פרשת ויקרא

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מצוות ה' א-לוהיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם"

[נשיא הוא אדם בכלל ישראל ש"אין על גביו אלא ה' א-לוהיו", אדם שאין אדם אחר השולט עליו, שזהו מלך ממלכי ישראל]

ההתכנות שנשיא בישראל יחטא היא אפשרית בהחלט וכפי שהתורה מראה על התכנות שכזו.

אין התורה מציינת במה חטא, או מהו העונש על חטאו אילו היה מזיד בחטאו, שכן התורה מציינת שהוא שגג. [כי לא ברשיעי עסקינן] ומיד היא מתמקדת על אופן הכפרה שיתחייב בגין חטאו.

אופן הכפרה – שעיר עיזים לחטאת, שנשחט במקום ששוחטים קורבן עולה, וכן הזאת הדם על קרנות המזבח, והקרבת כל חלבו על המזבח כזבח השלמים. ולא נאמר כאן ריח ניחוח, לפי שהקב"ה מקפיד יותר על הגדולים כשהן חוטאין [דעת זקנים מבעלי התוספות].

לעומת זאת- אצל החוטא היחיד אומרת התורה שעליו להביא לכפרתו שעירת עזים ממין נקבה, מדוע?

חומר וצורה – אין אדם חוטא אלא מחמת החומר שבו. וצורתו היא הנפש השכלית שאתה הוא אמור להשליט על החומר כדי להביא לעבודת ה' בשלמות המידות וההיגיון.

הנשיא – הוא צורת הנפש הכלל ישראלית. והוא כבית היוצר לנשמת האומה כולה ולכן קורבנו ממין הזכר במובן הצורני ביחס לנקבה.

ישראל- הוא כחומר ביד היוצר ולכן הקורבן הוא ממין נקבה כדוגמת החומר המעותד לקבל את הצורה שבו.

הנשיא כדורו – "לעולם אין אתה רואה גולם [חומר] בלא צורה או צורה בלא גולם [חומר], אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה" [רמב"ם יסודי התורה פ"ד ה"ז].

על אף הקשר הצורני מצד הנשיא בישראל לכלל האומה, אין לתלות את החטא אלא בצווארו של המלך.

הניסוח לגבי הנשיא הוא שונה מההתנסחות אצל הכוהן המשיח שחטא ששם נאמר "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא" ואילו אצל הנשיא נאמר "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" ודרשו חז"ל [בסיפרא] "אמר ר' יוחנן בן זכאי, אשר נשיא יחטא – אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו" כלומר, מנהיג בישראל שמעד בשגגה ומודה על מעידתו זו ומוכן להביא כפרה על כך, הרי שבכך העם הופך להיות מאושר ולו רק בשביל הכנות והיושרה שיש בידי אותו מנהיג.

כמו כן לא בכדי ציינה התורה בראשונה את חטאי בעלי השררה והרשות לפני חטאי היחיד, מפני שהתורה היא משמיים, והיא באה להציג בפנינו את המציאות האנושית הטבעית, לפיה אין אנשי השררה והרשות מוגנים מפני השגגה, ושגגותיהם אף מצויות ביותר, ברוח דברי האמורא המאוחר שאמר: 'כל הגדול מחברו  – יצרו גדול הימנו'. [מתוך שיחות על פרשות השבוע לפר' י.ל עמוד 449]

ההדדיות והקשר המחייב בין הנשיא ולבין העם

כשהמנהיג מאושר, כך גם רוחו של העם, וכשמנהיג ירוד ומושפל, כך גם תהיה רוחו של העם ירודה ומושפלת… כשמנהיג מבין את משמעות שליחותו כלפי העם, הרי שזה ממריץ אותו לחשבון נפש ולתיקון המידות במידת הצורך. ולכן רואה אני לנכון להביא בפניכם כאן את רוח דבריו הנפלאים של  הרב  קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין זצ"לבספרו על התורה 'מאור ושמש' על פרשת "ואתה תצוה".

ואלו תמצית דבריו שם: "ויקחו אליך… התורה מרמזת על התועלת שיש בחברת הצדיקים… להצדיק מאותם בני אדם הבאים אצלו לשמוע ממנו תורה ועצות לעבודת הבורא ב"ה, שהנה בוודאי כשבאים אצלו בני אדם לדרוש ולחקור אחר עצות לעבודת ה' יתברך בהכנעה… מיד תבוא גם ההכנעה בלבו של המנהיג ויחייב את עצמו יותר ויותר לעבודת ה' מתוך ניקיון כפיים וברות לב".

כחומר וצורה כן הוא הקשר בין המנהיג ובין העם, לא ייפרדו לעולם, וכלשון הרמב"ם לעיל, 'לב האדם הוא שמחלק…' השכל הוא שמבחין בין השניים, אלא שבפועל לא ייפרדו ולא יובדלו לעולם. והנשיא כדורו… אשרי הדור שמלכו שלם בעבודת ה', ואשרי המלך שאלו הם  בני דורו.