לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ' ניסן תש"פ

מסכת שבת דף ל"ט

דף ל"ט ע"א

כל מלוח שבא בחמין לפני שבת חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת (שאין בו שום תיקון שכבר נתקן), וכל שלא בא בחמין לפני שבת מדיחין אותו בחמין (שאין זה גמר מלאכתו, אבל לא שורין), חוץ ממליח ישן וקוליס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן (שזהו בישולן). ומכאן שמענו שאם גלגל ביצה בצד המיחם חייב חטאת שזהו בישולו.

מחלוקת ת"ק ורבי יוסי אם מותר לשבור ביצה ע"ג סודר שהוחם בחמה ת"ק ס"ל תולדות חמה אסור מדרבנן דגזרינן אטו תולדות אור (כגון שהוחם הסודר באור) דאסור מדאורייתא לכו"ע, ורבי יוסי לא גזר. ובחמה עצמה מותר לכו"ע.

הטמנה בחול אסור גם לרבי יוסי לרבה גזירה שמא יטמין ברמץ (אפר מעורב בגחלים, רש"י ל"ד), לרב יוסף שמזיז עפר דבוק ממקומו (וחופר גומא). ונפק"מ בעפר תיחוח דליכא משום חופר. ובגג לא גזרו בין למ"ד שמא יטמין דהא לא מטמין ליה, ובין למ"ד שמזיז עפר דסתם גג לית ליה עפר.

חכמים אסרו סילון של צונן שהביאו אנשי טבריא לתוך אמה של חמין. לחכמים משום דתולדות חמה אסור מדרבנן, ולרבי יוסי דמתיר תולדות חמה למ"ד בחול אסור שמא יטמין ה"נ דמיא להטמנה, ולמ"ד שמזיז עפר צ"ל דחמי טבריא תולדות האור, שמתחממין ע"י שעוברים על פתחו של גיהנום.

דף ל"ט ע"ב

הטמנה מבעוד יום בדבר המוסיף הבל למדנו ממה שאסרו חכמים להחים מים מחמי טבריא אע"פ שנתנו הסילון מבעוד יום. והלכה כמותם.

מים שהוחמו בערב שבת רוחץ בהן בשבת פניו ידיו ורגליו (ובענין רחיצת כל גופו ראה מחלוקת תנאים להלן).

מים שהוחמו ביו"ט לב"ש אסור לרחוץ בהן רגליו אא"כ הוחמו לשתות בהם, וב"ה מתירין (רק פניו ורגליו, רש"י).

לר"מ לא ישתטף כל גופו בשבת בין בחמין (אפילו הוחמו בע"ש) ובין בצונן, לר"ש מותר, לרבי יהודה בחמין אסור ובצונן מותר. ומחלוקת בקרקע (אמבטאות של מרחצאות), אבל מים המונחים בכלי אסור לכו"ע דהרואה אומר שהוחמו היום ויבוא להחם בשבת. ומתניתין דאסרו לאנשי טבריא לרחוץ במים שהוחמו בשבת ויו"ט ומשמע שאם הוחמו בע"ש מותר היינו להשתטף כל גופו וכר"ש. אבל הלכה כרבי יהודה.

הלכה כדברי המכריע במשנה. חוץ מקולי מטלניות שהכריע ר"ע בין ר"א ורבי יהושע ואין הלכה כר"ע משום שתלמיד הוא, ועוד משום שחזר בו. אם התנא המכריע נשנה בברייתא אפשר שאין הלכה כמותו.

***************

יום רביעי כ"א ניסן תש"פ

מסכת שבת דף מ'

דף מ' ע"א

חמין שהוחמו בע"ש לרב רוחץ בהן למחר כל גופו אבר אבר, לשמואל רק פניו ידיו ורגליו. ורבה אמר בשם רב שרוחץ כל גופו ומשייר אבר אחד. ואיתותב מברייתא.

רבה עשה ככל חומרי דרב חוץ משלשה דברים – מטילין מבגד לבגד, מדליקין מנר לנר, והלכה כר"ש בגרירה. ובקולי דרב איכא דלא עביד.

מרחץ שפקקו נקביו בע"ש (ל"א שלא יצא חמימותו, ל"ב שסתמו נקבים שהמרחץ מתחמם על ידן ע"י האור שמבחוץ) במוצ"ש רוחץ בו מיד (לל"א קמ"ל דא"צ להמתין בכדי שיעשה, לל"ב רוחץ במו"ש משום שלא נתחמם בשבת אבל בשבת אסור שהרי גזרו על רחיצה). פקקו מעיו"ט ביו"ט נכנס להזיע, ומשתטף בבית החיצון (ולא בתוך המרחץ שלא יאמרו רוחץ הוא, אבל זיעה התירו), ואע"פ שאין חמין מחופים בנסרים.

בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש, התחילו בלנים להחם בשבת ואומרים מע"ש הוחמו, אסרו את החמין והתירו זיעה, משרבו עוברי עבירה והיו רוחצין בחמין ואמרו מזיעין אנחנו אסרו זיעה, והתירו חמי טבריה, ועדיין היו רוחצין בחמי האור אסרו להן חמי טבריה והתירו להן צונן. ראו שאין הדבר עומד חזרו והתירו חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת.

האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי עבריינא מדקרו לאלו שרחצו בשבת עוברי עבירה אע"פ שהוא אסור דרבנן.

דף מ' ע"ב

אמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש שיאמרו מזיע הוא, אבל של כפרים לא כיון דזוטר נפיש הבלייהו.

מתחמם נגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, אבל לא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו (ואסור מדרבנן כדין רחיצה).

מחמם אדם אלונטית (בגד שמסתפגין בו) ומניחה ע"ג מעיים בשבת, אבל לא יניח עליה קומקום של מים חמין (שמא ישפוך ונמצא רוחץ בשבת). וגם בחול אסור מפני הסכנה.

מניחין קיתון של מים נגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא שתפוג צינתן. לרבי יהודה מניחין פך שמן נגד המדורה שיפשיר אבל לא שיבשל (עד שתהא היד סולדת בו) דשמן יש בו משום בישול אבל הפשרו אינו בישולו, לרשב"ג אסור גם להפשיר שזהו בישולו, אבל מותר לסוך ידיים או בן קטן בשמן ומחמם כנגד המדורה. לת"ק, לרבה ורב יוסף שמן אין בו משום בישול כלל ומותר אפילו אם היד סולדת בו, לרב נחמן ב"י אסור אפילו להפשיר דזהו בישולו ואסור גם כלאחר יד (ולא כרשב"ג שמתיר כלאחר יד).

להלכה פסק רב יהודה בשם שמואל ששמן דינו כמים ויד סולדת בו אסור, ורבי סובר בשמן שהפשרו זהו בישולו ובכלי שני מותר.

יד סולדת בו הוא כל שכריסו של תינוק נכוית.

בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מבית המרחץ ובית הכסא אפילו בלשון חול, ולאפרושי מאיסורא מותר גם לדבר. ודברים של חול מותר לומר בלשון קודש.

המבשל בחמי טבריה מכין אותו מכות מרדות דאסור מדרבנן (והיינו כחכמים דמתניתין דחמי טבריה אסור רק מדרבנן).

לא ישוט בבריכה אפילו בחצר דליכא למגזר שמא יתיז מים חוץ לד' אמות אם עקר רגליו, וכשאין שפתה גבוהה.

 

***************

יום חמישי כ"ב ניסן תש"פ

מסכת שבת דף מ"א

דף מ"א ע"א

האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, ובשעת פחד דלא אתי להרהורי מותר.

בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום – חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות, בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, שאין פנאי לנסך מחמת פחד.

המניח ידיו כנגד פניו של מטה (גם בלא נגיעה) כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו (שנראה שמתבייש בדבר), ובעלייה מן הנהר (ופניו כלפי העם) מותר משום צניעות.

העולה מבבל לא"י לרב יהודה עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו, ולר' זירא האי קרא בכלי שרת כתיב.

דברים שלמד רבי זירא מרבי יהודה במרחץ א. דברים של חול אומרם בבית המרחץ אפילו בלשון קודש. ב. הבלא מפיק הבלא – ולכן יפתח את הפה במרחץ ויכנס הבל לגוף, ויוציא הבל של זיעה. ג.  לשתות מים חמים במרחץ (אפי' הוחמו רק לרחיצה).

אכל ולא שתה אכילתו דם והוא תחילת חולי מעיים. אכל ולא הלך ד' אמות (קודם שישן) אכילתו מרקבת והוא תחילת ריח רע (ריח הפה). הנצרך לנקביו ואכל דומה לתנור שהסיקוהו ע"ג אפרו והוא תחילת ריח זוהמא (שכל גופו מזוהם בזיעה תמיד). רחץ בחמין ולא שתה מהן דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים (שאינו מטיב לכלום). רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא לצונן (שמחזקין את הברזל). רחץ ולא סך דומה למים ע"ג חבית (שאין נכנסים לתוכו).

משנה מוליאר הגרוף (מן הגחלים מבעו"י) שותין ממנו בשבת (שאינו מוסיף הבל רק מקיים החום), אנטיכי אע"פ שהיא גרופה אין שותין ממנה.

מוליאר היינו מים בפנים וגחלים בחוץ (כלי קיבול גדול ואצל דופנו מבחוץ מחובר בית קיבול קטן והגחלים בקטן והמים בגדול).

אנטיכי לרבה, בי כירי (שני חללים בכירה הסמוכין זה לזה, באחד גחלים ובשני מים, וגרוע ממוליאר שדופן כירה עב וחם מאד לפי שהאש בתוכה גם בחול ומוסיף הבל גם כשהיא גרופה). לר"נ בר יצחק בי דודי (יורה עם שתי שולים והגחלים בין שתיהם ומים למעלה), וק"ו על בי כירי שאסור (שחם יותר כנ"ל), אבל לרבה בי דודי דינו כמוליאר.

משנה מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן שיחמו, אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן (מבואר בגמ').

דף מ"א ע"ב

פירוש משנתינו 'מיחם שפינהו'. לרב אדא בר מתנא מיחם שפינה ממנו מים חמין, לא יתן בו מים מועטים שיחמו, אבל נותן מים מרובים שיפשירו (ואע"פ שהוא מצרף, ר"ש היא עי' בסמוך). לאביי שפינה המיחם מעל האור ויש בו מים חמין, לא יתן בו מים מועטים שיחמו אבל נותן מרובים שיפשירו. אבל אם פינה ממנו מים החמין אסור ליתן לתוכו מים צונן דמצרף הוא (וכרבי יהודה דדבר שאין מתכוון אסור).

נתינת צונן בכלי מתכות חם מחזק את הכלי שהוא קרוב לישבר ע"י רתיחת האור, וזהו גמר מלאכת הצורפים. ואם כוונתו .כדי להפשיר המים ולא לצרף הכלי, לר"ש המתיר דבר שאינו מתכוין מותר (והיינו באופן שאינו פסיק רישא שיצרף הכלי, שבפס"ר ר"ש מודה שאסור. תוספות), ולרבי יהודה אסור. [אבל אם נתכוון לצרף לד"ה אסור].

רב פירש משנתינו כרב אדא, אך פירש שמדובר רק בנותן מים כדי שיעור להפשיר ולא שיעור לצרף (והיינו שאינו ממלא את כל הכלי), ולשמואל מותר אפילו שיעור לצרף (שממלא את כולו, כיון שאינו מתכון לכך, וסובר כר"ש שמתיר דבר שאינו מתכוין).

 

***************