במאמר זה נדון בשאלת אמצעי החליפין של ימינו. לנושא הזה יש כמה השלכות הלכתיות שנדון בהן להלן. לעניינים שונים מבחינה ההלכה בין מטבעות כסף לבין חפצים אחרים, היכולים אף הם לשמש כאמצעי חליפין.

לעניינים הלכתיים שונים נידונה שאלת הגדרתו של אמצעי חליפין ככסף. הנפק"מ העיקרית היא כמובן המסחר. כס קונה קרקעות ועבדים ומקדש אשה (אם כי גם שוה כסף ככסף) ומאידך – הוא אינו קונה מטלטלין. בכסף אפשר לפדות מעשר שני. גם שאלות של ריבית ואונאה קשורות לערך כספי.

בימי התנאים והאמוראים התנהל המסחר במטבעות זהב, כסף ונחשת. המטבעות הם אלה שנחשבו כסף עובר לסוחר, שאינם קונים מטלטלין אלא המטלטלין קונים אותם. בהם אפשר לפדות מעשר שני, ובהם משערים את ההלואה כדי לוודא שההשבה אינה רבה על ההלואה. ואולם, חליפות הזמנים הביאה לשוק אמצעי חליפין אחרים. אמצעעי החליפין המקובל היום, כפי שנפרט להלן, הוא העברה תיארטית בבנק של כסף תיאורטי שאינו קיים מבחינה מוחשית. האם הוא כסף?מה יהיה דינו לעניין מסחר, והאם יחולו עליו איסורי ריבית?

כדי להשיב על השאלה הזאת, ננסה להשיב על השאלה מה הם המאפיינים המגדירים את הכסף לעניין מסחר.

השאלה מהו מטבע עובר לסוחר שדינו כדין מטבע, נידונה בש"ס בהרחבה רבה, נסקור במאמר זה את יסודות הדברים. לא נוכל במסגרת זו לסקור את כל ההתיחסות לכך בש"ס, כי רבה היא, אך נשתדל לתמצת. בימי התנאים והאמוראים התנהל המסחר במטבעות זהב וכסף ונחשת, שהוטבעו ע"י השלטון. היחס למטבעות אלה בש"ס רב מאד. בתקופה מאוחרת יותר עבר המסחר לשטרות כסף. גם בכך עסקו חכמי הדורות, אם כי מעט.

היום נעשה המסחר באמצעות הבנק. ההלכה צריכה לתת את דעתה ליחסה למסחר הזה לגבי תחומים הלכתיים שונים. לאור סקירת החומר ההלכתי לגבי אמצעי תשלום קדומים, יהיה עלינו להכריע בשאלת יחס ההלכה לאמצעי תשלום בני זמננו. במאמר זה לא באתי להכריע אלא רק להניח את הנושא על שלחן מלכים.[א]

פדיון מעשר שני

אחד הנושאים שלגביהם יש דיון מפורט בש"ס בשאלתנו, הוא פדיון מעשר שני. ואביא כאן את לשון הסוגיות, כי עולים מתוכן כמה כללים חשובים שישמשו אותנו בהמשך הדיון. לגבי פדיון מעשר שני אומרת הגמ' (פסחים לה:) שאפשר לחלל דוקא על כסף שיש לו צורה[ב]. מלבד הצורה, מצאנו בסוגיא בב"ק צז: וחלקם בב"מ מז:, ובמקבילה בירושלמי מע"ש א א, עוד כמה כללים. וכך נאמר בב"ק צז: "איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע רב אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן אבל לית ליה אורחא לא איתיביה רבא לרב נחמן אין מחללין על המעות שאינם יוצאות כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים אין מחללין הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין א"ל הכא במאי עסקינן כשאין מלכיות מקפידות זו על זו אלא כי אמר שמואל כשמלכיות מקפידות זו על זו היכי מצי ממטי להו דממטי לה ע"י הדחק דלא בחשי ואי משכחי קפדי ת"ש אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ושל בבל והן כאן של בבל והן בבבל מחללין קתני מיהת אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל אע"ג דסופו למיסק להתם הכא במאי עסקינן כשמלכיות מקפידות זו על זו אי הכי של בבל והן בבבל למאי חזו חזו דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים והתניא התקינו שיהו המעות יוצאות בירושלים מפני כך א"ר זירא לא קשיא כאן בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם כאן בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן". ובב"מ מז: מצאנו: "מאי אסימון אמר רב מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ מיתיבי אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ מכלל דאסימון לאו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ וכי תימא פרושי קמפרש והא לא תנא הכי מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכמים אומרים אין מחללין ושוין שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ אלא אמר רבי יוחנן מאי אסימון פולסא ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן רבי דוסא ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד רבי דוסא הא דאמרן רבי ישמעאל מאי היא דתניא וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר לרבות כל דבר שיש עליו צורה". מקבילתן של הסוגיות האלה בירושלמי: "מתני' דלא כרבי יוסי דתני מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכמים אוסרין מה טעמא דרבי דוסא וצרת הכסף דבר שהוא נצרר מחבירו ויש לו צורה ויוצא על גב צורתו רבי יוסי בשם רבי יוחנן דברי רבי יוסי מחללין מעשר על ליטרא של כסף אילו אמר כסף הוינן אמרין כשם שאמר כסף כך אמר זהב אילו אמר כסף הוינן מרין להוציא שברי קערות ותמחויין הוי מהן ליטרא של כסף על אסימון הכל מודין שאין מחללין אותו על המעות הנתונות לאולייר הדא דתימר כדרך שהן יפין אצל האולייר אבל כדרך שהן יפין על התורמסר מחלל מטבע שנפסל והמלכות מקבלתו רבי יוסי בשם רבי יונתן כאסימון רבי חייה בשם רבי יונתן כמטבע של מלכים הראשונים נימר אם היה יוצא על גב צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל מטבע שמרד כגון בן כוזיבא אינו מחלל היו לו מעות של סכנה אתא עובדא קומי רבי אימי אמר יוליך הנייה לים המלח היו לו מעות של דיסגניס רבי יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו מחללן כדרך שהן יפין אצל התורמסר ביקש להוציאן מחללן כדרך שהוא מחלל עליהן תני אין מחללין אותו לא על המעות שהן בבבל ולא על המעות שבבבל כן לא על המעות שכן בבבל בעומד בבבל ולא על המעות שבבבל כן בעומד כן היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל ואם לאו אינו מחלל וטבבו כן אמר רבי אבין כל המטביעות היו יוצאות בירושלם מפני כן על שם יפה נוף משוש כל הארץ".

מהסוגיות אנו למדים שחכמים התמודדו עם מציאות שבה יש מטבעות שונים, חלקם חוקיים וחלקם שאינם חוקיים. וחלקם חצי חוקיים, כלומר: שהמלכות מעלימה עין ממי שמשתמש בהם. היו מטבעות שהיו חוקיים במקום אחד ולא במקום אחר. וכנראה שהיו עוד אנשים ששלמו במתכת עצמה, או במטבע המיועד לשימוש דוקא אצל בעל מקצוע מסוים, ובשוק ערכו פחות בהרבה. כאשר זה המצב, נחלקו הדעות האם די בכך שניכר ערכו של המטבע על המטבע ומשום כך אפשר לקבלו בשוק, או שהמטבע צריך להיות חוקי לפי דיני המלכות. ומתוך כך: האם ערכו של המטבע הוא ערך המתכת שממנה הוא עשוי, או שצורתו היא הקובעת. (ובעניין זה ראה גם בב"מ נא:-נב: לגבי מטבע שחסר). הירושלמי מביא מחלוקת בשאלה האם אפשר לחלל על ליטרא של כסף או על שברי קערות ותמחויין, אך משמע שהפסיקה היא לאסור. כסף הוא דוקא מטבע שיש לו צורה.

בב"מ נב: אנו מוצאים שמחללים מע"ש לפי הערך שבו המטבע יוצא בשוק, כלומר שהשוק מוכן לקבל אותו. ולאו דוקא בערך החומר של המטבע.

מכלל הסוגיות אנו למדים ששאלת חוקיותו של המטבע לא היתה לגמרי חד-משמעית. היו מטבעות חוץ שהיו אסורים בשימוש במדינה אבל היה להם ערך, והיו מטבעות לא חוקיים רשמית, אבל בפועל אנשים סחרו בהם בסתר. יכולים להיות מצבי בינים של מטבע שיוצא ע"י הדחק. שלא לגמרי חוקי אבל גם לא לגמרי לא חוקי. או שהוא לגמרי לא חוקי, אך המלכות מעלימה עין.

להלכה נפסק בסוגיא שהמטבע צריך להיות יוצא, וחוקי. השלטון הוא הקובע מהו אמצעי החליפין שיוכר ככסף. (ובב"מ מו: אומרת הגמ' שכל מטבע שנפסל ע"י השלטון, גם אם הוא עדין יכול להתקבל במדינה אחרת, וגם אם הוא עדין יכול להתקבל באותה מדינה בסתר בנגוד לחוק, אינו נחשב מטבע לעניין מקח וממכר). וכ"כ הרמב"ם (מע"ש ד ט-י): "ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב… אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך עד שיהיה ראוי להוצאה, ומטבע מלכים הראשונים אם יוצא משמם פודין בו". כלומר: הכסף צריך להיות דוקא מטבע, ודוקא היוצא באותו מקום ובאותו זמן. אם כי לכאורה משמע בדברי הרמב"ם שהמטבע לא חייב להיות חוקי. העקר שהשוק מקבל אותו.

מיהו מלך

לא רק השלטון מגדיר את המטבע, אלא גם להפך: המטבע מגדיר את השלטון. הגמ' במגלה יד. אומרת שאביגיל אמרה לדוד שאינו רשאי לדון מורדים במלכותו כי אינו מלך, משום שעדין לא יצא טבעו בעולם. כלומר: השוק עדין לא משתמש במטבע של דוד. (וראה לעיל לגבי קיומם של מטבעות בימי דוד). בעקבות זאת פוסק גם הרמב"ם שמלך שרשאי לדון את העם ולגבות מהם מס, הוא דוקא מלך שמטבעו יוצא באותן הארצות "שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". כלומר: הסכמתו של השוק להתנהל במטבעותיו של פלוני, היא הסכמה לקבל את שלטונו של אותו פלוני, לפחות לענייני ממון.

מה יגדיר אפוא את השלטון במקום שבו יוצאים כמה מטבעות, או במקום שבו כמה ארצות קבלו עליהם מטבע אחיד? מה יהיה הדין אם השלטון יחליט להפריט את המטבע, כלומר: לקבוע שכל אמצעי חליפין שהשוק מוכן לקבל אותו – כשר?

מטבע לעניין מסחר וערך בשוק

כמובן, נפק"מ מרכזית להגדרת הכסף היא המסחר. מה קונה את מה, כדברי הסוגיא בתחלת פרק הזהב. הסוגיא מגדירה מהו כסף באמצעות השאלה מה חריף ומה חשיב. ההכרעה היא שכסף הוא מה שחריף, כלומר: אמצעי המסחר העקרי המקובל בשוק. הוא זה שנחשב כסף, הוא המדד לערכם של מטבעות אחרים או סחורות אחרות, ויש לכך נפק"מ גם לדיני רבית. בסוגיא שם אנו מוצאים שכסף, כלומר אמצעי החליפין, הוא מושג יחסי. יתכן (לפי דעות מסוימות שהוזכרו שם בסוגיא, ואף רבי סבר כך בשלב כלשהו של חייו) שהכסף יחשב מטבע ביחס לנחושת, אך יחשב סחורה ביחס לזהב.

אבל הסוגיא מזכירה שתי נפקא-מינות נוספות: רבית ופדיון מעשר שני. לגבי השאלות האלה משמע שאנו עוסקים בשאלה דיכוטומית. אם מטבע מסוים הוא כסף – הוא יכול להיות מדד לעניין רבית ואפשר לפדות בו מעשר שני. אם אינו כסף – אי אפשר.

הסוגיא שם דנה בשאלה מהו טבעא שהוא ערך כשלעצמו ומותר להלוות בו סאה בסאה, ומה פירא. משמע שם שכל דבר שהוא טבעא הוא ערך הכסף, אפשר להלוותו סאה בסאה, ואפשר לשער בו את פדיון הבן. הוא מוגדר מידי דקיץ. וכל שאינו טבעא – לא. מתוך כך נחלקו שם האם מע"ש יכול להתחלל על כל דבר שיכול להיות טבעא לגבי דבר אחר, או שיש רק דבר אחד שהוא כסף, וכל שאר המטבעות שבשוק הן סחורה, גם אם הן משמשות כאמצעי חליפין ביחס לסחורות אחרות. הגמ' (מה.) מבחינה בין רבית לבין מע"ש. רבית תלויה במקח וממכר.

הסוגיא אומרת שדוקא מטבעות היוצאים בשוק, הם המדד לערכם של מטבעות אחרים או סחורות. הם הנקראים כסף.

החזו"א (חו"מ טז ב) אומר: "וענין מטבע, כל שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין המדינות".

מסחר בחובות ובשטרות

בניגוד למסחר במטבעות כסף, מובהר בש"ס בכמה מקומות שהמסחר בחובות או בשטרות אינו מדד למסחר. בש"ס אנו מוצאים עיסוק נרחב במסחר בחובות ובשטרות. העיסוק הנרחב מלמד שהמסחר הזה היה כנראה נפוץ. מכירת שטרות מאפשרת גם לאדם שומר תורה ומצוות לשלם סכום מסוים היום ולקבל סכום גבוה יותר מחר. ואולם, נראה שטעם הדבר הוא מפני שההלכה לא התייחסה לחוב התיאורטי כאל ממון. מבחינת ההלכה, ראובן הלוה לשמעון ושמעון יחזיר לראובן את אותו סכום. יכול כעת ראובן למכור את החוב ללוי ולוי ליהודה, אבל מבחינת ההלכה עדין שמעון הוא שחיב לראובן, וראובן יכול למחול על החוב (כתובות פה: ועוד). לכן אין בעיה שלוי שלם סכום נמוך יותר ויקבל את מלוא החוב. ומשום כך השטר אינו כסף ואינו ממון. אי אפשר להתיחס אליו כאל אמצעי החליפין שבשוק גם אם לפעמים הוא משמש ככזה. אין גופו ממון, כפי שהזכירה הגמ' בכמה מקומות (ב"ק סב: קיז:, ב"מ נז:, שבועות ד:לז:מב:). לא פודים בו מעשר שני. וכו'. משום כך, גזבר לא יכול לקנות חוב עבור ההקדש, כפי שיוזכר להלן.

שלחני ובנקאי

אנו מוצאים בש"ס את דין הפקדה אצל השלחני. השלחני לוקח כסף והופך אותו לחוב. ומן הסתם היה נוח יותר לאנשים שיהיה להם חוב אצל השלחני, מאשר שיהיה להם כסף שצריך לשמור עליו. ואולם, יש הבדל בין השלחני של זמנם לבין בנק בן ימינו. אצל השלחני, הכסף לא הפך מיד לחוב, אלא היה פקדון כל עוד לא השתמש בו השלחני. כפי שאנו מוצאים בב"מ מג. וכפי שנפסק בשו"ע חו"מ רצב ז. עוד עולה מהגמ' בב"מ שם, שגזבר הקדש שהביא לשלחני את מעות ההקדש והמיר אותן לחוב אצל השלחני – מעל. החוב התיאורטי אצל השלחני אינו ממון. כשם שמסחר בחובות אינו ממון, ושטר אין גופו ממון. מאידך, הקנית חוב אצל השלחני לאדם אחר דינה כתשלום (ב"מ קיא.). אך משמע שרק משום שהפועל הסכים לקבל את שכרו בדרך זו.

הבנק בן ימינו הוא שכלול של מושג השלחני. בבנק בימינו מיד עם ההפקדה נעשה הכסף ממון הבנק, והמפקיד נעשה בעל חוב כלפי הבנק. בנגוד למה שבארנו לעיל לגבי השלחני.

מהעסוק המורחב במסחר בשטרות אפשר ללמוד שמי שהיה לו כסף העדיף להלוות אותו מאשר לשמור אותו במקום שעלול להגנב. וראה למשל בכורות ח: "גברא דאוזיף וטריף מאי חזא דהדר אוזיף אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עילויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה". כלומר: ההלואה היא דרכו של מי שיש לו כסף. (גם בב"מ עא. משמע שדרכו של בעל כסף להלוותו, והשאלה היא רק למי וכיצד). שמירת כסף במחבוא היא בלתי רצויה. ודאי לשלטון. מבחינת השלטון כל מטבע ששמור במחבוא, הוא מטבע אחד פחות שמסתובב בשוק. הוא נגרע ממחזור הכספים. לשלטון יש אינטרס שאנשים יהפכו את הכסף לחובות תיאורטיים. כך המטבע יוכל גם להשמר בחסכון וגם להסתובב בשוק בו זמנית. יש אינטרס שבעלי הכספים יוציאו אותם  בשוק. כל עוד מדובר בגויים – האינטרס של בעל הכסף להלוות אותו ברור: הוא יקבל רבית. אצל היהודים זה לא קיים, ואעפ"כ כנראה המחבוא נחשב פחות בטוח מאשר שמירת שטר חוב. שטרות החוב היו סחירים. יתכן גם שיש לגורמים שמנינו השפעה הדדית. כלומר: אם אנשים יהיה מחסור במטבעות בשוק, לא תהיה ברירה אלא לסחור בשטרות חוב[ג].

הבנק הוא מתווך, גורם שאמר שכיון שיש אנשים שיש להם עדף כסף, ויש מי שיש לו צרך בכסף, אנו, בתמורה לחלק מהרוחים, דמי תווך גבוהים ועמלות, נתווך בין בעלי העדף לבעלי החסר. הוא מבוסס על השלחני דלעיל, אבל הוא משוכלל ממנו.

הבנק לא מעביר לראובן חוב שיש לו אצל שמעון. הוא עצמו לוה מראובן והלוה לשמעון. אם הבנק ימחל לשמעון, ראובן לא יפסיד דבר. לכן, כל הלואה עומדת לעצמה.

שטרות כסף

בתקופה מאוחרת יותר, הפסיקו לסחור במטבעות, ועברו לסחור בשטרות כסף. נחלקו הפוסקים בשאלת היחס לאותם שטרות. החתם סופר (יו"ד ב קלד) סבר שדינם כדין מטבעות כסף של הגמ'. וכך הוא כותב: "והאמת יורה דרכו דהלא גם במטבע יקשה לנו כן דהרי ז"ל רש"י שבועות ל"ז ע"ב מיעט שטרות שאין גופן ממון שאינן אלא לראיי' שבהן עכ"ל וקשה מאי פסקת שאינו שוה כלו' ואולי הנייר שוה פרוטה עוד הכותב על טס של זהב מאכ"ל כבגיטין וכבר ראיתי כמה פעמים אבליגאצ"יאהן /שטר חוב, התחיבות/ על טסי נחושת והרי גופן ממון אבל כוונת רש"י דעכ"פ כיון שעשוי לראיה שבו ששוה הרבה מאוד יותר מגוף השטר אפילו יהיה מוזהב מ"מ הראיי' שוה יותר הרבה בלי ספק ממילא אינו עומד להתיך הזהב ולהפסיד הראיה ומכ"ש לצור נייר עפ"י צלוחת' נמצא מה שגופו ממון ושוה זה אינו נחשב מפני שאינו עומד לכך והראיה לא מיחשב גופו ממון משו"ה אימעט שטרות זו היא כוונת רש"י בלי ספק וכן הוא בר"ן פ' הכותב להדיא גבי מלוגא דשטרא כו' ד"ה ומסתברא לן כו' ע"ש ואם כן תיקשי לן גם אמטבע טבוע דידוע דרובם בזמנינו אינם שוים כ"כ כמו שיוצאי' ומסגי בעלמא ולפעמים בשעת מלחמה שהמלכיות פוחתי' וגורעי' אין שוה אפילו השליש ומטבע זיבענע"ר /מטבע שערכו שבע יחידות/ שהיה בזמנינו לא היה שוה ג' צ"ל כסף ורוב מטבע נחושת כן ולא אאריך במובן ואיננו הולך ומסגי אלא מפני הצורה שבו והיינו אין גופו ממון ואינן עומד אלא לראי' שבו אעפ"י ששוה משהו ואיך מצאנו ידינו ורגלינו. אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא ומי שממאן מלימכר וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית"ש כמבואר פ' מקום שנהגו נ"ד ע"ב והיינו מטבע שגופו ממון ואין חילוק אם יהי' זהב או כסף או נייר ואין לומר בזה שאינו עומד אלא לראי' שבו דהרי קמן שכמה פעמים העם מסופקי' בגירעון כסף וטוב היה להם שלא למכור אותם ועל כרחם צריכי' למכור מפני אימת המלכות כי כן יסד נמצא הראיה שלו אינו שוה להם רק הגזירה היא המקיימת טבען בעולם משא"כ שטר אפי' על עשיר היותר גדול ואפי' על המלך בימי עשרו אשר בודאי יהיה עובר לסוחר לכל אדם מ"מ אינו אלא מפני הראיה שבו שיודעים שזה הוא אדם בטוח אבל אין גופו ממון שאם ירצה שלא ליקחו מי יכוף על זה וכן כל (הבאמאטק"א וקופ"פר אמב"יט שיי"ן) אין אדם מוכרח ליקח אותם בתשלומין מש"ה אינם אלא שטר בעלמא…". כלומר: החת"ס  אומר ששטרות כסף, כיון שהמלכות גזרה לסחור בהם והשוק כולו סוחר בהם, אין דינם כשטרות חוב. הם ממון ממש. ואפילו המטבעות שהיו בימי קדם, אינם מייצגים את החומר שממנו הם עשויים, כי עצם העובדה שהוטבעה בהם צורה שמשמשת כאמצעי החליפין המקובל בשוק מעלה את ערכם. לכן שטרות בני ימינו הם ממון גמור.

שו"ת ענג יו"ט (קב) חלק עליו וכתב: "הנה קיי"ל אין פודין בשטרות והח"ס כתב ביור"ד (סימן קל"ב) דמעות נייר אין להם דין שטר כיון שמחויב כ"א ליקחם מדינא דמלכותא ע"ש שהאריך והביא ראיה לזה דהא במעות כסף נמי זימנין שאין הכסף שוה בעצמותו כשיעור המטבע ואעפ"כ ודאי דמיחשב כסף משום דד"מ. וא"כ ה"ה בנייר אע"ג דלצור ע"פ צלוחיתו אינו שוה כ"א מעט מ"מ מיחשב מטבע וגופו ממון מחמת דד"מ. ולי נראה דלא דמי כלל דמטבע כסף או נחושת נהי שאינו שוה כל שווי' מ"מ הא אינו דומה כסף מטבע קטנה לכסף מטבע גדולה ובכל מטבע יש כסף לפי ערכו ואף שאין שיווי הכסף מגיע לשיווי המטבע בזה אמרינן דכיון שיש על הכסף מטבע שטבע המלך מתעלה גם שיווי הכסף עי"ז ושוה הכסף יותר ע"י הטבעא שחתום עליו. ומקרי שפיר גופו ממון דהא בכל מטבע יש כסף או נחושת לפי ערכו הגדול לפי גדלו והקטן למי קוטנו. ובשארי כלי כסף נמי אנו רואים שיש כסף שמשקלו קטן ושוה יותר מכסף שמשקלו גדול מפני הציורים שיש בו וה"נ ציור צורת חותם המלך מעלה את הכסף בדמו. אבל מעות נייר שהנייר שהוא יוצא בא' רוביל אינו שוה פחות מהנייר שהיא יוצאה במאה רו"כ רק שזה כתוב עליו מספר א' וזה כתוב עליו מספר מאה או חמשים ובעצם שויה אין חילוק בין נייר שיוצא למספר קטן לנייר שיוצא למספר גדול. ואין החילוק ביניהם אלא המספר שכתוב עליו וה"ז שטר גמור שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה ואין פודין בו ועיין בדברי הגאון הנ"ל באו"ח שכתב בעצמו דלענין פדיון מקריין אין גופן ממון ודו"ק".

נמצא אפוא שיש מחלוקת, לדעת ח"ס כל דבר שמשמש כאמצעי חליפין בשוק, יש לו דין כסף. לדעת ענג יו"ט רק דבר שעשוי חומר ששוה כסף – יש לו דין כסף.

חתם סופר וענג יו"ט למדו את דיני השטר מהמטבעות שהוזכרו בגמ' ומהגללים של הגמ'. חתם סופר מוכיח את דבריו מכך שגם המטבע שוה יותר מערך החומר שממנו הוא יצוק. מהותו של מטבע הוא היותו אמצעי החליפין המקובל והיוצא בשוק. ענג יו"ט דוחה את ראייתו ואומר שמטבע יש לו שוי. נכון שעצם היותו מטבע מעלה את שוויו אך בסיסו בהיותו ממון. מה שאינו ממון ממש אלא רק אמצעי חליפין – אינו כסף.

וראה בענין זה את מאמרו של הרב יהושע פרידמן בתחומין לד, שעוסק בדינם של שטרות ומטבעות כסף, ומסיק שהם ראויים למצות מחצית השקל ולפדיון מעשר שני[ד]. אמנם, הוא טוען שאמצעי תשלום שאינם קיימים אלא במחשב אינם נחשבים תשלום. באמצעים אלה נעסוק בפרק הבא.

אמצעי המסחר בימינו

מכאן נעבור אפוא לדון בדין כסף בימינו. שני שנויים משמעותיים עברו על אמצעי החליפין בימינו. הראשון: היום כבר לא מעבירים שום דבר מוחשי. הבנקאי פשוט מוחק את הסכום שהיה רשום בחשבונו של ראובן ורושם את אותו סכום פחות מאה. מוחק את הסכום שהיה רשום בחשבונו של שמעון ורושם שוב את אותו סכום ועוד מאה, וכך מתנהל המסחר. האם עבר כאן משהו? איך תתיחס לכך ההלכה?

והשינוי המשמעותי יותר: הבנק רשאי לתת כסף שאין לו. הוא יכול לרשום סכום בחשבונו של פלוני מבלי למחוק סכום זהה במקום אחר. (אך כמובן – הוא רושם שאותו פלוני חיב לבנק את הסכום הנ"ל). החוק היום בישראל מאפשר לבנק להלוות מאה שקל על כל ששה שיש לו. קרה כאן דבר משמעותי ביותר: הבנק הוא כבר לא מתווך, והשלטון כבר לא אחראי על מאגר הכספים. היום אם ראובן יתן לשמעון שירות במאה שקל, שמעון יתן ללוי שירות במאה שקל, ולוי יתן לראובן שירות במאה שקל[ה], הרי נכנסו למחזור הכספים מאה שקלים מבלי שהשלטון או כל גורם אחר הזרים אמצעי חליפין מלאכותי[ו].  זה מתאפשר בזכות העובדה שאפשר להיות במינוס. כעת מחזור הכספים משקף את התוצר האמתי שיש בשוק[ז], אלא שלאו דוקא את התוצר ההווי. הכסף במהותו משקף גם תוצר עתידי. השלכה נוספת שיש כאן: חלקו של השלטון הצטמצם מאד. אנחנו עדין קוראים לזה שקל, אבל אין כאן שום דבר מוחשי שהשלטון הזרים. רק חוב תיאורטי, שגם אותו לא הזרים השלטון. אין כאן אמצעי מלאכותי שגורם כלשהו הזרים, אלא רק ייצוד לשני שירותים ששני אזרחים נתנו זה לזה. איך תתיחס לכך ההלכה?[ח] גם הבנק, כאמור, לא נתן שום דבר שיש לו. איך תתיחס לכך ההלכה?

הזכרנו לעיל את החזו"א (חו"מ טז ב) שאומר: "וענין מטבע, כל שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין המדינות". מבחינה זו, המטבע התיאורטי של הבנק הוא המטבע הנהוג בשוק. הוא הדבר שהסכימו בני המדינה לסחור בו. ועדין יש מקום לשאול האם די בכך שבו סוחרים בני המדינה, או שתנאי הוא שיהיה המטבע מוחשי?

נראה בפשטות שאי אפשר יהיה לפדות מעשר שני בהעברה בנקאית. אבל האם העברת כסף בבנק תקנה קרקעות? האם אפשר יהיה לקדש בכך אשה?

והשאלה החשובה: האם יהיה כאן אסור רבית? לכאורה, ההעברה הבנקאית היא אמצעי החליפין המקובל היום בשוק. היא הדבר החריף והיוצא בהוצאה. לכן מסתבר שכל נתינה של העברה בנקאית תהיה כפופה לאיסורי ריבית. ולא תקנה עד שתמשך הסחורה. יתר על כן: מסתבר שהמדד לעניין מהו כסף, המדד הקובע לשאלה מה מותר ללוות סאה בסאה, הוא המסחר בהעברות בנקאיות. ואם יווצר מצב שבו יהיה הבדל בין ערך הכסף בהעברה בנקאים לבין ערכו בשטרות ומטבעות – יהיה אסור ללוות שטר או מטבע בשטר או מטבע זהה. ואולם, לגבי אדם הלוה חוב תיאורטי כזה מהבנק – אם כסף הוא רק דבר מוחשי (כדברי ענג יו"ט), הרי הדבר המוחשי הראשון שיגיע יגיע כשהלוה יעבוד כדי להחזיר לבנק את החוב. בינתים לא קבל דבר[ט]. הוא מקבל רישום בבנק ע"מ לעבוד בעתיד כדי להשיב לבנק את חובו. ואם כך – הרי הוא שכיר של הבנק, ומרבים על השכר[י] (ב"מ סה. יו"ד קעו ו). כפי שציינו – הכסף מיצג תוצר עתידי. ואפשר שכל זה יהיה נכון גם לפי דברי ח"ס, כאשר אין כלל שום דבר מוחשי שעובר, אין כאן כסף. הכסף יגיע רק כאשר יגיע משהו מוחשי, כגון שהאדם יעבוד ויקבל את שכרו, או ימכור חפץ ויקבל את ערכו, שיכסה את מה שהבנק נתן לו. הבנק מלכתחילה נותן על מנת לקבל דבר עתידי שעדין לא קיים. מלכתחילה ההלואה היא לא כסף ממשי אלא פוטנציאל השתכרות עתידי. כך רואה אותו הבנק. הלוה לא קבל מהמלוה דבר. אז מדוע ינהג כאן דין רבית? הלוה אמנם משתעבד, אבל מלכתחילה כל מה שהוא קבל הוא שעבוד. הוא לא משתעבד ביותר ממה שקבל כי לא קבל דבר.

וגם אם נניח שסכום בבנק הוא כסף לכל דבר ועניין וכפוף לכל איסורי רבית אע"פ שאינו מוחשי, עדין נשאלת השאלה האמנם חל דין רבית על אדם הנותן את מה שאין לו? אמנם בב"מ סה. אומר רב ששת בריה דרב אידי, בנגוד לדברי רב פפא שם, שרבית נבחנת לפי הלוה ולא לפי המלוה, וכן נפסקה הלכה. לפי זה לכאורה אין חשיבות לכך שהמלוה נותן מה שאין לו. ואולי יש לחלק ששם הוא נותן את מה שיש לו אלא שהוא לא מרויח מכך. וכאן הוא נותן דבר שאינו קים כלל. האם על זה נאמר "את כספך לא תתן לו בנשך"? הלא לא נתן את כספו.

אבל אפשר שכיון שכך מתנהל השוק, וזהו אמצעי המסחר המקובל – הרי הוא כסף אע"פ שאינו מוחשי.

 

לסיכום: מסתבר שכסף וירטואלי לא יועיל לפדיון הבן ופדיון מעשר שני. מאידך, הוא כן יחשב כסף לגבי המסחר, ולגבי חישוב סאה בסאה לעניין ריבית. לפחות לדעת הח"ס. אלא שיש לדון האם לקיחת כסף מהבנק נכללת תחת ההגדה של הלוואה, שאם לא כן – לא יחולו עליה איסורי ריבית. זוהי הסוגיא הכבדה שעולם התורה יצטרך לתת עליה את דעתו בתקופה שאנו חיים בה.

 

 

 

 

 

 

[א] הנושא הוא נושא שנוגע לכל המסחר במשק. לצערי הוא לא נידון מספיק. בכוונתי כאן להציג את השיקולים ההלכתיים לכאן ולכאן. קטנתי מלהכריע.

[ב] כפי שדורשת הגמ' שם מן הפסוק. אמנם, מחויבים אנו לומר שזו לא דרשה גמורה. מטבעות שיש להם צורה היו נפוצים בזמן חז"ל וכל המסחר התנהל דוקא בהם. אבל בימי התורה לא היו מטבעות והיו משלמים במתכת במשקל. הארכיאולוגיה לא מכירה מטבעות בארץ מלפני ימי בית שני. אמנם, על זה אפשר היה להשיב ולומר שלא ראינו אינה ראיה, אלא שבמקרה זה התנ"ך תומך בארכיאולוגיה. בתנ"ך אנו מוצאים במקומות רבים ששקלו כסף (ראה למשל בראשית כג טז, שמואל ב יח יב, מלכים א כ לט, ועוד). וגם אם תימצי לומר שהביטוי שקילת כסף הוא בטוי מושאל, וכוונתו לנתנית כסף, הלא ירמיהו (לב ט) אומר בפירוש ששקל את הכסף במאזנים. וזכריה (יא יג) השליך את כסף שכרו אל בית היוצר. וגם מחציות השקל של ישראל במדבר הותכו. משמע שהמסחר היה בכסף כפי שהוא שוה כחומר גלם, ולא במטבעות. יש לפרש את כונת חכמים שיש לפדות מע"ש באמצעי החליפין המתקבל בשוק. וכפי שעולה מהמקורות הנוספים המובאים כאן.

נראה שעל זה התבססו הגאונים שהשיבו את שיעור האמדן למשקל הכסף, כפי שעמד על כך הרב חיים בניש תחומין יט עמ' 388-399.

[ג] וכפי שנציין להלן (הערה ג), סברה זו, אם אכן היתה, היא משמעותית לכלכלה המודרנית וליחס ההלכה כלפיה.

[ד] וראה גם במאמרם של הרב רועי סיטון והרב אבישי גרינצייג בתחומין לה, שהגיעו לאותן מסקנות לגבי פדיון הבן. שני המאמרים התבססו בעיקר על המקורות שהוזכרו כאן, והוסיפו עוד כמה מקורות בודדים, עיינו שם.

[ה] לצורך הנוחות השתמשתי כאן בדוגמא של שלשה אנשים, למעשה כל המשק הוא התיאור הנ"ל. הוא אכן מתרחש, במחזור של מיליוני אנשים.

[ו] בדומה למה שכתבנו לעיל הערה ב על המסחר בחובות. לפי זה, החידוש בצורת המסחר בימינו אינו כה גדול. כבר בעבר אנשים יצרו מסחר בחובות תיאורטיים כאשר מאגר הכספים היה מוגבל, ויצרו בעצמם אמצעי חליפין מלאכותי. ועם זאת, בעבר רוב החובות התיאורטיים התיחסו ככל הנראה לחוב שנולד ממטבע כסף או זהב שהיה קיים במציאות. משא"כ היום.

[ז] הרב יהושע פרידמן (תחומין לד עמ' 483) עמד על כך שכאשר השלטון מרבה להנפיק מטבעות ושטרות נוצרת אינפלציה, יש פיחות בערך הכסף, משום שכמות הכסף גדלה ביחס לכמות התוצר שבשוק. המסחר בימינו, שאינו מבוסס על אמצעי מלאכותי שגורם כלשהו הזרים לשוק, חוסך בעיה זו. אמצעי החליפין הוא לא אמצעי מלאכותי שיכול לעלות ולרדת ביחס לתוצר, אלא הוא שיקוף מדויק של התוצר הקיים בשוק. זאת בזכות העובדה שאפשר להיות במינוס, וכפי שהודגם כאן. לפי זה, פעמים רבות המטבע משקף גם תוצר עתידי, שזמנו טרם בא.

[ח] ומה יהיה דינו של השלטון לענין דינא דמלכותא.

[ט] בהנחה שהאיש לוה מהבנק עצמו, ולא מחברו דרך הבנק.

[י] כלומר: מותר להוזיל שכר שכיר כאשר הוא משולם מראש. וכפי שמבארת הגמ' שם, טעם הדבר הוא שזמן התשלום לשכיר הוא אחר עבודתו. נמצא שכאן לא ייקר את השכר כיון שהוא משולם מאוחר יותר, אלא להפך: הוזיל אותו כאשר הוא משולם לפני זמנו. וזה מותר. גם לענייננו, זמנו יגיע כשיעבוד.