1. עיקר החולאים – מקורם מהרוח ולא מהגוף

כתב הגה"ק רבי משה דוד ואלי זצוק"ל (-תלמיד חבר להרמח"ל, שהיה גם רופא במקצועו): "דע כי רוב החולאים באים מהרוח החולה ולא מהגוף, כי הגוף שהוא הטפל נמשך אחרי הרוח שהיא העיקר, כמש"כ (משלי יח, יד) 'רוח איש יכלכל מעשהו ורוח נכאה מי ישאנה'. ובזה תבין מש"כ (משלי יד, ל) 'חיי בשרים לב מרפא', כי הכל תלוי ברוח אשר בלב" (הליקוטים, תס"ב ד).

"'מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם' (משלי טו,ל), שאין בריאותו של אדם ומשמן בשרו תלויים אלא ברוח העומד בלב. שאם הלב יקבל אורותיו בריוח ובריבוי, וממנו לאברי הגוף בלי מונע וסותם כמו השמועה רעה, הדאגה והעצב, והחרדה והפחד – אז יבריא הגוף וישמח ויחזק ואפילו מרגע לרגע. ואם הרוח הנכאה והעגומה לא תקבל את האורות כי אם בצמצום ובדוחק ובצר, אז הגוף יחלה ובשרו כחש משמן אפילו מרגע לרגע. והראיה, ממעשה דרבן יוחנן בן זכאי עם אספסינוס (-שכששמע שמועה טובה שרוצים להמליכו, נתרחבה רגלו ולא נכנסה לנעלו, וכשהעבירו לפניו שונאו נצטמקה רגלו. גיטין נו:). ובזה תבין מ"ש החכם (משלי ד, כג) 'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים' (שם, תנ"ט).

2. תפקיד הרופא – לעודד את רוח החולה

"'ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תראי כי גם זה לך בן' (בראשית לה,יז), ועשתה זה מחכמת הרפואה, כדי שבשמחת הרוח יתפשטו הכוחות אל הרחם ותלד בנקל. וכן בכלתו של עלי, שנאמר: 'וכעת מותה ותדברנה הניצבות עליה אל תראי כי בן יולד לך' (שמואל א-ד ,כ). ולכן הרופא צריך שישים כל מגמתו לרפאות את הרוח. וכל הרופא החכם בבואו אצל החולה, יחקור על הדאגות: אם הדאגה על דבר המותר, יתירנה, ואם היא על דבר האסור, יסיחנה מדעתו של החולה בדברים טובים וניחומים. ועיקר הכל לא יקביל פני החולה כי אם בסבר פנים יפות" (שם תס"ג, ד).

"'אסיא דמגן מגן שויא' – אותם הרופאים ההולכים בחושך ומרעה אל רעה יצאו, אשר עוסקים ברפואת הגוף בלבד, ואינם חוששים כלל לרפואת הרוח. והרופא החכם והחסיד, יעשה העיקר רפואת הרוח, לחזקו ולאמצו ולשמחו שיתרחב ויתפשט בכל הגוף, ואז מובטח לו שיעלו בידו רפואות כ"כ טובים ויפים ומתוקנים, עד שיהיו דומים לנסים ונפלאות, ויאמרו הכל שמדעת קונו יש בו" (שם תס"ד, ה).

3. התועלת בתרופות פלצבו (תרופות דמה)

"ולפעמים יתרפא על ידי פיתוי שאותה הרפואה תועיל לו, ועל ידי הדמיון הכוזב המשמח, ישוב הרוח לאיתנו ויחזור הגוף לבריאותו, כמו הברזל קאליב"י, שיש כמה וכמה שנתרפאו על ידו – והלא הברזל נברא לקצר ימיו של אדם (מדות ג ד), ואיך יועיל לרפאות? אלא האמת בלי ספק, כיון שיפותה החולה שיועילנו, הולך ומתחזק ומתרפא ע"י הדמיון המשמח (שם תס"ד).

"גם כשא"א לרפאות בטבע הגוף, כל ערום יעשה בדעת לצוות איזו רפואות שאם לא יועילו לא יזיקו, כי רפואת הגוף תלויה ברפואת הרוח, ולכן אם הרופא יבטיח את החולה (-יתן לו הרגשת בטחון), וילך אצלו בסבר פנים יפות לרפאותו ברפואות הקלות שאמרנו, הבטחון בלבד עם הדייאט"ה הראויה, הוא שיחזירנו לבריאות הגמור, שמענה ואתה דע לך" (שם תס"ו, ז).

4. עיקר הרפואה תלוי בדייאטה ובשמחה

"…שעיקר הרפואה (מצד חלק הגוף) תלוי בדייאט"ה כידוע, לפי שהטבע כשאין לה להתעסק לעכל רוב המאכל, היא יכולה לשים כל מגמתה וכל כוחותיה לנצח את החולי ..אמנם העיקר תלוי ברפואת הרוח ובבריאותו. תראה באלה שלוי עולם סובאי יין וזוללי בשר, שריבוי אכילה ושתיה אינה מזיקה להם כלום, מפני שלבם בריא להם כאולם, והרוח השמח הוא שגובר על כל ההזיקות ומתקן כל הקלקולים. והפך לזה תראה באלו נשברי לב, שאם לא ישמרו את חוקם בענין האכילה ושתיה, מיד יחלו ויחלשו. ולכן הרפואה העיקרית של אלו תלויה ברוח ולא בבשר" (שם תס"ו, ד).

5. דרכי הרפואה הרוחנית

"לפעמים בא החולי מפני האש, והרפואה הרוחנית – לעסוק בגירסא של תורה שהיא מים המכבים את האש, וסימניך: 'בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני' (תהלים לט ד). ולפעמים מפני המים הנכנסים בו (אידרופיזיא"ה), והרפואה הרוחנית שהיא העיקרית, שיתחמם במעשה המצוות ולא יתרשל עוד בהם. וסימניך: 'בעצלתיים ימך המקרה בשפלות ידים ידלוף הבית' (קהלת י, יח). לפעמים מפני הרוח הגובר (הטימפאניטיד"י), וסיבתו הרוחנית מפני גסות הרוח, ורפואתו הרוחנית לאחוז במידת הענוה מאד מאד. ולפעמים מפני העפר הגובר (המאלאנקוליא"ה), וסיבתו הרוחנית שהוא גרגרן, וכ"ש במאכלות אסורות, ולכן רפואתו הרוחנית בהפכו" (שם תע"ד).

(הרב י' דורון, גיליון עומקא דפרשה משפטים תשע"ג)  באדיבות "דרשו"