פרשת וזאת תהיה

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

"מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" [איוב יד ד]

בנוסף על כל תיאורי נגעי הצרעת לכל סוגיה המתוארים בפרשתנו, ובפרשה הקודמת 'תזריע', באה התורה ומתייחסת לכל סוגי ההפרשות היוצאות מגוף האדם הישראלי [גוי טהור מהתורה, רק ששלמה ובית דינו גזרו עליהם שהם זבים לכל דבר כדי שלא נתייחד עימם] וכאן אנו מוצאים את האדם נפגש עם מאורעות הטבע הפוקדים אותו חדשים לבקרים. מצד אחד, מאורעות אלו מכנה אותם התורה "טומאה", ומצד שני חז"ל דרשו על הטומאה הזאת שהיא לפני ה' יתברך כ"כתם פז" ושדיני הטומאה עריבות עליו.

וכך אומר המדרש –  ר' יהודה ב"ר סימון פתר קרא בתלמידי חכמים כתוב אחד אומר "ראשו כתם פז… שחורות כעורב" וכתוב אחד אומר "מראהו כלבנון בחור כארזים"… אלא אלו בני תורה שהן נראין כעורים ושחורים בעולם הזה אבל לעתיד לבוא מראיהן כלפידים ר' שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה אע"פ שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון: הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא הרי הן עריבות עלי, שנאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו' תדע לך שהוא כן [שהן עריבות], שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה "איש איש כי יהיה זב מבשרו" "ואשה כי יזוב זוב דמה" בעיני הבריות הן שחורות וכעורות, אך לפני הקב"ה הן כ'כתם פז' [זהב שחור].

יש לציין ולומר שאין התורה רואה באותם הפרשות וגעולים היוצאים מגוף האדם, עניין של זוהמה ובגין כך יש להתרחק ממנו, אלא הטומאה היא מושג דתי שבא לבטא פגימה בנפש האדם. שהרי לא מצאנו טומאה מעין זו, לא אצל בעלי חיים ואף לא אצל בני אדם שאינם בני ברית, אלא אך ורק אצל האדם הישראלי שנולד לאם יהודייה ותו לא. והמשמעות לכך היא בעניין של קדושה יתרה שבה נתייחד העם היהודי משאר אומות העולם שעליה נאמר בפרשת 'קדושים' "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" וכבר מפרשת 'שמיני' החלה התורה בסדרת ציוויים הקשורים לאיסור והיתר במאכלות, וסיימה בציוויים הקשורים לחיי האישות שבין בני הזוג ובדיני נגעי הצרעת המפורטים בפרשתנו, וזאת כדי להטעים את רעיון כיבוש היצר שיש באדם, וההתגברות על הנטיות הטבעיות מכוח הציווי הא-לוהי, לעבוד את ה' ולדבקה בו.

ברם! קשה הדבר מאוד להוציא מטמא משהו טהור, וכך הייתה טענתו של איוב כלפי רעיו, שאף לא אחד מסוגל להפוך טומאה לטהרה, ולכן אין זה הוגן להעניש אדם בשל טומאתו, שהרי ראשיתו של האדם הורתו ולידתו היא בטומאה! ועל כך השיבו חז"ל במדרש שיחידו של עולם יכול גם יכול להוציא יקר מזולל ולהפוך את אותה טיפה של טומאה למשהו יקר וטהור, וכך דרשו את הפסוק בתמיהה ובלשון שאלה – מי יתן טהור מטמא, לא אחד?

תמן תנינן: "בהרת כגריס באדם טמא, פרחה בכולו טהור". מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?!

תמן תנינן: "האישה שמת ולדה במעיה, והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאישה טהורה עד שיצא הולד. המת בבית – הבית טהור, יצא מתוכו – הרי הוא טמא". מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?!

תמן תנינן: "העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים". אמר הקדוש ברוך הוא: חקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" [במדבר רבה יט א].

אף במכה שבה הקב"ה כביכול מכה את ישראל, הוא גם מרפא בה באותה המכה, נחש ממית ונחש מחיה.

אין טומאה ואין מכות במגמה הא-לוהית כפי שאין החושך או הרוע קיימים כתכונה, אלא הם העדר הטוב המוחלט, ובהעדר הטוב יתגבר החושך. אלא שגזרה היא מלפניו שהם קיימים בעולם כפי שגזרה חוכמתו יתעלה. ומכוח היות האדם בטבעו בעל בחירה חופשית, נציין כמה מגדולי האומה ושאר דוגמאות לטוהר וטובה שיש בעולם כשמקורם זולתם:

אברהם – מתרח – אברהם אבינו, עובד ה' הטהור, יצא מביתו של תרח, עובד האלילים הטמא.

חזקיה – מאחז – חזקיהו, מלך יהודה הצדיק, היה בנו של אחז, מלך יהודה הרשע.

יאשיה – מאמון – יאשיהו, מלך יהודה הצדיק, יצא מאמון בן מנשה, מלך יהודה הרשע.

מרדכי – משמעי –  מרדכי היהודי הוא צאצא של שמעי בן גרא.

ישראל – מעובדי כוכבים – עם ישראל, שזכה להתקרב אל ה', צמח בסביבה של עמים עובדי אלילים.

העולם הבא – מעולם הזה – עולם הרוח והאמת צמח מתוך עולם החומר והשקר.

מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?! – הקב"ה הוא האחד והיחיד, הוא ברא את המציאות כולה, ולכן ישנו קשר עמוק המאחד בין כל חלקי המציאות, ומאפשר להוציא טהור מטמא.

להדבק בצור העולמים פירשו של דבר, להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי! הא כיצד? אחד הוא שיכול, ולו הפתרונים