לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י' ניסן תשפ"א

מסכת שקלים דף ב'

דף ב' – עמוד א'

משנה . באחד באדר מכריזים שיביאו מחצית השקל, והיו מקדימים להכריז מאז כדי שיביאוהו ישראל עד אחד בניסן.

באחד באדר מכריזים שיעקרו הכלאים, כיון שמאז הצמחים ניכרים.

ביום ט"ו באדר קורים את המגילה בכרכים, ועושים כל צרכי הרבים, ומתקנים את הדרכים והרחובות (בשביל עולי הרגלים והגולים לערי מקלט), ואת המקוואות, ומציינים הקברים בסיד כדי שיפרשו מהם כהנים ועושי טהרות.

תורמים את הלשכה מן השקלים החדשים באחד בניסן, או משום כמו תרומת שקלים הראשונה שהיה ביום שהוקם המשכן שהוא בראש חודש ניסן, או משום שכתוב 'זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה', ודורשים: 'חודש' – חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, 'בחדשו' – שתורמים בחודש אחד עבור כל השנה, 'לחדשי' בא לגזירה שווה ראשון הוא לכם לחדשי השנה' ללמד שהוא חודש ניסן.

בשנה מעוברת מכריזים על השקלים ועל הכלאים באדר שני, שאם יכריזו באדר ראשון חוששים שיסמכו על כך שיש עוד הרבה זמן, ומתוך כך לא יביאו גם בזמן. ולגבי כלאים – באדר ראשון עדיין אין הצמחים ניכרים. (ולכן שנינו במשנה שקורין את המגילה בכרכים בט"ו, כדי ללמדנו שדין משמיעים על השקלים ושאר דברים הנעשים בט"ו באדר, כדין המגילה, שכשם שבשנה מעוברת קורין אותה בשני, הוא הדין לשאר דברים. גמרא להלן ע"ב).

לדעת חזקיה בבבל מכריזים על השקלים מתחילת החורף, כדי שיהיה להם שהות להביא שקליהם עד ראש חודש ניסן. אבל עולא חולק, שגם בני בבל מביאים מראש חודש אדר ואילך, ולא היה להם חלק בתרומה של אחד ניסן אלא בשתי תרומות הבאות, כדלהלן.

בשלשה פרקים בשנה תורמים את הלשכה, בפרוס (ט"ו יום קודם) הפסח, בפרוס העצרת, ובפרוס החג. והטעם שחילקו התרומה לשלש פעמים: לעולא – כיון שהתרומה נעשה רק לאלו שהגיעו כבר שקליהם, לכן חילקו התרומה כדי שגם למאחרים להביא שקליהם יהיה חלק. אך לדעת חזקיה כל השקלים מכל המקומות היו צריכים להיות בכלל התרומה של אחד בניסן, כדי שיהיה לכל ישראל חלק בקרבנות הציבור מאחד בניסן, ולכן המקומות הרחוקים הקדימו לשלוח שקליהם, ומה שחילקו התרומה לשלש פעמים הוא כדי לעשות פרסום שכל אחד מישראל יש לו חלק בקרבנות ציבור.

דף ב' – עמוד ב'

כמה גדול כוחו של יצר הרע, שבנדבת המשכן כתוב 'כל נדיב לב', ובנדבת העגל כתוב 'ויתפרקו כל העם', בקבלת התורה כתוב 'ויוצא משה את העם' ובמרגלים כתוב 'ותקרבון אלי כולכם', בשירת הים כתוב 'אז ישיר משה' ורק אחר כך נתעוררו בני ישראל לשיר, ובמרגלים כתוב 'ותשא כל העדה', ועוד שכל השחתה היו עושים בהשכמה.

ישראל כשנתבעים זהב – לעגל נותנים, וכשנתבעים זהב למשכן גם נותנים, יש אומרים שאי אפשר לעמוד על דעתם, ויש אומרים שנתנו זהב למשכן כדי לכפר על  מעשה העגל.

שלש תרומות נאמרו בפרשת תרומה וכי תשא, תרומה למשכן, ותרומה לקורבנות מה שירצו יביאו ואף על פי כן יד כולם שווה בקרבנות, ותרומת אדנים כל אחד נותן רק מחצית השקל.

בן כרך שזמן קריאתו בט"ו שקרא בי"ד באקראי יצא ידי חובת קריאת המגילה, ואין צריך לחזור ולקרוא את המגילה בט"ו, אבל לכתחילה לא יעשה כן, ולכן במקום שנהגו לקרוא אותה בשני הימים מחמת שהוא ספק כרך, לא אומרים שיקראו רק בי"ד, שהרי עוקר זמן כרכים.

כל המצוות הנהוגות באדר שני, לרבי שמעון בן גמליאל אין נוהגות באדר ראשון, חוץ מאיסור הספד ותענית שנוהג גם באדר ראשון, ונחלקו אמוראים אם הלכה כדבריו, ודורשים כן ברבים, או רק נהגו כדבריו ואין דורשים כך אלא רק מורים כן ליחיד הבא לשאול.

כתיבת זמן אדר ראשון ושני בשטרות – לרבי מאיר בראשון כותבים אדר ראשון ובשני אדר סתם, ולרבי יהודה בראשון כותבים אדר סתם, ובשני כותבים אדר שני.

***************

יום רביעי י"א ניסן תשפ"א

מסכת שקלים דף ג'

דף ג' – עמוד א'

צרכי הרבים שעושים בט"ו אדר – דנים דיני ממונות ונפשות ודיני מכות, פודים ערכין וחרמים והקדשות, משקים את הסוטה, שורפים את הפרה, עורפים עגלה ערופה, רוצעים עבד עברי, מטהרים מצורע, ומפרקים את המנעל מעל בורות המים. [והיינו לפי הגירסא שלפנינו, אך בתקלין חדתין מבואר שכל זה הובא לעניין צרכי הרבים הנעשים בחול המועד, כדלהלן].

בחולו של מועד מותר לעשות צרכי הרבים (הנ"ל), ומפרקים המנעל מעל הדפוס – שאינו מעשה אומן, אך אין מחזירים אותו שלזה צריך אומן. ומשקין בית השלחים. ומציינין על הקברות – אם ירדו גשמים ושטפו הציון שעשו בט"ו באדר, ויוצאים על הכלאים – בשנה שאיחרו הזרעים לצמוח ולא היו ניכרים באדר.

מציינים את הקברות, נלמד מהפסוק 'טמא טמא יקרא' – שתהא הטומאה קוראה לך בפיה ואומרת לך פרוש, או מהפסוק 'ובנה אצלו ציון'.

מציינים על רובע קב עצמות אדם, כיון שמטמאים באוהל אף על פי שנתעכל הבשר. וכן מציינים על הגולגולת ועל השדרה – אף על פי שהם רק עצם אחד, כיון שמטמאים באוהל.

מציינים על אבן קבועה ולא על אבן המתגלגלת, שמא תתגלגל האבן למקום אחר, ויסברו ששם הוא מקום הטומאה ויטמאו טהרות שלא כדין.

מציינים סמוך לקבר ולא על הקבר עצמו, שאם יהיה הציון על הקבר אינו מרגיש בו עד שבא על הציון ויטמאו טהרות, ואף על פי כן המאהיל על אבן יחידה שיש עליה ציון – טמא, שתולים שציין על הקבר עצמו, אבל אם היו שתי אבנים מצוינות – המאהיל עליהם טהור, ורק ביניהם טמא, שתולים שציינו שני צידי הקבר, ואם היה חרוש ביניהם סימן הוא שאין שם קבר, ותולים שיש קבר תחת כל אבן.

אין מציינים על קבר של בשר, אף שעד שנתעכל הבשר עד שיש בו פחות מכזית הרי הוא מטמא באוהל, מוטב שיטעו עד שיתעכל הבשר, ולא יתקלקלו בו לעולם לטמאות טהרות שלא כדין.

משנה . בראשונה היו שליחי בית דין עוקרים הכלאיים ומשליכים לפניהם, והיו שמחים בעלי השדות שתי שמחות: א. שהיו מנכשים שדותיהם, ב. שהיו נהנים מן הכלאיים שמשליכים לפני בהמתם. משרבו עוברי עבירה היו משליכים הכלאיים על הדרכים, ועדיין היו שמחים שהיו מנכשים שדותיהם, התקינו שיהיו מפקירים כל השדה כולה.

הפקר בית דין הפקר לכל דבר, גם לענין פטור מעשרות.

אין מעברים את השנה בשביעית, שלא להאריך איסור שביעית (וכן מפני שלא ימצאו להביא העומר שתי הלחם). ומשהתיר רבי להביא ירק ותבואה מחוץ לארץ – מעברים גם בשביעית.

אין מעברים את השנה במוצאי שביעית, שלא להרבות באיסור חדש, ואם עיברוה הרי זו מעוברת מדאורייתא, שמן התורה צריך שיהא חודש האביב בניסן. וכל זה שהיו השנים כתיקונם והיה התבואה ממהרת להתבשל והיה כבר ראוי לאכול מן החדש, אבל כשלא היו השנים כתיקונם מעברים גם מוצאי שביעית.

גדיש שהגדישוהו על שיבולי לקט שלא ליקטו עניים – כל השיבולים הנוגעות בארץ הרי הם של עניים שספק לקט הן, ופטורים מן המעשר לפי בית שמאי הסוברים הפקר לעניים הוי הפקר, ולרבי יוסי גם בית הלל מודים שפטורים, כיון שחכמים קנסוהו והפקירום, והפקר בית דין הפקר.

דף ג' – עמוד ב'

 משנה . בט"ו באדר שולחנות של חלפנים היו יושבים במדינה [יש אומרים שהיינו ירושלים, ויש אומרים בכל ערי ישראל חוץ לירושלים], ובכ"ה באדר ישבו במקדש [לפירוש א' היינו מקדש ממש, ולפירוש ב' היינו ירושלים].

בכ"ה אדר התחילו למשכן את החייבים לשקול שעדיין לא שקלו, ואלו הם החייבים: לויים [ושלא כסובר שפטורים, שדרש שרק העוברים על הפקודים חייבים], ישראלים, גרים, עבדים משוחררים.

כהנים: לתנא קמא ורבי יוחנן בן זכאי – חייבים במחצית השקל, שכתוב 'זה יתנו' – 'זה' בגימטריא י"ב, והיינו י"ב שבטים [אלא שהכהנים טענו שפטורים, מפני שאם יהיה להם חלק בעומר ושתי הלחם יהא דינם כליל כמנחת כהן]. אבל אין ממשכנים אותם, מפני דרכי שלום. לרבי יהודה בשם בן בוכרי פטורים מן הדין, ואף על פי כן אם שוקלים אינם חוטאים, ואין אומרים שנעשה על ידי זה קרבן יחיד, משום שמוסרים אותם לציבור לגמרי.

'כל העובר על הפקודים'  נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה, אם היינו כל שעברו בים, וכהנים בכלל, וכדעת תנא קמא ורבי יוחנן בן זכאי, או הם שעברו לפני משה כדי למנותם, אבל כהנים ולויים לא עברו לפני משה אלא הוא הלך לפתחיהם ומנה אותם, ואינם בכלל חיוב מחצית השקל.

משנה . נשים פטורות ממחצית השקל, שנאמר 'ונתנו איש כופר נפשו' ' – איש' ולא אשה, ואם שקלו מקבלים מידם, ובלבד שימסרו לציבור לגמרי, והוא הדין עבדים, שדינם כאשה.

קטנים פטורים ממחצית השקל,  ואם שקלו מקבלים מידם. וכל קטן שהתחיל אביו לשקול עבורו, שוב אינו פוסק. ומשהביא שתי שערות תובעים אותו – שנעשה בר חיובא מדרבנן, אבל אין ממשכנים אותו עד שהוא בן עשרים שאז חייב מדאורייתא.

***************