
פרשת חקת
מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק
"וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".
"ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה" [מכילתא שמות טז ד].
בנוסף על שלושת גורמי המחלוקת שהביא רבנו הרמב"ם [במורה בחלק א לא ד"ה "אמר אלאסכנדר"…הרוצה יעיין עליהם שם] הוסיף הרמב"ם משלו עוד גורם רביעי למחלוקת שם וז"ל:
"ובזמננו גורם רביעי שלא הזכירו [אלאסכנדר] מפני שלא היה אצלם, והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו, עד שהינך רואה אנשי הכפרים, כפי שהם מן הניוול והעדר התענוגות ודוחקות המזון, מתעבים את הכרכים ואינם נהנים בתענוגותיהם, ומעדיפים המצבים הגרועים שהורגלו בהם, על המצבים התקינים שלא הורגלו להם. ואין נפשם נינוחה במגורי הארמונות, ולא בלבישת המשי, ולא בהתעדנות במרחץ ובשמנים ומיני הבושם.
כך יארע לאדם בהשקפות אשר הורגל להם ונתחנך בהם, שהוא מחבבן ומגן עליהם, ומתרחק מזולתן, וגם גורם זה, מעוור את האדם מהשגת האמת ויטה כלפי הרגליו. כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלוהיים רבים, כפי שנבאר. כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן, אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות בלתי נכונות, אבל נאמרו על דרך המשל והחידה. ונעשה הדבר בגלל סיבות שאזכיר".
ובהערות הרב י. קאפח הע' 21 ציין וכתב:
"וכיוצא בזה כתב רבנו בפירושו לסנהדרין פ"י מ"א מהדורתי עמ' רג "כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הינך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים, על המן מה הוא, ונפשנו קצה בלחם הקלקל". ע"ש. ולעצם העניין בהרגלים הטבעיים ראה כתובות דף קי ב. והלכות אישות פי"ג הלכה יח" עכ"ל. "קלוקל" – תרגם אונקלוס "קליל" וכן תרגם יונתן. וכן שאר המפרשים פירשו על המן שהיה זה 'לחם קל'. וביחזקאל מובא על הנחושת לשון דומה 'נחושת קלל'. "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹושֶׁת קָלָל" [יחז' א ז]
נחושת ממורקת ומבריקה. קלל משמע מבריק, מלוטש. 'הוא ישוב, והאור עוד מלא. לא רוסן וקליל כנחושת / אנחנו עודנו הולכים, ודרכים לקראתו רועדות" – [נתן יונתן / אור של חורף כוזב.]
מכל האמור לעיל עם שלל הפירושים, הרי שברור לעין החכם והמשכיל, שאותו לחם אבירים שאכלו דור דעה במדבר הינו מושג מושאל לאותן ההשגות הגבוהות שאליהן הגיעו אבותינו במדבר. ואילו לגבי אלו אשר נסתתמו בפניהם מעיינות החוכמה, טעו בהבחנה שבין קלוקל ובין קלל. והיו המושגים האמיתיים עליהם כדבר מקולקל בשל קוצר דעתם, ואף לקללה ידמו בנפשם החשוכה את המושגים האמיתיים בכל הקשור לידיעת צור העולמים ועבודתו, בעוד שהקלל, מבטא את מושגי הא-לוהים חיים המבריקים והמלוטשים. אותם שומים ובצלים המוזכרים בפרשת ב'העלותך' אינם אלא כמטאפורה לדעות הנפסדות המשבשים את דעת ההמון וקרא אותם מאכלים כבדים ורעים שמזיקים את הגוף. כך אלו אשר גדלו וחונכו על אותם אמונות ודעות נפסדות ומהם מאמיני הנמנעות לסוגיהן, הרי שמהם יגיע מקור הרע לעם ישראל, ובשל דעותיהם הנפסדות המשבשות את הדעת, שכינה גולה מישראל, והמה וכל אשר להם, למקרים יהיו מזומנים. הכוהנים אוכלי התרומה ולחמי התודה והקדשים שהיו נוהגים בזמן הבית, באו כתחליף ל'מן' שהיה בדור דעה במדבר כביטוי לדעות הישרות והאמיתיות שזכו בהם הכוהנים וההולכים בדרכם, שככל שהם מקדשים את החומר לעבודת היוצר, כך ייבדל מהם היצר, ויתפנה ליבם אך ורק לעבודת הקודש, ישימנו הקב"ה מהם וינחילנו את דרכם דרך הקודש באמונות ודעות כנקיי הדעת שבירושלים הנישאים ב'עב קל' משוכן מרומים כמאמר הנביא "הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ" [ישעיה יט א]. שבת שלום.