לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

שבת קודש ה' סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף ל"ו

דף ל"ו ע"א 

שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, או להוציאן לחוץ – לרבי יהודה פסול ולחכמים כשר.

שחט ע"מ ליתנם על גבי הכבש, שלא כנגד היסוד – ליתן את הניתנים למעלן למטה, ואת הניתנים למטה למעלן, את הניתנים בפנים בחוץ ואת הניתנים בחוץ בפנים, שיאכלוהו או שיקריבוהו טמאים או ערלים, לשבר עצמות הפסח, לאכול הימנו נא, לערב דמו בדם הפסולים, כשר. שאין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת שלא לשמן.

'ובשר זבח תודת שלמיו' – למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה. וכן חליפי תודה וולדה ותמורתה, שנאמר 'ובשר'. וכן חטאת ואשם, שנאמר 'זבח'. וכן שלמי נזיר ושלמי פסח, שנאמר 'שלמיו'. וכן לחמי תודה וחלות ורקיקים שבנזיר, שנאמר 'קרבנו'.

טעמו של רבי יהודה שפוסל במחשבת הינוח ובמחשבת יוצא, למסקנא סברא היא – כיון שאם הניחו למחר פסול, כך אם חישב להניחו למחר פסול. אבל בשאר מחשבות לא שייך סברא זו, שאם שובר עצמות ואוכל ממנו נא ואכלוהו טמאים או ערלים או הקריבו אימוריו, לא נפסל גוף הזבח. ועוד שאכילה או הקרבה בטמאים או ערלים תלויה בדעת אחרים ולא ישמעו לו. ולערב דמו בדם פסולים לא נפסל לרבי יהודה שאין דם מבטל דם. וכן ליתן את הניתנים למעלה למטה ולמטה למעלה רבי יהודה לשיטתו דשלא במקומו חשוב כבמקומו. וכן אם חשב על הניתנים בחוץ שיתנם בפנים אע"פ שהזבח היה נפסל, רבי יהודה דורש מ'שלישי' שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ואימורין והיינו חוץ לעזרה ממש.

יש תנא שלמד בשם רבי יהודה ממה שנאמר 'דבר רע' שאם חישב להכניס דמה בפנים פסול. ויש תנא שאומר שאפילו הכניס ממש במזיד אינו פסול אלא אם נתן וכיפר, אבל בהכנסה לבד אינה נפסלת, וכ"ש במחשבת הכנסה.

דף ל"ו ע"ב 

חטאת ששחטה בדרום – יש תנא שאומר בשם רבי יהודה שלמדים מ'דבר רע' שהוא חייב, ויש תנא שאומר משמו שעל 'דבר רע' אתה מחייבו ולא על חטאת ששחטה בדרום.

רבי אבא רצה לומר שרבי יהודה מודה שאם חישב מתחילה מחשבת הינוח, חוזר וקובעו לפיגול במחשבת חוץ לזמנו. ונדחו דבריו מדברי הברייתא. שאם חישב ליתן את הניתנין למעלה למטה למטה למעלה לאלתר כשר, חזר וחישב חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת. ואם חישב מתחילה ליתן למחר פסול (משום מחשבת הינוח כדברי רבי יהודה), ואם חזר וחישב חוץ לזמנו או חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת.

חישב שיאכלוהו טמאים למחר – חייב משום פיגול.

בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו – חייבין עליהן משום טומאה.

'אשר לה" לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה – ואע"פ שאינם בני אכילה. ואין ראיה מדין זה לבשר פסח שלא הוצלה, כי האימורים ראויים לגבוה, אבל פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו אינם ראויים לא לגבוה ולא להדיוט.

הדרן עלך כל הפסולין

*************

יום ראשון ו' סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף ל"ז

פרק רביעי – בית שמאי

 

דף ל"ז ע"א 

לבית שמאי כל הניתנים על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר – ובחטאת שתי מתנות. ולבית הלל גם חטאת שנתנה מתנה אחת, כיפר. לפיכך אם נתן את הראשונה כתיקנה ואת השניה במחשבת חוץ לזמנה, כיפר. ואם נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה, פיגול וחייבין עליו כרת. כל הניתנים על המזבח הפנימי שחיסר אחת מן המתנות לא כיפר. לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה, פסול ואין בו כרת.

לבית שמאי למדים שכל הניתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר מ'ודם זבחיך ישפך' – והתנאים שדרשו פסוק זה לדרשות אחרות, סוברים כבית הלל שגם חטאת כיפר במתנה אחת, ולמדים שאר קרבנות מחטאת.

כל הדמים טעונים מתן דם ליסוד – שנאמר 'ודם זבחיך ישפך'. ולרבי שנאמר בחטאת העוף 'והנשאר בדם ימצה', 'בדם' מיותר ללמד על כל הדמים שטעונין מתן דמים ליסוד.

יש תנא הסובר בשיטת רבי ישמעאל שהניתנים בזריקה (עולה ושלמים) שנתנם בשפיכה יצא – שנאמר 'ודם זבחיך ישפך'. ויש תנא הסובר בשיטתו שלא יצא, שהפסוק בא ללמד על מעשר ופסח שטעונים מתן דמים ואימורים למזבח, והיינו בשפיכה, ואינו מיותר ללמד על זבחים שטעונים זריקה שיצא בשפיכה. וכן היא שיטת רבי עקיבא שלא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה.

לסובר בשיטת רבי ישמעאל שהניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, סובר לשיטתו שאם בירך על הפסח פטר את של זבח (חגיגת י"ד), ואם בירך על הזבח לא פטר את הפסח – והטעם (למסקנא) שהפסח עיקר והזבח טפל לו, והברכה על הטפל אינו פוטר את העיקר. ולרבי עקיבא, גם ברכת הפסח אינה פוטרת את של זבח, וכן היא שיטת רבי ישמעאל לתנא שסובר לשיטתו שהפסח בשפיכה.

מעשר ופסח טעונים מתן דמים ואימורים לגבי מזבח – לתנא אחד בשם רבי ישמעאל שנאמר 'ודם זבחיך ישפך', והיינו בשפיכה. ולרבי יוסי הגלילי שנאמר בבכור 'דמם' ולא דמו, 'חלבם' ולא חלבו, והיינו בזריקה כבכור. ומה שנאמר 'בשרם' ולא בשרו, בא ללמד שגם בכור בעל מום ניתן לכהן. ולרבי ישמעאל למדים דין זה מ'לך יהיה'.

דף ל"ז ע"ב 

תמורת בכור ומעשר אינה קריבה, והם וולדם וולד ולדם עד סוף כל העולם יאכלו במומן לבעלים – וכן תמורת פסח קודם זמנו אינה קריבה, ולאחר זמנו קריבה, שהפסח לאחר זמנו שלמים ותמורת שלמים הוא.

לרבי יוסי הגלילי למדים דין זה ממה שנאמר בבכור 'לא תפדה קדש הם', הם קריבין ולא תמורתם – והכתוב עולה גם על מעשר ופסח. ולרבי ישמעאל הכתוב עולה על בכור בלבד, ומעשר למדים 'עברה עברה' מבכור, ופסח שנאמר 'אם' כשב לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שתקרב שלמים, אבל לא לפני הפסח שנאמר 'הוא'.

לבית שמאי בחטאת שתי מתנות מעכבות שנאמר 'קרנות קרנות קרנות' – ויש אם למקרא הרי כאן שש, ארבעה למצוה ושתים לעכב. ולבית הלל יש אם למסורת ודורשים 'קרנת קרנת קרנות' הרי כאן ארבע, שלש למצוה אחת לעכב. ואין לומר שכולם למצוה ואין אחת מעכבת, שלא מצאנו כפרה בלא כלום.

וי"א שבית הלל דורשים בין מקרא למסורת ונמצא חמש, ארבעה למצוה ואחת לעכב. ואין דורשים כן גם בתפילין ויעשו חמשה בתים, שדורשים טט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים. וכן בסוכות אין צריך חמש דפנות, שמקרא אחד בא לגופו, ואחד לסכך, ונשארו שלש, וההלכה מגרעת שלישית לטפח. ובנדה אין דורשים שבועיים ושבעים שתשב בטומאתה מ"ב יום, שנאמר 'כנדתה'.

*************