולל זה שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעוה"ב.

ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצווה ולשמחה מה זה עושה שמחה שאינה של מצווה. שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ועצלות, ושחוק, וקלות ראש, ושיחה, ודברים בטילים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.

בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב.

הרב צריך לפתוח את הלימוד מתוך מילתא דבדיחותא לפתוח את ליבם. ואח"כ ישב באימה. אבל התלמיד ישב לכתחילה באימה.

ביקשו לגנוז ספר משלי שדבריו סותרים זה את זה. ואמרו שיעיינו וימצאו כדרך שמצאו בקהלת. כגון אל תען כסיל כאולתו במילי דעלמא ענה כסיל כאולתו בדברי תורה.

שתצילני מעזי פנים היינו שלא יזיקנו ומעזות פנים שלא יוציאו עלי שם ממזרות שהוא עז פנים.

רבן גמליאל דרש עתידה אשה שתלד בכל יום (ודוגמתו בתרנגולת). עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום (ודוגמתו בצלף) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות (ודוגמתו כמהין ופטריות שיוצאין בלילה אחד, ורחבין ועגולין כגלוסקאות) וכלי מילת (ודוגמתו סיב כמין לבוש מצוייר הגדל סביב ענף הרך של דקל).

***************

יום שני י"ב ניסן תש"פ

מסכת שבת דף ל"א

דף ל"א ע"א

לעולם יהא אדם ענוותן כהלל שלא הקפיד על זה שרצה להקניטו בערב שבת כשחפף את ראשו, ואל יהא קפדן כשמאי.

ג' גרים שקיבל הלל מתוך ענותנותו וקירבן תחת כנפי השכינה. א) שאמר גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב, וא"ל כשם שאתה סומך עלי שזהו א' ב' ג' סמוך עלי גם על תורה שבע"פ. ב) שאמר גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא הוא. ג) שאמר גיירני ע"מ שתשימני כהן גדול, ונשא בעצמו ק"ו שאפילו כתוב עליהםוהזר הקרב יומת.

אמונת סדר זרעים (שסומכין על אמונת האדם שיפריש מעשרות כראוי). עתיך מועד. חוסן נשים (לשון יורשין שנולדו ע"י אשה). ישועות נזיקין (מושיען מזהיר לפרוש מהיזק). חכמת קדשים. דעת (עדיף מחכמה) טהרות. והעיקר הוא יראת ה' היא אוצרו (לאצור ולעשות סגולה לזיכרון).

כשמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפוריה ורביה, צפית לישועה (לדברי נביאים), פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואפ"ה אם יראת ה' היא אוצרו אין ואם לא לא. משל לקב חוטמין שמערבין בתבואה לשומרו. ומטעם זה מערבין קב חומטין בכור תבואה ואנו חושש (משום אונאה כשמוכרה בדמי חטין).

דף ל"א ע"ב

אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא את החיצוניות, שאם יר"ש הוא נעשה חרד לשמור ולעשות. וחבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא ועביד.

לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו (שנאמר והא' עשה שייראו מלפניו), ואין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד. 

אל תרשע הרבה אם רשעת מעט אל תוסיף להרשיע. וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר?

כי אין חרצובות למותם לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין (נוטריקון חרצובות) מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם, זה דרכם כסל למו יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. ואחריהם בפיהם ירצו סלה שלא שכחו את העתיד לבוא לנפשם אחרי אובדם ואעפ"כ אינן חוזרים.

רבי יוסי דמתניתין דס"ל המכבה משום שחס על הנר ושמן פטור, ואם חס על הפתילה חייב, לעולא ס"ל כרבי יהודה דמלאכה שא"צ לגופה חייב, ומ"מ ס"ל דבעינן סותר ע"מ לבנות במקומו, ומקום הכיבוי הוא הפתילה וצריך שיכבה משום שחס על הפתילה עצמה, ולרבי יוחנן ס"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור ומודה ר"ש בפתילה שמהבהבה דמתקן מנא.

משנה על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן – נדה, חלה, הדלקת הנר.

***************