פרשת ואלה המשפטים

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

התורה ומשפטי ה' למי שנשלמו בו התכונות האנושיות [רמב"ם בפרושו על המשנה בב"ק ד ג]

אין מזמינים [לסעודה] את מי שאינו בן ברית על בני מעיים, פירוש – חז"ל נחלקו בדין האם אפשר להזמין אינו יהודי לאכול מבשר של בהמה שחוטה כשהבשר פרש מגוף הבהמה בעודה מפרכסת מהשחיטה [חולין לג א] שכן על פי דיני ישראל, מן הרגע שנשחטה הבהמה, החיה והעוף כדת וכדין, אעפ"י שחתכו ממנה בשר בעודה מפרכסת, הרי שחתיכת בשר זו מותרת ליהודי ואסורה לבן נח, וזאת מדוע? מפני שהיהודי מצווה על שחיטת שני סימנים [קנה וושט] ובן נח אינו בכלל דיני ישראל וממילא לגביו הבשר הזה אסור עליו עולמית מכיוון שלגביו זהו אבר מן החי שהוא מוזהר עליו וכפי שפסק להלכה הרמב"ם [בהלכות מלכים ומלחמות פרק ט הלכה יב ודלא כשאר פוסקים ואין כאן המקום לבאר המחלוקת בדין זה].

וכאן חכמי התלמוד הציבו שאלה גדולה מאוד כמובא בגמ' חולין לג א "…מי איכא מידי דלישראל שרי, ולעכו"ם אסיר?" [האם יש משהו שלישראלי מותר ולגוי אסור?] כלומר, האם ישנה מציאות שהתורה החמירה על בן נח יותר מישראל?  וכדי להשיב על השאלה הזאת עלינו לפנות לדברי הרמב"ם על המשנה בב"ק פ"ד משנה ג ששם אומר בעל המשנה "…שור של ישראל שנגח לשור של נוכרי, פטור. ושל נוכרי שנגח לשור של ישראל, בין תם ובין מועד משלם נזק שלם" ע"כ

והדברים קשים, וכי בגלל שהשור שייך למי שאינו יהודי עליו לשלם נזק שלם גם אם השור שלו תם? וכן אם של ישראל נגח את של הנוכרי, הישראלי פטור גם אם שורו מועד? מדוע תורת ישראל לכאורה מפלה כך את בן נח, כשהדין בכל מצב יהיה לטובת ישראל? יתרה מזאת – הרמב"ם על המשנה הזאת מגדיל את התמיה שבעתיים בכך שהוא כותב ומפרש משנה זו וז"ל שם "אם אירע דין לישראל עם גוי, הרי אופן המשפט ביניהם כמו שאבאר לך, אם היה לנו בדיניהם זכות [לטובתנו] דננו [נדון] להם בדיניהם ואמרנו להם, כך דיניכם, [וכך פסק בהלכות נזקי ממון ח ה יעויי"ש] ואם היה יותר טוב לנו שנדון בדינינו, נדון להם לפי דיננו ונאמר להם כך דיננו. ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תתמה עליו, כמו שלא תתמה על שחיטת בעלי החיים אף על פי שלא עשו שום רע, לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת ואין תכליתו אלא לאדם" ['כלומר, שכל עצמם מציאותם של אלו, אינו אלא בעבור האדם השלם'. הערת הרב קאפח שם

והנראה לי ממה שעולה מדברי הרמב"ם כאן בא ללמד אותנו, שכל מי שאינו בתורה ומצוות, אינו בן ברית ואינו יכול להיכלל בתוך פרוגרמת חיים שהוא לא שייך אליה. משל למה הדבר דומה? לבן כפר שביקש להיכנס אצל המלך כדי לקבול על עוולה שנעשתה לו, כלום המלך לא יקבלו? כלום יחריש המלך לנוכח זעקתו של האומלל הנבזז? בוודאי שלא! אלא הוא ייכנס לבית המלך, אך לא לפני שיחליף את בגדיו הכפריים הצואים, וילבש בגדי חן המכבדים את המלך, ורק אז יורשה להיכנס ולהשמיע את דבריו.

כך הוא הנמשל – בן נח, מן הרגע שאתה מתדיין אתו בדיני תורת ישראל שהם חוקים ומשפטים צדיקים מאתו יתברך, הרי שאתה מחלל את הקודש, ומאפשר לגוי להתדיין בדיני ישראל כשווה בין שווים כשהוא עדיין אינו בן ברית. מי הרשה לו להיכנס לתוך פלטין של מלך בטרם החליף שמלותיו? מי הוא זה אשר יעז פניו בהשוותו את בן נח במעמד משפטי אחד מול הישראלי? הרי דיני ישראל ניתנו אך ורק ביד מי שיושלמו בו התכונות האנושיות והוא האדם השלם בצורתו. ואף אם ירצה לשמור שבת או לעסוק בתורה מתרים בו ומזהירים אותו שהוא מתחייב מיתה אם ינהג כן. [רמב"ם מלכים ומלחמות פ"י ה"ט יא]

אלא שבאה תורת ישראל ומורה לנו, שאם בן נח התגייר כדת משה וקיבל על עצמו עול תורה ומצוות ככל יהודי ויהודי, הרי שמכאן ואילך לא רק שהוא אהוב ורצוי בעיני המקום, אלא שהוא גם יקבל התייחסות מועדפת מצד העם הישראלי. וכשאני אוהב ישראל, אני מקיים מצווה אחת של "ואהבת לרעך כמוך", וכשאני אוהב את הגר, הרי שקיימתי שתי מצוות יחד, האחת "ואהבת לרעך כמוך" והשנית "ואהבתם את הגר".

ולכן – האיסור על בן נח באבר מן החי כפי שצוין לעיל, אינו בא בתורת "החמירה עליו התורה", אלא בתורת "שאינו בר זביחה" ואינו בדיני ישראל.

"מַגִּיד  דְּבָרָיו  לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל" והלא צריך היה לומר "מגיד לישראל חוקיהם ומשפטיהם"? ללמדנו כי חוקים אלו משקפים את החוקים והמשפטים של הקב"ה יתברך שמו שעליו נאמר "כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" [ירמיהו ט כג]

ובמי שנשלמו בו התכונות האנושיות, בו חפץ ה' יתברך.