לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ה אייר תש"פ

מסכת שבת דף ע"ד

דף ע"ד ע"א

זורה בורר ומרקד כולן מלאכה אחת שמפריש אוכל מן הפסולת, והתנא מנאם לשלשה אבות לפי שהיו כולם במשכן. ולא מנה 'כותש' (במכתשת חטין להסיר קליפתם) שהוא בכלל דש, אע"פ שהיה במשכן, לפי שנקט סידורא דפת ועני אוכל בלא כתישה.

לשון הברייתא 'היו לפניו מיני אוכלים בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת' ונחלקו אמוראים בפירושה. א. לעולא, בורר ואוכל לבו ביום, בורר ומניח (לאחרים, תוס') לבו ביום, ולמחר לא יברור ואם בירר חייב חטאת. רב חסדא תמה ע"ז שאין היתר לאפות או לבשל לבו ביום. ב. לרב חסדא, בורר ואוכל או מניח פחות מכשיעור, וכשיעור לא יברור וחייב חטאת. ותמהו עליו הרי י"א שחצי שיעור אסור מן התורה. ג. לרב יוסף, בורר ואוכל או מניח ביד, בקנון ותמחוי פטור מחטאת (דכלאחר יד הוא שעיקר ברירה בנפה וכברה), אבל אסור לכתחילה שדומה לברירה, בנפה וכברה חייב חטאת. ד. לרב המנונא בורר ואוכל או מניח אוכל מתוך הפסולת, שאין זה דרך ברירה, ופסולת מתוך האוכל חייב חטאת. ה. לאביי בורר או מניח לאכול לאלתר שאין זה דרך בוררין, ולבו ביום נעשה כבורר לאוצר (להצניע) וחייב חטאת.

היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר, בנפה וכברה חייב חטאת, בקנון ותמחוי פטור אבל אסור, ולהניח לאלתר מותר.

הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב, אע"פ שהבורר אוכל מתוך פסולת פטור, כיון שבישלו אותם שבע פעמים הוא רך ונימוח, ואם לא יפרידו יסריח, דינו כפסולת מתוך אוכל (ע"פ פירוש א' ברש"י, וע"ש עוד שני פירושים).

דף ע"ד ע"ב

החותך לחתיכות דקות סלק או עצים חייב משום טוחן, ואם מקפיד לחותכן במדה חייב משום מחתך.

התנא מנה אופה ולא מבשל שהיה במשכן בבישול סממנין, משום שנקט סידור הפת שהתחיל בו (ואופה במקום בישול שהוא בישול הפת).

המשליך יתד לח לתנור שיתקשה חייב משום מבשל, משום שבתחילה מתרפה על ידי חום האור וזהו בישולו, ולאחר שיצאו מימיו הוא מתקשה.

המתיך זפת חייב משום מבשל, אע"פ שחוזר ומתקשה.

העושה חבית של חרס חייב שבע חטאות – א. טוחן הרגבים, ב. בורר צרורות הגסות, ג. מרקד בנפה, ד. מגבל הטיט והוא לש, ה. ממרח וממחה הטיט והוא ממחק, ו. מבעיר אור הכבשן, ז. מצרפו היינו בישול. ובתנור חייב שמונה, שלאחר שמצרפו בכבשן טח עליו טפילה והוא גמר מלאכתו וחייב משום מכה בפטיש (אבל חבית נגמר מאליו בתנור).

העושה כוורת של קנים חייב אחת עשרה – א. זומר הקנים שצריך להם חייב משום קוצר, ב. נוטע, ג. אספם חייב משום מעמר. ד. בירר יפות – בורר, ה. החליקן – ממחק, ו. עשאן דקות – טוחן, ז. חתכן במדה – מחתך, ח. הסיך השתי – מיסך, ט. ארג אחת למעלה ואחת למטה – עושה שני בתי נירין, י. אורג, יא. חתך לאחר אריגתה – מכה בפטיש. ואם עשה שפה חייב שלש עשרה משום תופר וקושר.

הטווה צמר שעל גבי הבהמה – י"א שחייב שלש חטאות, משום גוזז, מנפץ, וטווה. וי"א שאין זה דרך גזיזה או ניפוץ או טויה להדיוט, והוא כלאחר יד, ורק נשים חכמניות במשכן היו דרכן בכך.

התולש נוצה גדולה מכנף העוף חייב משום גוזז, קוטמו – שחותך ראשו הדק וראוי להניחו בכר וכסת חייב משום מחתך, מורט שערו ליתנו בתוך כר וכסת חייב משום ממחק.

קושר ומתיר במשכן – לאביי אורגי יריעות שנפסקה להן חוט קושרין אותה, לרבא צדי חלזון לצבוע התכלת בדמו קושרין ומתירין הרשתות.

התופר שתי תפירות חייב רק אם קשרן כדי שיהיו של קיימא.

***************

יום רביעי כ"ו אייר תש"פ

מסכת שבת דף ע"ה

דף ע"ה ע"א

קריעה במשכן היתה כשניקבה יריעה ע"י תולעת, שקורעין את הנקב למטה ולמעלה שלא תהא התפירה עשויה קמטין.

המותח חוט של תפירה, ומחבר ע"י כן שתי חתיכות הבגד חייב משום תופר.

מגושתא – שאמרו בכל מקום, לשמואל מכשף, לרב מין האדוק בע"ז ומגדף את ה' ומסית לע"ז. ואסור ללמוד ממין זה (אפילו דבר תורה), והלומד ממנו דבר אחד חייב מיתה. אבל מן המכשף אסור ללמוד רק כדי לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות (שאם יעשה נביא שקר כישוף, תבין שהוא מכשף).

מצוה לחשב תקופות ומזלות שנאמר כי היא חכמתכם וגו'.היודע לחשב ואינו חושב אסור לספר הימנו, ועליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וגו'.

הצד חלזון ופוצעו (דוחקו שיצא דמו) – לרבי יהודה חייב משום צידה ומשום דישה, לת"ק רק משום צידה שאין דישה אלא בגדולי קרקע. ומשום נטילת נשמה אינו חייב, לרבי יוחנן כשפצעו מת, ולרבא אפילו אם פצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ואע"פ שהוא פסיק רישא, מותר כיון שרוצה שלא ימות, שדם החי טוב מדם המת, ואין פסיק רישא חייב רק בדבר שלא אכפת לו.

דף ע"ה ע"ב

שוחט – חייב משום נטילת נשמה, ולרב חייב גם משום צובע, שרוצה שיהיה בשר בית השחיטה צבוע בדם, כדי שיראו שנשחט היום ויבואו לקנות.

מולח עור היינו מעבד, שהמליחה צורך עיבוד, ואפיק במתני' חד מינייהו ועייל שרטוט (שמשרטטין העור במקום שמחתכו אח"כ).

המולח בשר – לביתו מותר, שאין אדם עושה אכילתו עץ. המולחה הרבה להוליכו לדרך, לרבה בר ר"ה חייב משום מעבד, לרבא אין עיבוד באוכלין.

השף בקרקע שבין העמודים בשבת כדי שיהא חלק, חייב משום ממחק. המגרר ראשי כלונסות שיהיו שוין וחדין, חייב משום מחתך. המחליק תחבושת על המכה, חייב משום ממחק.

המסתת אבן לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה, והצר צורה בכלילנאותו, והמנפח בכלי זכוכית כשהותך, שנעשה ע"י ניפוח, חייב משום מכה בפטיש. הנוטל ראשי חוטין מן הבגד במקום שנקשרו כשניתק בה חוט, או קשין וקסמין שנארגו בה בלא כוונה, חייב משום מכה בפטיש אם מקפיד עליהם. כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש.

כתב אות גדולה במקום שאפשר לכתוב שתים פטור, מחק אות גדולה במקום שאפשר לכתוב שתים חייב, שהרי מוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות.

העושה אב עם תולדה שלו – לרבי אליעזר חייב שתים, ולתנא דמתני' חייב אחת.

רבי יהודה מוסיף שובט, שמשוה חוטי השתי בכרכר, ומדקדק, שמכה חוטי הערב בכרכר כדי ליישבו שלא יהא מתוח ביותר. ולחכמים שובט בכלל מיסך ומדקדק בכלל אורג.

משנה. מין העשוי לצורך האדם, ויש בו שיעור הראוי להצניעו, המוציאו חייב חטאת. ואם לאו, חייב רק מי שחביב לו והצניעו, אבל אדם אחר אינו חייב עליו שאין זו מלאכה אצלו.

עצי אשירה – אינו עשוי להצניע, שאסורין בהנאה. דם נדה – י"א שעשוי להצניע לחתול, וי"א שאין עשוי להצניע לפי שהמאכילו לחתול נחלש.

יש בו שיעור שרוב בני אדם עשויים להצניע – לתנא דמתני' גם העשיר חייב עליו אע"פ ששיעור זה אינו חשוב לו, לר"ש כל אחד חייב כשיעור שהוא עצמו דרכו להצניע. אין בו שיעור והצניעו – לתנא דמתני' חייב רק המצניעו, אבל אחר המוציאו פטור, לר"ש בן אלעזר כיון שהצניעו אחד ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה.

***************

יום חמישי כ"ז אייר תש"פ

מסכת שבת דף ע"ו

דף ע"ו ע"א

משנה. שיעור החייב בהוצאה: א. תבן – כמלא פי פרה, ב. עצה, שהוא תבן של מיני קטניות – כמלא פי גמל, ג. קש – כמלא פי טלה (והוא כגרוגרת, גמ'), ד. עשבים – כמלא פי גדי (פחות מפי טלה), ה. עלי שום ובצלים – לחים (שראוים לאדם ולא לגדי) כגרוגרת, יבשים, כמלא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה.

המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל – למסקנא לדברי הכל חייב, כיון שראוי לפרה מצניעין כמוהו. המוציא עצה כמלא פי פרה לפרה – לרבי יוחנן פטור שאין בו שיעור לגמל, ולפרה הוי אכילה ע"י הדחק ולא שמה אכילה, לריש לקיש חייב שאכילה ע"י הדחק שמה אכילה.

צירוף שיעורים זה עם זה – הקל, ששיעורו גדול, אינו מצטרף להשלים שיעור חמור שהוא הקטן ממנו, כגון עצה ששיעורו כפי גמל, אין מצטרף עם תבן להשלים מלא פי פרה. החמור ששיעורו קטן משלים את הקל, כגון תבן ששיעורו כפי פרה מצטרף עם עצה להשלים שיעור פי גמל, משום שראויים ביחד לדוגמא.

שיעור לטומאת מדרס הזב: בגד – ג' על ג', שק – ד' על ד', עור – ה' על ה', מפץ – ו' על ו'. ומצטרפין זה עם זה מפני שראויים ליטמא מושב.

דף ע"ו ע"ב

משנה. שיעור הוצאה באוכלים כגרוגרת. כל מאכלי אדם מצטרפין זה עם זה. קליפין גרעינים עוקצין סובין (קליפת חטין הנושרת ע"י כתישה) ומורסן (הנשאר בנפה), אין מצטרפים להשלים השיעור.

קליפי עדשים – לרבי יהודה מצטרפין שמתבשל עמם (אבל לא הקליפה החיצונה). קליפי פולין – חדשים מצטרפין, ישנים לא, מפני שהן שחורות ונראין כזבובים בקערה.

סובין ומורסן: להשלים שיעור חלה – מצטרפין,שעני אוכל פתו המעורבת בהן ונקרא לחם הארץ. להוצאת שבת – אין מצטרפין, דמידי דחשיב בעינן ואינם חשובים אוכל.

פרק המוציא יין

משנה. שיעור הוצאה: יין חי – כשיעור שנותנים לכוס למזוג אותו במים כהלכתו. חלב – כדי גמיעה (של אדם בינוני והוא פחות מכדי לוגמיו, רמב"ן). דבש – ליתן על מכה שבגב סוסים וחמורים מחמת המשאוי (וי"מ מכה שע"ג יד או רגל). שמן – לסוך אבר קטן. מים – לשוף בהן קילור שעל העין. שאר משקין או מים סרוחין – רביעית. לר"ש כולן ברביעית, ושיעורין אלו רק למי שהצניעו (שבפחות מאלו פטור אפילו אם הצניעו).

כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית יין חי, כדי שימזגנו בשלשה חלקים מים. וזהו שיעור ששנינו כדי מזיגת הכוס.

***************