פרשת במדבר
מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק
"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" [מיכה ו ח]
פירש המלבי"ם – "…שזה הטוב לך מצד שאתה אדם שהמשפט ישמור החיים המדיניים מן הגזל והעשק, ועשיית החסד בזה יעזור איש לאחיו".
חסד ומשפט הם כמבואה למה שיבוא אחר כך, הם כשמירה וערובה למה שמיועד לו לאדם השלם בסוף דרכו בעולם הזה. וכמו כיסויי [לבושי] כלי הקודש במשכן, כן הם החסד ומשפט ככיסויים למה שעתיד להגיע אל האדם, ובו יתקיים מאמר הנביא "והצנע לכת עם א-לוהיך". אמתי? לכשיבליע הצנוע את הקודש, כן יכניע עצמו בלכתו במושכלות…צועד הוא האדם השלם, בסדר ומשטר פנימי, עם ריסון לבל יתפרץ למעלה יתר על מידותיו, שואף הוא אל העליונים ומבטו בחזיוני אל, ובחייו יזהיר בשירת אל ורננים, הוא האיש אשר יצפה אל בואו, צור העולמים.
"מה שאתה צריך ללכת עם א-להיך (כמו את הא-להים התהלך נח), שזה שורש המצות שבין אדם למקום שילך עם א-להים, ללכת בדרכיו ולהתקדש בקדושתו, כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני, זה יהיה "בהצנע" ובסתר, כי הם דברים שבינך ובין קונך ובזה טובה הצניעות בל יזיד וירים לבו בענייני החקירה באלוהות וכן בל יתחכם על מצותיו, רק ילך בהצנע לכת עם א-להים" [מלבי"ם שם].
"חוק הוא מחוקי הטבע, והוא טבוע במהותו האנושית של האדם: כשם שהאדם לומד לחיות בהתאם לחוקי הטבע, כך עליו לכופף את ראשו בפני החוקים של גבולות הרוח. הניסיון לתפוש את הבלתי ניתן להיתפס, השאיפה לחדור אל הנעלם, להביט אל הקודש, להשתוקק אל הנשגב מעבר לכושרו הרוחני, המיטו מאז ומעולם שואה על האדם. הם שיבשו לא אחת את דעתו, ניתקו אותו מהמציאות, והגבולות בין אמת לדמיון טושטשו בלבו לחלוטין" [זאב גרינוולד במאמר על הפרשה].
שבט הלוי מורם הוא מעל לכל השבטים, הוא נושא את המשכן ואת כל כליו, שומרים הם את משמרת משכן העדות… קרובים הם לקודש הקודשים, אך לא בתוך קודש הקודשים, יודעים הם את מקומם, כי גבול גבלם יודע תעלומות, כל הרכבת המשכן ופירוקו על כתפיהם הם נושאים, ואת כל כלי המשכן הם יודעים ומכירים, עוסקים הם בקודש, אך אינם רשאים לגעת בו! ולא רשאים להתקרב אליו יתר על המידה! "ולא יגעו אל הקודש ומתו" כאן הגבול…עד כאן התחום שאליו הם רשאים לגשת, מכאן ואילך אין להם רשות יותר!
"הגיד לך אדם" זה משה, "מה טוב" זאת תורת משה, שהיא תורת חסד ומשפט, שהם לבוש לנפש האדם. מגבלתו של האדם להיכנס לתוך היכל ה', אינה מונעת ממנו את קרבת ה' כפי שלא נמנעה מהלויים בנושאם את המשכן, אך על האדם לדעת להכיר בגבולות השכל שניתן לו, ובמסגרת היכולת שלו להשיג את ה' יתברך, יעבוד ויישא על שכמו עול התורה והמצוות ככל שיוכל בחיי חיותו, מכאן ואילך אם זכה, ייכנס לתוך פלטין המלך כדוגמת הכוהנים הרשאים להיכנס לקודש, ואם עוד יותר יזכה, יוכל גם לראות את פני המלך כדוגמת הכוהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים. זוהי זכות הניתנת אך ורק למי שידע את ה' יתברך באמת 'והצניע לכת' בדרכי ה'. ועל זה רמז הכתוב בסוף פרשתנו, " וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" הבלעת הקודש…כיסוי הקודש…הצנעת הקודש ע"י אהרון ובניו, אינם ניתנים להשגה בעיני כל אדם, כל ניסיון כזה או אחר לחדור אל הנעלם על אף ההשתוקקות להכיל את הנשגב בשכל מוגבל, עלול להביא על האדם שואה רוחנית ולהעבירו חלילה מעולם המושגים האמיתיים לעולם דמיוני ולדעות המשבשות את השכל. [צא ולמד מאלישע אחר, מקורח, ירבעם בן נבט, וכדומה]
על כתפינו נישא אוצרות מלך, והוא יעטרנו בעטרת כבוד חן וחסד לחיים טובים ולשלום אמן.