סיפורים וליקוטים נפלאים לפרשת חוקת – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (יט, יד)

אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ברכות סג, ב). סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפור שהבריסקע רב אמר שאת הסיפור הזה צריך ללמוד בחברותא! הוא שמע את הסיפור הזה מרבי חיים בריסקער, ששמע מה"בית הלוי", ששמע מרבי איצל'ע וואלוזינר, ששמע מרבי חיים וואלוזינר – תלמיד ה"שאגת אריה". כידוע, ה"שאגת אריה" היה עורך גלות. הוא היה לבוש כעני ואביון, נודד מעיירה לעיירה ומתאכסן בבתי יהודים שהלינו אותו בביתם ונתנו לו מעט אוכל. כמובן, איש לא הכירו, כולם סברו שהוא איש פשוט. פעם כשהתאכסן אצל משפחה אחת , נתנו לו לאכול צלחת מרק. בעודו שקוע בעולמות עליונים נשפך מעט מרק על השולחן. כעסה בעלת הבית והתחילה לגעור בו: "מדוע לכלכת את המפה, אתה לא שם לב איך אתה אוכל?!…" צעקותיה של האשה העירו אותו ממחשבותיו והחזירוהו לקרקע המציאות. הוא שאל לפשר הצעקות, ואמרו לו שהן כוונו כלפיו… הוא לא הבין על מה ולמה, ובעלת הבית שבה והסבירה לו… כששמע זאת, התנצל על מעשהו, קם מהשולחן, הודה למארחיו על הכנסת האורחים, נטל את שקו ובו מעט ממטלטליו – ועשה דרכו לשוב לעירו. קץ לגלות! תלמידיו הופתעו לראותו שב מהגלות מהר מן הצפוי. ובקשו לדעת מה הסיבה שקיצר את גלותו. סיפר להם את המעשה באותה בעלת הבית שגערה בו על ששפך מעט מרק והכתים את מפת השולחן, ואמר כי בעקבות זאת גדע את גלותו. תמהו התלמידים: "רבינו, תורה היא וללמוד אנו צריכים. ממה נפשך, אם יש צורך בגלות, וכי בגלל צעקה אחת של איזו בעלת בית שמים קץ לגלות?! וביותר קשה, הרי תכלית כל הגלות היא לשבור את המידות ולסבול בושות ובזיונות, ומה זו גערה של איזו בעלת בית לעומת כל הסבל והבזיונות שעוברים בגלות?" אמר להם: "אסביר לכם פשר העניין. כשאני יוצא לגלות, כל זמני מוקדש לתורה ולעבודת ה'. זה עיקר מעלת הגלות. והנה, כשאותה בעלת הבית צעקה עלי, באותו רגע הופרעתי מלמודי. נאלצתי להפסיק את עיוני בתורה ולברר את פשר הצעקה. ואם גלות גורמת לביטול תורה – אין לה ערך! על כן, תכף ומיד הפסקתי את הגלות ושבתי לעירי, לבית המדרש". מה זה 'ביטול תורה' של ה"שאגת אריה"! כל כולו שקוע בתורה, מנותק לגמרי מהמציאות הארצית, ותוך כדי כך נפסק חוט המחשבה שלו לרגע אחד – זהו 'ביטול התורה' של ה"שאגת אריה"! וביטול התורה הזה של רגע אחד הוא סיבה מספקת לחסל את הגלות ולשוב הביתה! הרבנית של הסטייפלר היתה מכינה את המאכלים ל"חזון איש". ר' משה מרדכי היה אז אברך צעיר כבן שלושים, וניסה להתחמק מזה. אמר לו הסטייפלר: "אינך צריך להאריך, תאמר רק שזכתה לשמש את אחיה הקדוש, החזון איש, במשך עשרות שנים, וגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה". בימים ההם, הכל היה "אייגענע" – תוצרת בית. חלב הביאו מהמחלבה, וממנו היו מכינים חמאה. לא היו מכונות ומכשירים. היה כלי מיוחד שבו דפקו את החלב הקרוש עד שהפיקו ממנו את החמאה. הכנת החמאה בכלי הזה היתה מלאכה קשה, והסטייפלר לא איפשר לרבנית לעשות זאת. מי עשה זאת במקומה? כמובן, הסטייפלר עצמו, שאגב, היה בעל כח. אותו בחור ניצל את הזמן שבו היה הסטייפלר מכה בכלי שוב ושוב ומכין את החמאה. הנה, סוף סוף יש לו הזדמנות לשוחח עם הסטייפלר. כעת לא יפריע לו בלימוד… הבחור נגש אליו ונסה לפתוח איתו בשיחה. אך הסטייפלר התנצל: "מצטער, אני כעת באמצע הלימוד… " כן, גם כשמכינים חמאה אפשר ללמוד… להכות בכלי – ולהגות בתורה, זה לא סותר, זה אפילו מחויב המציאות, אין זמן שהוא פנוי מתורה. (יחי ראובן)

 

"קח את אהרן ואת אלעזר בנו" (כ, כה)

כתב רש"י: "קח את אהרן – בדברי ניחומים. אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך מה שאין אני זכאי לכך. בקהילת "עדת ישראל" בלונדון, יש מנהג שכאשר מוציאים בשבת את ספר התורה מההיכל לקריאת התורה, לא הולכים עם הספר היישר אל הבימה, אלא מסובבים אותו בכל היכל בית המדרש. באחת השבתות של ימות הקיץ, נעדרו מבית הכנסת מתפללים רבים ששהו באותה עת בנופש. בית הכנסת היה כמעט ריק, ולמרות זאת הלך שליח הציבור עם הספר בכל ההיכל כנהוג בכל שבת. אב"ד המקום, הגרי"צ דינר זצ"ל, הבחין שבקצה בית הכנסת עומד בחור אחד שגורלו לא שפר עליו. הוא היה חלש בלימודים, אביו לא הביא פרנסה הביתה, והמשפחה היתה במצב נחות. הגרי"צ הכיר בפני הבחור שהוא מדוכא ונפשו מרה עליו. ניצל הגרי"צ את ההזדמנות והלך ללוות את ספר התורה עם הש"צ… כאשר הגיע בסמוך לאותו בחור לחש לו הגרי"צ באוזניו: "תראה כמה חשוב אתה! ספר התורה הגיע עד הכסא שלך, ממש לכבודך… הרי גם אתה רואה שבית הכנסת ריק, וספר התורה הגיע במיוחד אליך, כדי לכבד אותך על מה שאתה עושה למען התורה…" המתפללים סיפרו כי מאז השבת ההיא, השתנה הבחור עד לבלי הכר, הוא החל לעלות ולהתעלות במעלות התורה בחיות ובמרץ עד שצמח לאילנא רברבא. הקים מאז משפחה לתפארת וגידל בנים עוסקים בתורה ובמצוות. הכל בגלל אותו משפט שלחש הגרי"צ דינר באוזניו. (קול ברמה)

 

"על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (כא, כז)

בספר חרדים (לה, ל) הביא בשם הזוהר הקדוש לבאר פסוק זה על חובת האדם לערוך חשבון נפש בערוב יומו, לפני השינה. לסקור כיצד עבר עליו היום, אם עבר עבירה, יתוודה עליה וישוב בתשובה, ויתבונן, כיצד ייטיב דרכו להבא וכיצד יימנע מהמכשולים בהם נכשל. פעם הגיעה שאלת עוף אל המהר"ל מפראג. הגאון ראה שהעוף כשר, אך במקום להשיב פסק הלכה ברור, כדרכו, הורה הפעם לגשת לבית פלוני, שם יושב ילד חרש אילם, ולהציג בפניו את השאלה. הדבר היה לפלא עצום, אך כיוון שהדברים יצאו מפה קדוש כשל המהר"ל, עשו כדבריו. הילד בן התשע, שהיה ידוע בכל העיירה כאחד שלא פתח מעולם את פיו וגם לא שמע אף מלה, שמע הפעם את השאלה, התבונן בעוף והוציא מפיו בבירור את המלה "כשר", ומיד הוציא את נשמתו… המעשה המופלא התפרסם בכל האזור, והמהר"ל נאות להסביר את פשר העניין. ילד זה היה בגלגולו הקודם מורה הוראה, תלמיד חכם עצום וצדיק יסוד עולם, ובמשך כל ימי חייו עסק בהרבצת תורה. כשהגיע לאחר פטירתו לעולם האמת, פסקו בשמים שיש להכניסו לגן עדן, אך לפתע הגיע הקטגור ובפיו טענה. בערב שבת אחד, זמן קצר מאד לפני כניסת השבת, הגיעה אליו אלמנה עם שאלת עוף, וכנראה עקב לחץ הזמן לא התבונן דיו בעוף והטריפו, למרות שהיה כשר. לאלמנה נגרם צער רב, כיוון שלא היה בידה עוף אחר, כך שלמרות צדקותו המושלמת, פסקו בבית דין של מעלה שהרב צריך לרדת פעם נוספת לעולם הזה. הרב נחרד והזדעזע, ואמר בפני בית הדין שהוא פוחד מאד לרדת פעם נוספת ולהתנסות בנסיונותיו של זה העולם, שמא הפעם לא יעמוד בצדקותו. הטענות שלו, סיפר המהר"ל, התקבלו, ופסק הדין יצא לאמר, שכדי לכפר על צערה של האלמנה, ירד הרב שנית לעולם הזה, אבל הוא יהיה חרש אילם, למען לא יוכל לחטוא, וכשתגיע אליו בפעם הראשונה שאלה של עוף והוא יכשירו, יסיים את תפקידו ויכנס מיד לגן עדן. (לחנך בשמחה)

 

"כי אש יצאה מחשבון" (כא, כח)

יש שמפרשים הכתוב בדרך צחות, לפעמים מצית האדם בעצמו אש ברכושו, משום שיקבל על זה דמי הביטוח, וזהו "אש יצאה – מחשבון". בסיפור שלפנינו התרחש עובדא כזאת: בוינה התגורר חסיד שינאווא עשיר ושמו ר' קלמן פריד. ר' קלמן היה בעל לב חם ויד פתוחה, ביתו פתוח לאורחים וידו מושטת לעזרת עניים ונצרכים. גם הרה"ק משינווא זצ"ל נעזר בו בענייני צדקה וחסד רבים, וכל פנייה שלו נענתה בעין יפה ויד רחבה. נתקיים בו בר' קלמן הפסוק (קהלת ז, יב) בצל החכמה בצל הכסף. הוא תמך במשפחות רבות של תלמידי חכמים ואף לבניו וחתניו הורה לשבת על התורה ולהתעלות בה, והוא פירנס אותם בכבוד. עשרו ויושרו היו ידועים ומפורסמים ואנשים רבים הפקידו אצלו את כספם, אלמנות את דמי חסכונותיהן ויתומים את דמי נדונייתם, הכל ידעו שכספם מופקד בידים בטוחות ונאמנות. אבל כבר אמרו חז"ל (שבת קנא:) ש'גלגל הוא שחוזר בעולם' ולא לעולם חוסן, עסקיו לא עלו יפה, החיטה שבשדותיו היתה מאיכות ירודה, השקעותיו לא הניבו פירות והמצב הלך והתדרדר מיום ליום. ר' קלמן הבין שאם לא תבוא ישועה ומיד, לא תהיה לו ברירה והוא יאלץ להבריז חלילה על פשיטת רגל, מה שנותר לו ילקח במחיר אפסי על ידי בעלי חובותיו והוא יוותר ללא פרוטה… הלך ר' קלמן להיוועץ בעורך דינו, אמר לו עורך הדין שישנה עצה פשוטה שכבר הצילה אנשים רבים לפניו, שהיו אף במצב גרוע יותר. הואיל ועסקיו מבוטחים בביטוח נגד שריפה ובסכום עתק של עשר מליון כתרים – והואיל והתבואה לא עלתה יפה הרי שכדאי להציתה ולהגיש תביעת נזיקין לחברת הביטוח. הנזק האמיתי יהיה מועט שהרי תשרף תבואה גרועה והפיצוי הכספי יספיק כדי לשוב ולהעמיד את כל העסק על רגליו. בתחילה מיאן ר' קלמן לשמוע על דרך זו של הונאה ורמאות, אבל יום רדף יום והמצב נהיה יותר ויותר גרוע, עוד עסק נכשל ועוד הפסד הצטבר, ור' קלמן נוכח לדעת שלא יהיה עוד באפשרותו לתמוך בבניו ובחתניו הלומדים תורה, ולא יוכל עוד לתרום ולפזר לצדקה, והגרוע מכל, כספי הפיקדונות כספם של האלמנות היתומים ששמו בו את מבטחם אף הוא ירד לטמיון. כך דרכו של היצר הרע שהוא מפתה את האדם בחשבונות לשם שמים. הלך ר' קלמן בחשאי ושילח אש בשדותיו, הוא חשב שחברת הביטוח תמהר ותחלץ אותו מהצרה אבל לא כך היה, החברה חשדה שהיה כאן מעשה הצתה, ופתחה בחקירה. חוקריה מצאו עדויות הקושרות את ר' קלמן למעשה. החברה גם גילתה את הסתבכויותיו הכספיות של ר' קלמן, וחוקריה הכינו תיק ראיות והוכחות נגדו, ובו פורט הכל מדוע החליט להצית, וראיות על מעשה ההצתה עצמו. וכך, לא זו בלבד שהיא לא שילמה את הסכום העצום שבתביעה אלא עוד הגישה תביעה משפטית כנגד ר' קלמן, תביעה על ניסיון הונאה שהעונש עבורה הוא מאסר ממושך. ר' קלמן לקה בכפלים: עתה, לא זו בלבד שהעסקים כושלים וכספו אבד, אלא שגם שדותיו נשרפו כליל, מצבו הכספי יתגלה לעין כל והוא עצמו ימק בכלא… תאריך המשפט נקבע לחודש הקרוב. קם ר' קלמן ונסע לשינאווא, שפך את נפשו לפני רבינו וביקש ישועה, אך בידעו שרבינו הוא איש האמת ונפשו סולדת מכל מרמה והונאה, פחד לספר לו את האמת על השריפה פן יביא על ראשו קללה ולא ברכה, הוא רק סיפר שפרצה שריפה בשדותיו המבוטחים בסכום עתק, ומישהו העליל עליו שידו היתה בשריפה זו, הוגש כנגדו משפט, והוא צפוי לכמה שנות מאסר. השיב רבינו וענה: "ודאי! אם מציתים בכוונה תחילה את השדות כדי לזכות בדמי ביטוח – מגיע עונש חמור, שהרי ראשית כל – זוהי גזילה ונסיון הונאה, מלבד זאת מצערים את הנשמות שהתגלגלו בחיטים ומחכות לתיקונן כאשר יקצרו את התבואה ויכינו מיני מאפה, ויהודים יברכו עליהם. על ידי השריפה חוזרות הנשמות לייסוריהן, אבל כפי שאתה מתאר את המצב – הרגיעו רבינו – הרי אין לך כל חלק בשריפה ולא מגיע לך כל עונש, אם כן, אל תירא ואל תפחד, כי השקר אין לו רגלים, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח שהאמת תצא לאור… אבל מאפשרות זו עצמה הלא פחד ר' קלמן יותר מכל, שהאמת תצא לאור! הוא עמד נדהם – אם חלפה בו מחשבה להודות לפני רבינו על האמת הרי לאחר ששמע באיזו חומרה מתייחס לכך, וכיצד רבינו רואה בזה פשע כנגד החיים וכנגד המתים כאחד, ידע שרבינו לא יסלח לו, קל וחומר שלא יברכנו… יצא ר' קלמן מאת פני רבינו ונסע לביתו מדוכא ושבור ברוחו. בוינה התגורר הגה"צ הרב מביקובסק זצ"ל שנמנה אף הוא על חסידי שינאווא, ור' קלמן תמך בו רבות במשך השנים. החליט ר' קלמן להכנס אל הרב מביקובסק ולהשיח בפניו את צרת נפשו לספר על מצבו, וכיצד רבינו הוסיף יגון על יגונו. לרב סיפר ר' קלמן את האמת כולה. הרב הכירו וידע שהוא אדם ישר ונאמן אלא שהצרות ופחד האסון הממשמש ובא, והצער על כספי האלמנות והיתומים המופקדים אצלו, הם שהביאוהו לצעד האומלל והמוטעה. נסע הרב מביקובסק לשינאווא, לעורר רחמים ולפעול ישועה עבור ר' קלמן. למרות העוולה שעולל נכנס הרב מביקובסק אל רבינו וגולל בפניו את מעלותיו וזכויותיו של ר' קלמן, לבו הרחום וידו הנדיבה והחזקת התורה שלו, הוא הזכיר גם את כספי הפקדונות המצויים עתה בסכנה, וסיים באמרו שתקוותו היחידה של ר' קלמן היתה ברכתו של הרבי, והנה במקומה שמע את פרשת התוכחה… ענה רבינו, לא השמעתיו כל תוכחה אלא הודעתיו שמי שמצית שריפות חייב להענש, אבל מכיוון שהוא אמר לי שזוהי עלילה בלבד, אין לו מה לפחד… שאל הרב מביקובסק: ואם מרוב צערו הוא עשה דבר שלא כשורה האם הכל כבר אבוד? ענה רבינו: אם הוא עצמו הצית את האש, כי אז מצבו גרוע מאד , אדם כזה איני יכול להושיע… טען הרב מביקובסק: "הבעל שם טוב הקדוש נהג אחרת". והוא פתח וסיפר סיפור: יהודי אחד עבד בביתו של פריץ ונקלע לקשיים כספיים, מה עשה הלך ומכר חבית של יי"ש ישן נושן שעמדה במרתפו של הפריץ מזה שנים רבות יי"ש שהצטלל והשביח משנה לשנה, והיה חשוב עד מאד בעיני הפריץ. פעם ירד הפריץ למרתף והרגיש בחסרונה של החבית. החשד נפל על היהודי והפריץ פנה אליו והזהירו אם לא יחזיר את החבית תוך שבוע הוא יהרוג אותו ואת אשתו. מיהר היהודי אל הבעל שם טוב בבכי וקבל על אדונו, מישהו גנב ממנו את החבית והוא מאיים להרוג אותי ואת אשתי אם לא אחזיר אותה. צעק עליו הבעש"ט הלא אתה עצמך גנבת את החבית. ענה היהודי ואם עשיתי זאת האם מחוייב אני מיתה עם רעייתי? התעמק הבעש"ט במחשבותיו הקדושות וענה, אם תבטיח לי שלא תשוב לעשות כן לעולם, אתפלל עבורך , אבל עליך לזכור אף פעם בחייך לא תחזור על כך. האיש הבטיח והבעש"ט פעל שהפריץ שכח מכל העניין. סיים הרב מבוקובסק ואמר: הרי לנו שהבעל שם טוב הקדוש מחל ליהודי על כשלונו, היתכן איפוא שהרבי לא ימחול ליהודי כה יקר וחשוב כר' קלמן שפחדו וחששותיו העבירוהו על דעתו והוא הצית את שדותיו? רבינו נשאר לשבת על כס או כשהוא נרעש, התעמק במחשבותיו ולבסוף ענה: יהי כן, אלך בדרכו של הבעל שם טוב הקדוש, אם ר' קלמן יקבל על עצמו שלא יעשה כן עוד לעולם – אפילו במצב של לחץ נורא, או אז יעזרהו הקב"ה בפעם הזו… שב הרב מביקובסק לביתו ומסר לר' קלמן את תוכן השיחה, ר' קלמן קיבל על עצמו שלא יעשה כן עוד לעולם בשום פנים ואופן ובכל מצב שהוא. כעבור שבוע ימים נערך המשפט, להפתעת כל, פסל השופט את הוכחות התביעה דחה את טענותיה, והורה לשלם לר' קלמן את מלא סכום הפיצויים. השקיע ר' קלמן את הכסף בעסקיו שהתחילו לשגשג ולהצליח כבתחילה, שב לעושרו כבר אשונה והמשיך לעסוק בפעולות צדקה וחסד והחזקת תורה כל ימי חייו. (רבינו הק' משינווא)