פרשת בלק

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

" וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן"

האם האתון אכן דיברה? האם יש במציאות מן הנמנעות שבעל חי שאינו הוגה ולא נברא בצלם ידבר עם בני אדם? ובאיזה רמה של דיבור היא מדברת, והיא אף יודעת לספור [עד שלוש] "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים". היא אף מודעת לחינוך שקבלה מבעליה ואומרת לו "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה…"

על שאלה טעונה זאת עונה הרמב"ם במורה [חלק ב מב] וז"ל:

"וכך פרשת בלעם כולה בדרך, ודברי האתון כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דבר מלאך ה' אליו".

ולעיל מיניה בפרק לב כתב המורה:

"אבל מצאנו לשונות רבים, מהם פסוקי מקרא ומהם דברי חכמים, כולם הולכים לפי היסוד הזה, והוא שה' מנבא מי שירצה ומתי שירצה, ודווקא לשלם החסיד בתכלית, אבל הסכלים מן ההמון לא יתכן זה אצלנו כלומר: שיתנבא אחד מהם אלא כאפשרות שיתנבא חמור או צפרדע. זהו היסוד אצלנו שהכרחית על כל פנים ההכשרה וההשתלמות, ואז תהיה האפשרות שבה תלויה גזרת ה'".

פתיחת פי אתון או חמור או כל בעל חי באשר הוא ע"י הקב"ה, פירושו של דבר שהחמור נביא, מפני שכל מי שהגיע אליו הדיבור משמיים, נביא הוא בהכרח, ואם כן, הייתכן שבעל חי שכזה הגיע לדרגת נבואה?

בהערת הרב קאפח שם [הע' 29] כתב:

"ושם טוב ואפודי כתבו שהוא רומז לאתון בלעם ודג יונה שאינם כפשוטם והכל היה במראה הנבואה" ע"כ.

כלומר, בזמן שהאדם חולם, הוא רואה מכוח המדמה הפועל בו בזמן שינה מראות לא רציונאלים כמו שהייה ממושכת במעי דגה, או חמור המדבר כבני אדם, או שיח בוער באש ואיננו מתכלה. ולכן יש להבין את פרשת בלעם והאתון כפי המתואר בפרשתנו כאן כמסר שבא לשקף את המציאות שבה בני אדם חיים שהוא די ברור, שבעולמינו יש לא מעט "חמורים" שמדברים, וכושר הדיבור הזה ניתן להם משמיים.

בלעם כאיש חכם ובעל כושר נאום נפלא, משקף את המציאות אז והיום שבה יש בני אדם בעלי השפעה גדולה על החיים בקרב האנושות כולה, ומדברים בשם ה', ומקסימים בדרשותיהם את שומעי לקחם, וההמון משחר לפתחם מבוקר ועד ערב לקבלת עצה או ברכה או כל משאלה כזאת או אחרת, ואינם אלא בעלי נפש רחבה ושאפתנית לצבירת ממון וכבוד תוך שהם מנצלים את מצוקתם של דלת העם בדמותם אותם כמי שמחזה שדי יחזו ובפיהם אמרי אל, ואינם אלא בעלי נפש בהמית כנפש החמור.

ברגעי אמת הם רואים את אחריתם, ומודעים למעשיהם המקולקלים, אם זה בלקיחת תמלוגים או בניצול מצוקת הנזקקים כדי להתעשר על חשבונם, ובניסיונות נואשים מנסים הם למצוא עילה מוצדקת כדי להביא על מתנגדיהם שהם שלומי אמוני ה' את הקללה, אך הם אינם יכולים לקלל ומנועים מכך כי ההשגחה העליונה כיוונה להם דרך לעשות בדיוק את ההיפך ולברך את אהובי ה' בעל כורחם שלא בטובתם. [מעשה שהיה עם יהודי כשר שנבחן על חומר מסוים בלימודיו ולא עבר את המבחן, אך יכול הוא היה להגיש את המבחן לערעור לבוחן שלישי, וכך אכן עשה, והוא עבר את המבחן. הבוחן השלישי הזה שלא ידע מטבע הנסיבות מי הוא הנבחן, היה שונאו ורודף נפשו של אותו נבחן.]