לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון כ"ד כסלו תשפ"ב
מסכת תענית דף ט"ז
דף ט"ז – ע"א
מניחים אפר במקום התפילין, שנאמר 'לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר'.
יוצאים לרחובה של עיר, לר' חייא בר אבא – לומר זעקנו בצינעא ולא נענינו נבזה עצמו בפהרסיא, לריש לקיש – שגלות מכפרת. נפקא מיניה אם די לגלות מבית הכנסת לבית הכנסת.
מוציאים התיבה לרחובה של עיר – לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו.
מתכסים בשקים העשויים מנוצה של עזים – לומר הרי אנו חשובים בבהמה.
נותנים אפר מקלה על גבי תיבה, לרבי יהודה בן פזי – 'עמו אנוכי בצרה', לריש לקיש – 'בכל צרתם לו צר'.
רבי זירא אמר על עצמו שבתחילה כשראה רבנן מניחים אפר על התיבה הזדעזע כל גופו.
שמים אפר בראשו של כל אחד – נחלקו אם הוא משום שהרי אנו חשובים לפניך כאפר, או כדי להזכיר אפרו של יצחק. ונפקא מיניה האם אפשר להשים עפר סתם.
יוצאים לבית הקברות – נחלקו אם הוא משום שאנו חשובים כמתים, או כדי שיבקשו עלינו רחמים, ונפקא מיניה בקברי עכו"ם.
הר המוריה – נחלקו אם נקרא כך מפני שהוא הר שיצאה ממנו הוראה לישראל, או מפני שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים.
אם יש זקן והוא חכם – הוא אומר לפניהם דברי כבושין, ואם לאו – אומר חכם, ואם לאו – אומר אדם של צורה (בעל קומה).
נאמר באנשי נינוה 'ויתכסו שקים האדם והבהמה' – אסרו הבהמות לבד והוולדות לבד, ואמרו ריבונו של עולם אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו (כלומר, כשם שאתה אומר לרחם על אלו כן תרחם עלינו).
'ויקראו אל אלוקים בחזקה' – בכח ניצוח הדין, אמרו לפניו: ריבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב צדיק ורשע מי נדחה מפני מי.
'וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם' – אפילו גזל קורה ובנאה בבירה מקעקע כל הבירה ומחזירה לבעליו.
אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו – דומה לתופס שרץ, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה עד שיזרוק מידו ויטבול.
מורידים לפני התיבה – לת"ק בברייתא הרגיל להתפלל ותפילתו שגורה בפיו. לרבי יהודה – המטופל בילדים ואין לו במה להתפרנס, ויש לו יגיעה בשדה – שמכווין יותר בתפלת הגשמים, וביתו ריקם מעבירות חמס וגזל, ופרקו נאה – שלא יצא עליו שם רע בבחרותו, שפל ברך – עניו, ומרוצה לעם – נוח לבריות ומסכימים לתפילתו, ויש לו נעימת קול שמושכת הלב, ובקי לקרות בתנ"ך ולשנות במדרש הלכות ואגדות, ובקי בכל הברכות כולם. ונתנו חכמים עיניהם בר' יצחק בר אמי שהיו בו כל מעלות אלו.
דף ט"ז – ע"ב
'הייתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה' – זה [המעמיד] שליח ציבור רשע שאינו הגון לפני התיבה, שהקדוש ברוך הוא שונאו יותר מכולם.
שליח ציבור מתחיל להאריך בברכת גואל ישראל, וחותם במי שענה לאברהם וכו', והם עונין אחריו אמן, וחזן הכנסת אומר להם: תקעו בני אהרן תקעו, ואחר ברכת זוכר הנשכחות אומר להם: הריעו בני אהרן הריעו, וכן בכל ברכה – באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו.
אין עונים אמן במקדש – שנאמר 'קומו ברכו את ה' מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה'.
'על כל ברכה ותהלה' – תן לו תהילה על כל ברכה וברכה שבבית המקדש, ולא תהילה אחת לכל הברכות.
במקדש אמר שליח ציבור: 'ברוך השם אלוקים אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל', והם עונים אחריו: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וכן בכל ברכה וברכה.
רבי חלפתא הנהיג בצפורי להתפלל כמו במקדש, וכן הנהיג רבי חנניה בן תרדיון בסיכני, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו: לא נהגו כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית.
***************
יום שני כ"ה כסלו תשפ"ב
מסכת תענית דף י"ז
דף י"ז – ע"א
לרבי יהודה לא היו אומרים בתפלת תענית זכרונות ושופרות, לפי שאין אומרים זה אלא בראש השנה כדי שיעלה זכרונינו לפניו לטובה ובמה בשופר, וכן ביום הכיפורים של שנת היובל שלומדים מראש השנה, ובשעת מלחמה.
לתנא דמתניתין ב'מי שענה לשמואל' מברכים 'שומע צעקה' וב'מי שענה לאליהו' מברכים 'שומע תפילה', בברייתא יש מחליפים, מפני שמצינו תפילה בשמואל, וצעקה באליהו – שנאמר 'ענני ה' ענני' שהוא לשון צעקה.
'מי שענה ליונה' אמרו לפני 'מי שענה לדוד ושלמה' (אף שהיו לפניו) – מפני שרצו לחתום בסוף כל הברכות 'ברוך מרחם על הארץ', ודוד ושלמה תיקנו בית המקדש שהוא עיקר הארץ.
לסומכוס ברכו 'ברוך משפיל הרמים' במקום 'ברוך מרחם על הארץ' – שהכניעם במטר עד ששבו בתשובה.
אנשי משמר אסורים לשתות יין ביום – שמא תכבד העבודה ועל אנשי בית אב ויבואו ויסייעו להם. אנשי בית אב אסורים גם בלילה – שעסוקים בעבודה גם בלילה להעלות אברים ופדרים על המזבח.
שתיית כהן יין בזמן הזה – לתנא קמא אם מכיר בית אב שלו אסור כל אותו היום, שמא במהרה יבנה המקדש בו ביום, מכיר משמרו ולא בית אב – אסור כל השבוע, אינו מכיר לא בית אב ולא משמר – אסור כל השנה אם יודע שבתי אבותיו היו קבועים שם ולא נתחללו. לרבי – אם כן גם במכיר בית אב אסור לעולם שמא ישתנו המשמרות, אלא לא חוששים שיבנה פתאום וכולם מותרים. וכדעת רבי נהגו הכהנים.
אנשי משמר ומעמד אסורים לספר ולכבס משנכנסו למשמרתם כל אותה השבת – כדי שיסתפרו קודם לכן ולא יכנסו למשמרתם כשהם מנוולים, ובערב שבת מותרים מפני כבוד השבת.
מצוה להסתפר – מלך כל יום, שנאמר 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'. כהן גדול – מערב שבת לערב שבת מפני שהמשמרות מתחדשות בכל שבת ויראה ביפיו. כהן הדיוט – פעם בשלושים יום, שנאמר 'ופרע לא ישלחו' – פרע שגדלו לא ישלחו עוד, ולומדים מנזיר ש'פרע' הוא עד שלושים יום.
סתם נזירות שלושים יום – שנאמר 'קדוש יהיה', 'יהיה' בגימטריא ל'.
דף י"ז – ע"ב
כהן בזמן הזה אינו מצווה ב'פרע לא ישלחו' אפילו לחכמים המחמירים בשתיית יין – שאפשר להסתפר מיד ולהיכנס לעבודת בית המקדש, אבל שתוי יין יותר מרביעית אינו עוזר דרך ושינה להפיג.
דרך מיל ושינה מפיגים את היין אם לא שתה יותר מרביעית.
שתוי יין מחלל העבודה – שכתוב בו 'להבדיל בין הקודש ובין החול', וחייב מיתה בידי שמים – שנאמר 'ולא תמותו', והוקש פרועי ראש לשתויי יין לחילול ולמיתה.
הלכה למשה מסיני ש'ערל לב' – משומד, וערל בשר, לא יבאו לבית המקדש, וכן שמגודל פרע מחלל העבודה וחייב עליה מיתה, ויחזקאל הסמיך הלכות אלו בפסוקים.
מראש חודש ניסן עד ח' ניסן לא מספידים – שבימים אלו היו חכמים נושאים ונותנים עם הבייסותים שאסור ליחיד להביא תמיד, וביום ח' ניצחו בהוכחה מהכתוב 'תשמרו להקריב' – לשון רבים, וכללו גם את ראש חודש – כדי לאסור ההספד גם בערב ראש חודש.
מח' ניסן עד סוף המועד לא מספידים – שבימים אלו היו חכמים נושאים ונותנים עם הבייסותים שאמרו ששבועות ביום ראשון. וכללו יום טוב פסח – כדי לאסור ההספד גם למחרת.
הימים הכתובים במגילת תענית שאסורים בהספד או בתענית, אסורים גם בימים שלפניהם ושלאחריהם (לר' יוסי), שדברי סופרים צריכים חיזוק. שבת וימים טובים – רק הם אסורים, אבל לפניהם ולאחריהם מותרים, שדברי תורה אינם צריכים חיזוק.
***************