פרשת דברים

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

"וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי" [תהילים ג ד]

ההשגחה הפרטית היא המגן בעד האדם השלם במידותיו, ואילו כבודו מוסב על קנין השכל שרכש בחייו שהוא כבוד קונו. וכבר פירש לנו זאת הרמב"ם על המשנה בחגיגה פ"ב א, שמי שלא חס על כבוד קונו ראוי שלא בא לעולם, כלומר – לא חס על השכל שניתן בכוחו להוציאו בדברים הנעלים בקניין לחיי העולם הבא.

חוסנו של האדם ומגינו או חלילה להיפך, מתחיל ומסתיים דרך דבורו היוצא מפיו. לטוב ולרע לחיים ולמוות. וכמאמר הכתוב "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" [משלי יח כא]

בטוב חוכמה ודעת, הדיר משה רבנו את עצמו מן הדיבור ביודעו את גודל הנזק והטרגדיה שהוא עלול להביא על עצמו ועל אחרים, ואמר: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". הצהרה מפורשת זו היוצאת מפיו באותו מעמד לפני ה', סותרת את כל ספר דברים הפותח במילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל".

חמישית מספר התורה הוא נאום היוצא מפיו של משה ללא כבדות פה וללא כבדות לשון כפי שתואר בספר שמות. "אמרו ישראל למשה: אתמול אמרת "לא איש דברים אנוכי" ועכשיו אתה מדבר כל כך? אמר ר' יצחק: אם אתה חִיִך [כבד פה] שנה את התורה ותתרפא'' וכך עשה משה, למד את התורה והתרפא. טועים לחשוב המון העם שכבדות פה ולשון אצל משה עניינו שהיה חלילה מוטורית מגמגם, עפרא לפומיה מי שמיחס למשה רבנו את המום הזה. אלא הוא היה כבד פה וכבד לשון בשל עברו הפלילי בזמן היותו שר במלכות פרעה, בכך שלקח את החוק לידיו ובמשפט שדה הרג את אותו נוגש מיצרי על שהתעמר באיש עברי מאחיו. אמנם הייתה כביכול הסכמה משמיים שאותו מצרי הינו בן מוות שהרי המדרש אומר שמשה הרגו בשם השם המפורש, אך בעיני החוק הפרעוני הפרוע מחוקי הא-לוהים, משה הוא רוצח ונחשב כעבריין נמלט ומבוקש. ובטרם החשיפה אל תוך תורת הא-לוהים, משה מתבקש לעמוד מול אותו עריץ, ולדבר בשם הצדק וטוהר המידות כשהוא נושא על גבו את עברו פלילי. איך ידבר? כיצד יעמוד? הרי מיד יסתמוהו בעלי חיצי התקשורת ויציפו את עברו הפלילי בכל הרשתות ויאמרו 'ראו זה שמדבר בשם החוק והצדק'. הטענה מתקבלת מצד הקב"ה, ומיד אהרון מקבל את תפקיד 'הדובר' כשמשה ניצב מאחורי הקלעים. כאן משה מתגלה 'כערל שפתיים'… הוא מנוע מלדבר…דבריו עלולים להסב נזק למטרת השליחות שאליה הוא נשלח ע"י האל. לא זאת העת ולא זאת השעה לדבר. מתי אם כן ניתנת לו הרשות לדבר מבלי שיפריעו לו בעלי עניין? כשתורת ה' ספוגה בו, או אז הוא ידבר את הדברים לפני העולם כולו מבלי שיזדקק למתורגמן כאהרון. "שנה את התורה ותתרפא" אומר ר' יצחק. תתרפא מן העבר שלך…תתרפא מהתדמית השלילית שדבקה בך…תתרפא משונאיך וממבקשי רעתך, וזאת מדוע? מפני ש – "בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" [משלי טז ז] יש בך תורה, הרי שמאמר ה' זורם בעורקיך, דבר ה' בפיך, וקול ה' הוא זה שבוקע מגרונך. כעת אתה יכול לדבר, ואף שונאיך ישלימו עם דבריך ולשונם תאלמנה מלהרע ומלהזיק לך. ר' לוי אמר: משה, עד שלא זכה לתורה, כתיב בו, "לא איש דברים אנוכי", וכיוון שזכה לתורה, נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים" [דברים רבה].

אין לך בן חורין [לדבר] אלא מי שעוסק בתורה

כבוד האדם וחרותו – הוא שישכיל את מאמר ה' בהגותו בתורת משה רבנו עליו השלום. והמגן שעליו דיבר הנביא, הוא האור המתלווה אל האדם השלם במידותיו והיא השכינה החופפת עליו כל היום, כלומר – ההשגחה הפרטית שלה הוא זוכה בכל עת וזמן.

העדר או מוגבלות הדיבור מהנביא מצמצם את היכולות שלו כמנהיג. 

יש במציאות פעמים שהאדם השלם הוא תחת ידם של ריקים, ומשועבד לרצונות שלהם בעל כורחו שלא בטובתו. הרמב"ם במורה [חלק שני פרק לו] מביא את הדברים הבאים:

"וכן תמצא גם שמקצת הנביאים נתנבאו זמן מסוים ואחר כך נסתלקה מהם הנבואה ולא היה הדבר תמידי מחמת מקרה שאירע. וזוהי הסיבה העצמית הקרובה לסילוק הנבואה בזמן הגלות בלי ספק, איזו עצלות או עצבות יהיו לאדם באיזה מצב שיהיה יותר מהיותו עבד נשלט ומשועבד לכסילים הרשעים, אשר כללו העדר ההגיון האמיתי וכללות התאוות הבהמיות ואין לאל ידך" עכ"ל.

'הגלות' כותב המורה, היא הסיבה להיותנו נשלטים ע"י כסילים רשעים כלשונו. ומה נעשה עם דברי ר' יצחק לעיל שאמר "אם כבד לשון אתה, שנה בתורה ותתרפא"? מדוע אין אנו כיום בני חורין לומר את משפט התורה לכל כלליה ופרטיה כפי שאמר אותם משה למרות עברו? כלום מנהיגי דורנו האלופים בתורה ובמצוות כבדי פה וכבדי לשון? האם עסקן ציבור זוטר הוא זה שצריך להשמיע את האמת באומרו "מדינת ישראל תהיה מדינה על פי ההלכה"?… מדוע אנו לא שומעים זאת במפורש מפיהם של מנהיגי הרוח בדור? הרי הם שונים יום יום בתורה, והיכן היא הרפואה לאותה כבדות הפה והלשון? היכן הכבוד? היכן הראש המורם? את התשובה לשאלה נוקבת זו אני משאיר לך הקורא, אך ללא ספק הגיע הזמן שמנהיגי הדור יקריאו בקול גדול ויאמרו בכבוד ובראש מורם "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל".