
פרשת בחוקותי
מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק
"וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'"
ונסמך לו מיד הפסוק
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה"
לא נאמר כאן זכירת זכות אבות, אלא "ברית ראשונים", וכן לעיל מיניה נאמר "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" ולא נזכר כאן מאומה על זכות אבות השמורה לנו, אלא "ברית". והשאלה הגדולה שנשאלה בקרב גדולי חכמי התלמוד, האם עדיין אנו נהנים מזכות אבות, או שמא תמה לה ואינה עוד, וכל קיומנו הוא מכוח קיום התורה והמצוות שניתנו לנו מיד רועה נאמן משה רבנו ע"ה.
הרמב"ם – דומה שאין הוא מזכיר עניין זה כלל על אף שנושא זה נדון בתלמוד, ונראית הסיבה לכך, שהרמב"ם רואה בסוגיא הזאת עניין אגדי ולא הלכתי. ועל אף שנושא 'זכות אבות', שמכוחה אנו חיים כביכול, צרוב בתודעתם של ישראל והיא מסורת מקובלת מדורות ראשונים ואף נקבעה בנוסח התפילה "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" עם כל זה בחר הרמב"ם להתעלם כליל מן העניין ולא להזכירו בכתביו, והדבר הזה כמובן אומר דרשני.
נראים הדברים שהתעלמותו של הרמב"ם מהדיון על האם תמה או שלא תמה זכות אבות, נובעת מכך, שהאדם לשיטתו חי וקיים באמונתו בזכות עצמו וללא שום גורם מתווך, שכן לדעת הרמב"ם זוכה הוא האדם לחיות את חייו בשלמות רק אם קיים את נפשו בקיום מושכלה בכך שהשכיל את בוראו. העובדה שבני אדם עלולים להיתפס לעניין הזה כמשהו שמגיע לנו מכוח אותה שבועה שהקב"ה נשבע לאבות, גם אם לו מגיע לנו כפי שהיה עד מעמד הר סיני, היא זו שהרחיקה את הרמב"ם מלהביע דעה מפורשת בנושא. כאן רואה הרמב"ם את הסכנה המסתתרת בתוך אותו רעיון של "זכותנו'… או 'מגיע לנו'… או 'זה שלנו'… ועוד כהנה וכהנה אמירות הנשמעות תדיר, שכביכול אנו מבני בניהם של האבות ולכן מגיעה לנו הירושה על הארץ כפי שהובטח לנו בתורה ויהי מה.
אכן כן, אנו היורשים, ולנו זכות הירושה על הארץ, אלא שישנה התניה ברורה בפרשתנו, שכל מה שהובטח לאבותינו מובטח לנו רק אם וכאשר נמלא אחר הציווי הא-לוהי וכפי שפתחה הפרשה "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". זאת ועוד מסמיכות הכתוב לעיל אנו למדים שקיום "החוקים והמשפטים והתורות" הם הערובה לכך למה שהובטח לאבות כאומרו "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים".
אין הרמב"ם נוקט עמדה לגבי אותו דיון נוקב בתלמוד, האם תמה זכות אבות או לא, מפני שהיא לעומת הברית עניין אינדיפרנטי למי שמקיים את אותה הברית. כלומר, עצם קיום הברית, כשלעצמה היא היא זכות אבות, שאלמלא האבות לא הייתה בכלל ברית.
"כל המקבל על עצמו עול תורה ומצוות, לא נזקק הוא ל'זכות אבות', מפני שאותן החובות שהוא מקבל על עצמו הן הן זכויותיו. וכל העניין של זכות אבות בא ללמדנו, שכאשר אין אנו זכאים, באה היא ומסייעת, ומכאן תלמד שהאדם חייב במעשיו לבנות לעצמו את זכויותיו" [ מתוך שיחות לפרופ' י.ל עמוד 612] .
כשאנו מציינים אדם גדול בתורה, רגילים אנו לצרף את המשפט "זכותו תעמוד לנו" או "תגן בעדנו" וכו'…כך בעצם אנו מפעילים בנפשנו את הרצון להתחקות על עקבותיו של אותו צדיק ולהתקרב אליו בשל אישיותו. קרוב הדבר מאוד שבאותה אמירה תתפעל הנפש לטובה, ויגבר הרצון והחשק לקיים את דברי הברית מכוח כוחה של 'זכות אבות'.