הברכה והקללה – – מאת הרב איתי אליצור שליט"א

יש בפרשית התוכחה הקבלה לברכה הבאה לפניה. בברכה נאמר "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", ובקללה נאמר "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה  ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו". הפסוק הבא בברכה, "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע", הוא כנראה פירוט של הכלל האמור לפניו, לכן אין לו מקבילה בקללה. בברכה נאמר "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ", ובקללה נאמר "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם". בברכה נאמר "וחרב לא תעבר בארצכם ורדפתם את איביכם וכו'", ובקללה נאמר "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב". הפסוק הבא בקללה, "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו", הוא המקבילה של הפסוק "ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם", האמור בתחלת הברכה, אבל בכל ההקבלה בין הברכה לקללה, זוהי החריגה היחידה מהסדר. בברכה נאמר "ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם", ובקללה נאמר "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו", בברכה נאמר "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם  והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם", ובקללה נאמר "והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם  ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם".

אפשר שכאן מסתימת ההקבלה, ואפשר שהפסוק האחרון של הברכה, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות", מקביל לתיאור הבא בהמשך הקללה, המתאר את יציאתנו מהארץ, ושובנו להיות כעבדים בגולה.

כך או כך, אחרי צאתנו מהארץ, מפסיקה התורה לדבר אל עם ישראל בלשון נוכח, אתם, ועוברת לעסוק בלשון נסתר בשני מרכיבים: הארץ, והנשארים בכם. מלבד בשני מקומות: תוך כדי העסוק ב"הנשארים בכם" נאמר "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם", אבל מיד חוזרת התורה ואומרת שוב "והנשארים בכם", כלומר אתם כבר לא קימים, אבדתם בגויים, נשארו רק הם, הנשארים בכם. וכן תוך כדי החלק העוסק בארץ נאמר "ואתם בארץ איביכם". מלבד שני המקומות האלה, עד סוף הפרשיה לא נזכרים "אתם". נזכרים "הנשארים בכם", ונאמר שהם ינוסו מקול עלה נדף, אבל אח"כ מסופר שהם ישובו בתשובה, וה' ישיב אותם אל הארץ כשיזכור את בריתו ואת הארץ.

כמו כן נאמר שהארץ תשא אף היא בענשה. ושגם אותה יזכור ה' כשישוב את שבותנו. בברית הר סיני יש שני מרכיבים, העם והארץ, אותן הלכות נאמרו על שניהם, ושניהם נענשים כשהם חוטאים, ואת שניהם זוכר ה' כשהוא משיב את שבותנו.

שני אלה אמורים בקללות אחרי סיום החלק המקביל לברכות. עם ישראל מתברך כשהולך בחקי ה' ומתקלל במאסו את חוקי ה', וגם הארץ מתברכת בשעת עשית מצוות ה', ומתקללת בשעת החטא. את הנשארים בכם אי אפשר לציין לברכה בתיאור הברכה. המתברכים בשעת ההליכה בחקי ה' הם "אתם", עם ישראל היושב בארצו.

כאשר ישראל יושבים בארץ הם "אתם". הם אותם ישראל שעומדים לפני משה בהר סיני. כאשר הם נפוצים בגוים אין ישראל. יש "הם", כמה נשארים, שנפוצו בגויים, ומהם אפשר יהיה בעתיד לחדש את "אתם". אתם בארץ אויביכם.

מלבד שני הפסוקים שהזכרנו, שאין להם מקבילה בברכה, יש בקללות גם קללות מקדימות, עוד לפני החלק המקביל לברכות:  "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי  אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם  ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם". אלה הפסוקים הראשונים בקללות. אין להם מקבילה בברכות. ראשית מעניש ה' את ישראל בענש שאינו מבטל את הברכות ואינו מנוגד להן. רק אם אלה לא יועילו, "ואם עד אלה לא תשמעו לי", אז –  "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, ושברתי את גאון עזכם וכו'", כלומר: יהפכו הברכות לקללות. וגם זה בשלבים. בתחלה חלק מהברכות יהפכו לקללות, ואם נוסיף ונלך בקרי – עוד קללות, ואם נוסיף – עוד קללות.

מה נכתב לפי מה, הברכות כמקבילות לקללות, או הקללות כמקבילות לברכות? נראה לפחות לפי דוגמא אחת שהברכות נכתבו כהפך הקללות. שהרי נאמר בברכות "ולא תגעל נפשי אתכם", ולכאורה אין שום מקום להזכיר את זה, אלמלא נאמר בקללות "וגעלה נפשי אתכם". ואולם. יש לבחון היטב את הופעת המלים מאיסה, געל נפש, וברית, בקללות. מיד בתחלת הקללות נאמר "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי  אף אני אעשה זאת לכם". מה משמעות המלה "זאת", בפשטות: מה שאתם עשיתם: מאיסה, געל נפש והפרת ברית. אבל הפרשה מסימת: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם". גם שם באה המלה "זאת", מיד אחרי תיאור המאיסה והגעילה שגעלו ישראל את ה', אבל שם נאמר שה' לא ימאס ולא יגעל, להפך, נאמר "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר". לפסוק האמור בברכות "והקימתי את בריתי אתכם", אין פסוק מקביל בקללות שאומר בפירוש את ההפך, נאמר רק "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית", כלומר: הנקמה היא חלק מהברית, היא לא הפרת הברית. לעמת זאת, כנגד הפסוק "ולא תגעל נפשי אתכם", יש פסוק מפורש בקללות "וגעלה נפשי אתכם". וגם כאן יש לבאר שאתכם תגעל נפשי, אבל לא את הנשארים בכם. בהם תקוים הברית. את בריתי לא אפר.

עוד אפשר לבאר שלא געלתים לכלותם, אבל געלתים להגלותם. אבל יותר פשוט לבאר אחרת, שהרי הפסוק לא מאסתים ולא געלתים, אע"פ שנאמר בו "לכלותם", נראה ע"פ הקשרו כלא מאסתים כלל.

כלומר: הברכה והקללה מותאמות זו לזו. שתיהן באו כרוכות מהשמים. לא הברכה נכתבה לפי הקללה ולא הקללה לפי הברכה אלא שתיהן הותאמו זו לזו. אם תקימו את מצוות ה' תבורכו ואם לא תקימו תקוללו. ועם זאת, התורה מלמדת שה' יכול לאבד את ישראל, אך עדין יהיו נשארים בהם. בהם תתקים הברית. וגם הארץ היא צד בברית. ה' אולי יגעל אותנו, אך לא יפר את הברית. גם אם אנו נפר אותה.

הברית

פרשיות רבות של מצוות בתורה מסימות ב"אני ה'", "אני ה' אלהיכם", "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ואפילו "להיות לכם לאלהים". אך פרשית הברכה מסתיימת ב"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". זוהי סיומת מיוחדת במינה.

לכאורה, הטעם מובן. כל הפרשיות נאמרות בשלב שבו ה' טרם שבר את מוטות עולנו וטרם הוליך אותנו קוממיות. כל הפרשיות אמורות בשלב שבו ישראל עוד במדבר. הסיומת הזאת אמנם נאמרה בהר סיני, אבל הנמען הוא עם ישראל היושב בארצו והולך בה קוממיות. יתר על כן: זה הנושא של הפרשה, אני מוליך אתכם קוממיות ושובר את מוטות עלכם כל עוד אתם עבדי שלי.

בפרט שהיות ה' לנו לאלהים נזכר שם אף הוא, בפסוקים הקודמים: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". פסוקים אלה נאמרו לא כחלק מהשבח של ה' שהוציאנו ממצרים ולכן עלינו לשמוע בקולו, זה חלק מההבטחה שמבטיח לנו ה'.

הפרשה משתמשת הן בברכות והן בקללות בצמד שרשים המוכרים לנו מפרשת נדרים: הקם והפר. ישראל מפרים את הברית, אך ה' לא מפר אותה, הוא מקים אותה ומוליך אותנו קוממיות. מטרת הפסוק הוא לומר לעם ישראל: אישה יקימנו ואישה יפרנו, אך הוא לא יפרנו. קיומו של עם ישראל הוא הקמת בריתו של ה', זוהי הקוממיות. אם יעלה על הדעת שלא תהיה ברית, לא הברית תופר, עם ישראל יופר. מוטות עֻלנו יכולים להשבר ויכולים להיות מוטלים עלינו שוב. אבל הברית לא תופר. אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.

את המצוות אנחנו צריכים לקים כי ה' הוציאנו ממצרים להיות לנו לאלהים. את ברכת ה' אנחנו צריכים כי בלעדיה אין לנו קיום.