
פרשת יתרו
מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק
עצת יתרו למשה
איך לא חשב משה לפני שבא יתרו וייעץ לו עצה כל כך פשוטה ומושכלת, שעליו להקים מערך שלם שבו הוא יוכל להנהיג עם שלם במשפטי יושר וצדק? שאם לא כן, עלול הוא לקרוס תחת הנטל של העם… וכי צריך משה את יתרו שיחדש לו את מה שהיה כבר ברור לכל בר דעת?
דנו על כך כבר מגדולי מפרשי המקרא, ואציגה כמה מהם.
האור החיים – הקב"ה רצה בכך לזכות את יתרו שממנו תבוא העצה היעוצה כדי לגמול לו כבוד על שכיבד את משה בביתו שבמדין, ובכך גם תקרא הפרשה על שמו, ומכאן נשאלת השאלה – כלום יפה הוא להראות חוכמה מצד מי שאינו נכלל עם עם ה'? והלא לביזיון ייחשב לנו? ועל כך השיב "האור החיים", שכאן רצה הקב"ה להראות לנו שלא בשל חוכמת ישראל בחר בנו, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות.
אברבנאל – יתרו הגיע לפני מתן תורה, ומשה דן אותם עוד בטרם ניתנו דיני ומשפטי התורה, ולא רצה משה אלא הוא לבדו לשפוט, שאם לא כן, יבואו הדיינים וידונו על פי סברות ליבם, ויבואו לידי קטטה. מכאן הוא לומד, שהייתה בכוונת משה למנות דיינים, אך רק לאחר מתן תורה כדי שאלו ידונו על פי משפטי הא-לוהים ולא מדעתם.
חומש פנינים – מגודל אהבת משה את עם ישראל שבאו לשמוע ממנו את דבר ה' יתברך, לא השגיח על גודל העומס שהיה מונח על כתפיו, עד שבא יתרו חותנו והוכיח אותו.
נאים הם פרושי חז"ל ומתיישבים הם על הלב, אך עם כל זאת ובנוסף לדברי קודשם, אי אפשר שלא להתייחס למצבם הנפשי של עם ישראל שהיה באותו זמן גאולתם, שבה בשעה שהם רואים במושיעם את כל עולמם, יושב על כס המשפט ודן את דינם בצדק וביושר, באמת ובתמים, דבר שהיה בעיניהם כתעתוע וחזיון שבה בחלום לילה. מתי הם זכו למשפט ודין צודק? מתי הם יכלו לבוא לידי ביטוי כזה או אחר בכל הנוגע לחייהם לפני שופט שהיה אמור לשפוט אותם בצדק וביושר? הרי בעבדים עסקינן…במשועבדים ונרצעים ומוכים בשוט אכזרים אנו מדברים בפרשתנו…על גבם חרשו חורשים האריכו למעניתם, מעונים ומיוסרים תחת שבטו של פרעה הרשע שהכה והרג בהם ללא רחם במשך 210 שנים של שיעבוד מר ונמהר. ולפתע פתאום הגיח מתוך אופל החשכה מושיען של ישראל ומביאם לחרות שבה אין הם כבר נשמעים להוראות של עריץ רודן ונקלה, אלא נשמעים לאיש הא-לוהים שאליו
כלתה עיניהם במשך כל זמן גלותם הארוכה. אהבתם וחיבתם למושיעם, הערצתם למי ששם קץ ותיכלה לייסוריהם, גרמה לכך שלא יכלו להעלות על דעתם שיש עוד מישהו שניתן יהיה להאמין בו כשופט וכמורה דרך כמשה רבנו ע"ה. ניצבים מבוקר ועד ערב על משה מעוצם חיבתם אליו.
אם כך הם פני הדברים, משה לא היה יכול להעלות כעת על דעתו להתעסק במינויים כאלו ואחרים, כדי שלא להפיג את גודל התלהבותם למי שמאוד מאוד אהבו והעריצו. רק בו הם מאמינים, ורק על שיפוטו הצודק סמכו, וכל מינוי שופט כזה או אחר לא עלה על דעתם באותה העת, שכן היה זה מעמעם את שמחתם במושיען של ישראל. משה מבין שצריך להמתין לשעת כושר כדי להקל מעליו את כל משא המשפט הכבד. ועדיין לא הגיעה השעה מפני שעדיין סחופים היו בני ישראל להרגלי העבדות, וכל שלמטה ממשה עלול היה לערפל את שמחתם והתלהבותם של בני ישראל במושיעם. ולכן יש להמתין לשעת כושר.
אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים
מהי אם כן שעת הכושר? יבוא גורם שלישי מבחוץ שאינו נכלל עם העם, ויגיש בפני העם את ההצעה ההגיונית והמושכלת שמן הסתם משה כבר ידע אותה מניסיונו כמי שגדל בבית המלוכה אצל פרעה.
נאמן הוא יתרו בדבריו על העם, שהרי כולם ידעו והכירו בתכונותיו האישיות בעודו מכהן כשר בממלכת פרעה ומיועציו החשובים. משם הוא ברח… את השררה הוא זנח… אין הוא מוכן להיות שותף לאותה מלכות רשע הטובלת בדמיהם של ילדי ישראל… ולכן הוא נאמן על העם בהגשת אותה ההצעה שלה היה זקוק העם לא פחות ממשה. משה אינו היוזם, שכן יוזמה כזאת מצד המנהיג עלולה להעלות חשדות בקרב שולי החברה, שמא נגיעות יש בדבר המינויים, ושמא המינויים אינם נמדדים על פי כשוריהם של המועמדים, אלא על פי קשריהם וקרבתם למנהיג. מזה חשש משה יותר מכל ולכן יש להמתין לשעת כושר כפי שמתואר בפרשה. ומשה שהיה "כחבוש שאינו מתיר עצמו מבית האסורים" נזקק ליתרו עד שזה בא והתירו.