סיפורים נפלאים לפרשת פרשת מקץ – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא, א)

נאמר בבראשית רבה (פט, ג) 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו' – זה יוסף, 'ולא פנה אל רהבים' – על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני והזכרתני' נתוסף לו שתי שנים. מפורסמת השאלה, שהרי דברי המדרש לכאורה סותרים מיניה וביה: בתחילה כתוב שיוסף "שם ה' מבטחו", ומיד אחרי כן כתוב שעל חסרון הביטחון בה', שפנה אל שר המשקים בבקשה שיזכרהו, נענש להישאר במאסר שנתיים נוספות. ותירץ הרבי ר' יצחק מווארקי, שהנה מעשה היה ברבי ר' אלימלך מליז'ענסק, שפעם הלך לעשות "תשליך" בראש השנה, והמנהג כשעושים תשליך לרוקן את הכיסים, כביכול משליכים משם את החטאים. כשסיים ר' אלימלך "לרוקן" את כיסיו, ראה את תלמידו הרה"ק מרופשיץ מהלך סביבו ומחפש על הרצפה. שאל אותו רבי אלימלך: "מה אתה מחפש?" והתלמיד הסביר: "אני מחפש את העבירות של הרבי, שכן, מה שאצל הרבי נחשב עבירה – לי ייחשב כמצווה. דוגמא קטנה מהי "עבירה" אצל הרבי ר' אלימלך. פעם אחת ראוהו תלמידיו כשמצב רוחו לא טוב. שאלוהו: "מה קרה, רבנו?" והוא סיפר: "עברתי היום עבירה, דברתי אחרי 'הודו', באמצע 'פסוקי דזמרה". למה הוא דיבר? בא אליו איש אחד ואמר שאשתו מקשה ללדת, והוא שאל אותו את שמות האישה ואמה כדי שיוכל להתפלל עליה, וברך אותו שיהיו בריאים, האם והתינוק. אמרו לו התלמידים: "רבי, הרי לא סתם דיברת, ודאי יש להקל בדיבורים כאלו שהם לצורך הצלת נפשות". אך ראו שעדיין לא נחה דעתו: סוף כל סוף אלו דיבורים, והוא דיבר אחרי 'הודו', אמרו לו: "רבי, אתה הרי מתפלל נוסח ספרד". בנוסח אשכנז באמת אומרים 'ברוך שאמר לפני הודו'. אבל אתה מתפלל נוסח ספרד, ו'ברוך שאמר' אומרים אחרי הודו, כך שעוד לא אמרת 'ברוך שאמר'. אמר רבי אלימלך: "נכון, אבל לפי נוסח אשכנז הודו זה אחרי 'ברוך שאמר', כבר אסור לדבר", זו הייתה עבירה של הרבי רבי אלימלך, ומזה אתה מבין כמה גדול היה האיש, אם זה נקרא עבירה, מה זה כבר מצוה. לפי זה, אומר רבי יצחק מווארקי, אם רואים שבאים בטענה ליוסף הצדיק על כך שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני והזכרתני", ומענישים אותו בשנתיים מאסר – בהכרח שהיה מושלם במידת הביטחון בה', והיה "שם ה' מבטחו". ממילא ייתכן שתהיה עליו טענה גם על חסרון כה מועט בעבודת הביטחון, על כך נענש בשנתיים נוספות בבית הסוהר.

 

"כאשר פתר לנו" (מא, יג)

פעם אחת ישב תלמיד אחד לפני רבי עקיבא ופניו זועפות. על שאלתו של רבי עקיבא מדוע פניו אינם כתמול שלשום? ענה התלמיד, מפני שראיתי בחלומי שלושה דברים רעים, ראיתי שאמות בחודש אדר, ראיתי שאת חודש ניסן איני רואה. וגם ראיתי שמה שאני זורע לא אקצור ולא אאסוף. שמע רבי עקיבא את החלום ואמר: שלושת הדברים שראית אינם רעים, להיפך טובים הם. ראית שאתה מת בחודש אדר, אות וסימן הוא שיתחזק כוחך בהדרה של תורה עד יום מותך. ראית שאת חודש ניסן אינך רואה, ומכאן סימן הוא שאין הקדוש ברוך הוא מביא אותך לידי נסיון, ומה שראית שאתה זורע ואינך קוצר סימן שתוליד בנים ולא תקבור אותם. (ירושלמי מעשר שני ד, ו) מן הראוי לציין את דברי רבי אלעזר במסכת ברכות (נה, ב) 'כל החלומות הולכין אחר הפה' שנאמר "ויהי כאשר פתר לנו כן היה". עוד מובא במסכת ברכות דברי רב חסדא רב ירמיה בר אבא 'שלא יבהילוך לא חלומות רעים ולא הרהורים רעים… אלא יטיבנו בפני שלשה ליתי תלתא ולימא להו חלמא טבא חזאי ולימרו ליה הנך טבא הוא וטבא ליהוי רחמנא לשוייה לטב שבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא ויהוי טבא'. "הבוקר אור והאנשים שולחו" (מד, ג) ישיבת וולאז'ין נתפסה קבוצת בחורים, שקראו בעיתונם של המשכילים, "הבוקר אור", משנודע הדבר להנהלה סילקו אותם מהישיבה. באו הבחורים אל הגאון ר' חיים מוולאז'ין זצ"ל להתלונן לפניו. אמר להם ר' חיים, הלא פסוק מפורש הוא, "הבוקר אור והאנשים שולחו". (דברי חן)

 

"ויזכור יוסף את החלומות… ויאמר אליהם מרגלים אתם" (מב, ט)

יוסף, בנו מחמד עינו של יעקב נעדר! לא יום ולא יומיים, לא שנה ולא שנתיים, אלא עשרים ושתיים שנים! כל אותן שנים ממושכות יום יום שעה שעה חי יעקב בדאגה קשה ואי ידיעה באשר למצב בנו. ומה קורה עם הבן האבוד? בא נעביר את המסך למצרים, שם יושב יוסף בכבודה של מלכות, מוקף בעבדים ושפחות, וסביר להניח שמברק פשוט היה בהישג ידו. מעתה עולה התמיהה "יוסף איכה?!", מדוע אתה מצדך לא 'מרים טלפון' לבית, להודיע שאתה חי ונושם? בכל אותן שנים לא מצאת כמה שניות להתיישב על אחת מהכורסאות בבית המלוכה ולשגר מכתב לאביך, כדי להפיג צערו, איך הנחתו להתאבל עשרים ושתים שנים ביגון קודר ובסילוק שכינה? שאלה מתבקשת זו שואל רבנו הרמב"ן (בראשית מב, ט): "כי יש לתמוה אחרי שעמד יוסף במצרים ימים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו…". הרמב"ן מיישב שכוונתו של יוסף במעשיו היתה הגשמת חלומותיו. וגם לאחר שהחלום הראשון התגשם, הוא המשיך את התרמית, כדי להגשים את השני. אולם תשובתו של רבנו האור החיים זצ"ל לקושיא זו מפעימה: חששו של יוסף היה שאם ייוודע לאביו כי עודנו חי, יחקור ויגלה את דבר המכירה, ואחיו יבושו וייכלמו. והרי כל המלבין פני חברו, אין לו חלק לעולם הבא. כלומר, אי הרצון לבייש את האחים גבר על השיקול למעט בצער האב שבו הוא שרוי בין כה וכה. משיקול זה, כבש את געגועיו עד לבואן של שנות הרעב. ואז, כאשר הוכיח לאחיו כי כל השתלשלות העניינים מן השמים, כי למחיה שלחו האלוקים, והם לא היו אלא שלוחי ההשגחה – יכול היה לבשר לאביו על הצלתו והצלחתו, מבלי שייגרם ביוש גדול. (אוצרותינו)

 

"וישאו את שברם על חמוריהם… ויפתח האחד את שקו לתת מספוא לחמורו… וירא את כספו" (מב, כו-כז)

וברש"י ויפתח האחד – הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו. מדוע דווקא לוי הוא הראשון מבין כל האחים שמצא את צרור כספו מונח באמתחתו. וי"ל, שמעון ולוי היו תמיד יחדיו, ומאחר ושמעון נותר בפקודת יוסף בארץ מצרים, העלה לוי את שקי התבואה שלו למשפחתו, כשהוא מעמיס אותם על חמוריו של שמעון ונוטל על עצמו האחריות עליהם. במהלך הדרך דאג לוי להאכיל, מלבד את חמוריו, גם את חמורי שמעון, אולם הוא לא האכיל אותם משקים נפרדים, אלא נתן להם מתוך שק התבואה הפתוח שהיה לו, כשהוא משתמש בו עד תומו. ומשום שהוא השתמש בתבואה יותר מכל האחרים, סיים הוא את השק לפני כל השאר, ולכן הוא היה הראשון שגילה את צרור הכסף מונח בתחתיתו. (ומתוק האור בשם מהר"מ בחטיזן)

 

"הם יצאו את העיר לא הרחיקו"(מד,ד)

הרב שלום שפירא זצ"ל בספרו "אוהב שלום" מבאר ענין זה על פי המדרש (ילקוט שמעוני בראשית מג, רמז קמט) על הפסוק (מג, טז): "וטובח טבח והכן", שכאן טמונה הוכחה לכך, שיוסף שמר את השבת גם לפני נתינתה לעם ישראל, ומשום כך ציוה לממונה על ביתו להכין את צורכי האוכל מבעוד יום, כלומר ביום שישי, כדי שלא להכינם בשבת. לפי חשבון זה יוצא שהאחים שנשלחו מבית יוסף למחרת, הלכו בבקרו של יום השבת כשהגביע מוחבא באמתחתו של בנימין. יוסף, אשר תכנן לרדוף אחריהם, חשש פן העיכוב שיגרום להם בשל כך, יביא את בני משפחותיהם אשר בארץ כנען לסכנת נפשות, שכן האחים הגיעו למצרים עבור קנית לחם ולא לרכישת מוצרי מותרות. משום כך שלח אותם דוקא בעיצומו של יום השבת, כשהוא עוקב אחרי מעשיהם ובוחן אותם. אם מדובר בסכנת נפשות – ידע יוסף – יאלצו אחיו לחלל את השבת וללכת יותר מאלפים אמה בשבת, אולם אם הם לא יעשו זאת, הם מוכיחים בכך שלא נשקפת לבני ביתם סכנה אם יתאחרו, והם אינם רעבים ללחם ממש, ולפיכך יכול יוסף לעכב אותם בשל הגביע. לכן אומר הפסוק: "הם יצאו את העיר לא הרחיקו", שליחי יוסף הודיעו לו כי אחיו לא הרחיקו למעלה מאלפים אמה ממצרים, על ידי כך ידע יוסף שאין בביתם סכנה של פיקוח נפש, ומיד ו"יוסף אמר… קום רדוף אחרי האנשים והשגתם". (ומתוק האור)

 

הרה"צ ר' אשר פריינד סיפר יום אחד לחברים: היום היתה לי שיחה עם הבורא. אמרתי לו שאני צריך שני מיליון דולר בשביל הוצאות בנייה. שאלו אותו: נו, ומה הקב"ה ענה לך? הקב"ה אמר לי, אתה צודק, באמת מגיע לך שני מיליון דולר, אתה עושה עם זה דברים טובים לאנשים. אבל… אתה הרי לא צריך את כל הכסף עכשיו ממש, היכן תניח את הכסף בינתיים? בבנק, נכון?! וכך, בכל פעם שתזדקק לכסף תרשום צ'ק ותוציא את הכסף, לא כך?! האם אני פחות נאמן עליך מאשר הבנק?!! בוא נעשה דבר כזה, הכסף יישאר אצלי, ובכל פעם שרק תצטרך, תקבל מיד!! ואכן – אמר להם ר' אשר – קיבלתי את ההצעה… אתם יודעים למה? כי רק כך אני אזכור אותו, אבל אם הכסף ישכב בבנק, אזי לא אזכר בו, לא רק כשייגמרו לי שני המיליון, אלא עד שלא יהיה לי מינוס של שני מיליון… לא אזכר בו!! לכן העדפתי שהכסף יישאר אצלו… (נקודות של אור – ספינקא)

 

כוחה של תפילה ואמונה הרה"ק מראדזימין זי"ע מבאר על השאלה הידועה, מדוע היו השבטים צריכים כל כך להאריך בפרטים, להפשיט את כתונת יוסף לשחוט שעיר עיזים שדמו דומה לדם האדם כביאור רש"י, לטבול את הכתונת בדם ולספר ליעקב אבינו שטרֹף טֹרף יוסף. הרי לכאורה יכלו לספר לו בפשטות שיוסף נעלם ואיננו ובזה לסיים? מגלה לנו פה הרה"ק יסוד עצום: השבטים הק' ידעו גם ידעו את כוחו של יעקב אבינו ע"ה באמונה, וחששו שאילו יהיה לו אפי' צל של ספק שיוסף חי יחזיר אותו בכח האמונה החזקה שלו… ולכן היו חייבים לשכנעו שיוסף מת ואין כבר למה להאמין ולמה להתפלל. ואמנם כך אמר יעקב אבינו ליוסף: 'רְאֹה פניך לא פיללתי' כאומר לא התפללתי כלל לראות את פניך כי חשבתי שאתה אינך בין החיים, אך אילו היה לי הו"א הכי קטנה שאתה חי, ברור שהייתי מתפלל עליך עד שהיית חוזר… (נקודות של אור – ספינקא)