
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון ח' טבת תשפ"ב
מסכת תענית דף ל'
דף ל' – ע"א
בסעודת המפסקת בערב תשעה באב לאחר שש שעות ביום – לרבי מאיר לא יאכל שני תבשילים, ולא יאכל בשר, ולא ישתה יין. לרבי שמעון בן גמליאל – ישנה מהרגלו, אם רגיל לאכול שני תבשילים יאכל אחד, רגיל לסעוד בעשרה בני אדם לכבודו יאכל בחמישה, רגיל לשתות עשרה כוסות ישתה חמשה, אך אם רגיל לאכול צנון או מליח אחר סעודתו – הרשות בידו. לחכמים – ישנה מרגילותו בתבשילים, וימעט באכילת בשר ושתיית יין – אם היה רגיל בליטרא בשר יאכל חצי, היה רגיל לשתות לוג יין ישתה חצי, ואם אינו רגיל כל עיקר – אסור.
סעודת המפסקת קודם שש שעות ביום, או סעודה שאינו מפסיק בה אפילו לאחר שש שעות – מותר בכל הנ"ל.
תחילת איסור רחיצה – לפי ת"ק מסעודה שמפסיק בה, לרבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו – כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ.
תשעה באב אסור באכילה ושתיה, וכן נוהגות בו כל מצוות הנוהגות באבל – רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה, קריאת תנ"ך, לשנות משנה, תלמוד ומדרש הלכות ואגדות, ותינוקות של בין רבן בטלין בו – משום 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'. ובמקום שאינו רגיל לקרות ולשנות – לשיטת ת"ק קורא, שיש לו צער, ולרבי יהודה אסור. וקורא באיוב וקינות ודברים רעים שבירמיהו.
ערב תשעה באב (בסעודת המפסקת) אוכל בשר מליח ששהה במלחו שלש ימים, שעד אז נקרא בשר כדמצינו בבשר שלמים שנקרא בשר שני ימים ולילה אחד, אבל אחר כך נפסל טעמו.
ערב תשעה באב שותה ייןמגיתו כל זמן שהוא תוסס – שלושה ימים.
יין תוסס עד שלושה ימים – אין בו משום גילוי, שאין הנחש שותה שבורח מרתיחתו.
דף ל' – ע"ב
מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאיערב תשעה באב – מביאים לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים שהוא מקום מנוול שבבית ואוכל, ושותה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.
מלאכה בתשעה באב – מקום שנהגו לעשות עושים ושלא לעשות אין עושים, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רבי שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם (וכן סובר לענין תעניות של עצירת גשמים לעיל דף י':).
כל העושה מלאכה בתשעה באב לרבי עקיבא אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, לחכמים כל העושה מלאכה ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.
כל האוכל ושותה בט' באב לרבי שמעון בן גמליאל כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה לכך.
כל האוכל בשר ושותה יין בסעודת המפסקת – עליו הכתוב אומר 'ותהי עוונותם על עצמותם'.
כפיית המטה על פניה בתשעה באב –
לרבי יהודה חייב לכפות כל המיטות בבית, כמו באבל, חוץ מעוברות ומניקות שמותרות לישן במטה כיון שאינם יכולות לישן על הקרקע.
לחכמים דמתניתין – אינו חייב לכפות מיטתו כל עיקר, וכן פסק רבא.
לחכמים דברייתא – כופה רק מיטתו אך לא שאר המיטות שאינו שוכב בהם.
לא היו יום טוב לישראל כיום הכיפורים – משום שיש בו סליחה ומחילה, ושניתנו בו לוחות אחרונות (ולכן נקבע יום זה ליום הכיפורים כי בו הודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו).
לא היו יום טוב בישראלכחמשה עשר באב:
לרב יהודה אמר שמואל – שהוא יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, שדרשו הא שכתוב 'אך למשפחת מטה אביהם ולא תסוב נחלה ממטה למטה' שלא יהא נוהג אלא בדור של בנות צלפחד.
לרב יוסף אמר רב נחמן – יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שדרשו הנאמר 'איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה' – ממנו ולא מבנינו.
לרבה בר בר חנהא"ר יוחנן – יום שכלו בו מתי מדבר, ששכבו בקבריהם כל ליל תשעה באב, ובשנת הארבעים עמדו כולם, וחזרו ושכבו בקבריהם עד ליל ט"ו שראו שנתמלאה הלבנה, וקבעוהו ליום טוב.
לעולא – יום שביטל הושע בן אלה השומרים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי' – אלי היה הדיבור, שעד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה ביחוד וחיבה (או פה אל פה, אלא בחזיון).
***************
יום שני ט' טבת תשפ"ב
מסכת תענית דף ל"א
דף ל"א – ע"א
לא היו יום טוב לישראל כחמישה עשר באב (המשך):
לרב מתנה – יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
לרבה ורב יוסף – יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.
אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה ברכת הטובוהמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה.
מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה, לפי שהם לחין ואין כח בחמה לייבשם, וחוששים שהעץ מתולע ופסול למערכה.
יום ט"ו אב נקרא 'יום תבר מגל' – שפסק החוטב מלחטוב עצים. ומכאן ואילך המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, ומי שאינו מוסיף יאסף וימות בלא עתו.
היו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים – שלא לבייש את מי שאין לו, ואפילו בת מלך שואלת מבת כהן גדול, ובת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, ושאר בנות ישראל שואלות זו מזו.
כל הכלים טעונים טבילה ואפילו מקופלים ומנוחים בקופסא, שלא לבייש את זו שצריכה טבילה.
יפיפיות שבהן אומרות – תנו עיניכם ביופי, שאין אשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן אומרות – תנו עיניכם במשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים והכל קופצים על המיוחסים. מכוערות שבהן אומרות – קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים אחר הנישואין.
עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר [כמו שנאמר 'ואמר ביום ההוא] הנה אלוקינו זה קוינו לו והושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'.
הדרן עלך פרק בשלשה פרקים
וסליקא לה מסכת תענית
הדרן עלך ודעתן עלן . דעתן עלך ודעתן עלן . לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי
***************