פרשת מטות

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

"אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ"

מה בין מלקוח משה ובין מלקוח יהושוע?

ומה קובע החוק הבין לאומי כיום בהאג?

במלחמת מדין כמתואר בפרשה ניצחו בני ישראל את מדין ושבו שבי שכלל עבדים, בהמות ומקנה. כשהובא השלל, "המלקוח", הורה הקב"ה למשה לחלקו בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, חציו לאלו וחציו לאלו,  נוסף על כך, הורה ה' להרים מכס לה' מחלק אנשי המלחמה, אחד מחמש מאות, ולהרים תרומה ממחצית בני ישראל, אחד מחמישים.

ובספר דברים נאמר "כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויבך" (דברים כ, יד), וכדברי הספרי "יכול תהיה ביזתם אסורה לך? תלמוד לומר: תבוז לך, "ואכלת את שלל אויבך".

לעומת זאת – במלחמת יהושוע על יריחו נאמר "וְהָיְיתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה'… וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" [יהושוע ו יז -יח] כלומר, אין שום חלוקה בביזה, ומי שיעז לקחת מן 'החרם' נקרא "עוכר ישראל".

הרמב"ם ביד החזקה פוסק להלכה בזו הלשון

"וכל הממלכות שכובש, הרי אוצרות המלכים למלך. ושאר הביזה שבוזזין, בוזזין ונותנים לפניו, והוא נוטל מחצה בראש. ומחצית הביזה חולקים אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבים על הכלים במחנה לשמרם, חולקין בשווה, שנאמר: "כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדיו יחלקו" [מלכים ומלחמות פ"ד ט].

זאת ועוד להזכיר את המלחמה הראשונה המתוארת בתורה של אברהם אבינו ע"ה כנגד שובי לוט בן אחיו, ובניצחונו את החמשה מלכים הוא לא נוטל מאומה מהם ואף מסרב למלך סדום ליטול חלק משלל המלקוח, לבד מן העובדה שאת בן אחיו הוא גואל. בדומה לזה מצאנו במלחמת היהודים בשושן הבירה כנגד אויביהם הודגש כמה פעמים שהם לא שלחו ידם בביזה. אם כן מתי יש לנהוג בביזה ומתי אין? על פניו נראים הדברים שבזמן מלחמה על פדיון שבויים או על הגנה עצמית, אין כאן המקום להתעסק עם ביזה ומלקוח על אף הזכות העומדת לרשותם לשלול שלל ולבוז בז, ההימנעות מביזה מלמדת על אצילות נפש מצד צבא ההגנה, ושכל רצוננו הוא להגן על חיינו, ולא מתוך מניעים כלכליים. כך נהג אברהם אבינו וכך נהגו היהודים בשושן הבירה בימי אסתר המלכה.

מדוע יהושוע אסר את המלקוח והקדישו כולו לה'? יש לכך כמה הסברים והאחד מהם הוא שמלחמת יהושוע על יריחו הייתה בשבת, ומשום כך נאסר על הצבא לקחת שלל ביום זה.

התבוסה במלחמת העי

כשישראל נוחל תבוסה במלחמת העי, יהושוע נופל על פניו ושואל מדוע באה עליו ועל ישראל המפלה הזאת? והתשובה המתקבלת מה', "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" ריבוי המילים 'וגם וגם' מלמד על משבר אמון לא רק במלחמת יריחו, אלא גם במלחמת סיחון בימי משה. במלחמת משה נגד סיחון כבר היה מי שמעל באמון ולקח שלל ולא דיווח על כך  למשה. מתברר על פי המדרש שהיה זה אותו עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה. לאחר שנשבר עכן בחקירת יהושוע הודה על האמת וכך אמר "וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" ומדוע חזר פעמיים על "וכזאת"? מלמד שהודה גם על מלחמת סיחון בימי משה על שלקח מהביזה ללא שידווח על כך, וגם על המלקוח ביריחו [רש"י].

האומנם "חטא ישראל"? כולם באותו חטא? הלא רק עכן חטא! אלא ללמדך מהו כוח הערבות בישראל שאחד שקול כמו כולם. ישראל אחד שמעד ומעל בצווי, מחלל הוא את שם ישראל, וכאילו כל ישראל חטא. ואם כל ישראל חטא, הרי שיש למנהיג לשאת באחריות ולראות במעשה שכזה כאילו קולר תלוי על צווארו, ומשום כך יהושוע גם נופל על פניו.

על אף ההיתר לבזוז, המוסריות כלפי העולם מחייבת וכמעשה אברהם ויהודי שושן הבירה אף אנו כיום.

המשפט הישראלי – כשהסדיר המחוקק הישראלי בחקיקה את הקודקס המקיף ביותר של דינים החלים בצבא, קבע בסעיף 74 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו – 1955 (מכאן ואילך: חש"צ) את העונש על ביזה בלשון זה: "חייל שבז ביזה, או שפרץ לבית או למקום אחר כדי לבוז ביזה, דינו – מאסר עשר שנים". ראוי לציין שהעונש המרבי על עברה זו חמור יותר מן העונש המרבי על עברת גנבה "רגילה" מחייל בתוך הצבא שנקבע בסעיף 84 לחוק זה, שנתיים מאסר.

נמצאנו למדים שהאינטרס המוגן בחוק אינו רק רכוש הפרט – והראיה היא שהעונש המרבי על גנבה מחייל הוא רק חמישית מן העונש על ביזה – אלא האינטרס הרחב יותר, הרצון לשמור על רמתם המוסרית של הכוחות הלוחמים ולמנוע את התפרקות המסגרות הצבאיות. כי אם תותר הביזה, יעשה כל אחד לביתו, ולא יתרכז במשימותיו הצבאיות.

ובמשפט הבינלאומי – איסור הביזה נקבע באמנת האג בדבר החוקים והמנהגים של המלחמה ביבשה, 1907. הדבר נקבע תחילה בסעיף 28 של האמנה, בפרק העוסק באמצעים שמותר לפגוע בהם באויב, ונאמר שם: "אסורה ביזת עיר או מקום, ואפילו נכבשו בהסתערות". בפרק העוסק בשלטון הצבאי על השטח הכבוש של המדינה המנוצחת, נקבע בסעיף 47: "הביזה אסורה בהחלט". [מתוך מאמר מקיף  "המלחמה ושללה – מן המקרא ועד ימינו" של אביעד הכהן, ומיכאל ויגודה].

"וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם… וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" לומר לך שזכותנו הבסיסית להגנת עם ומולדת היא כפי שמתארת מגילת אסתר, לעמוד על נפשנו בהשמדת אויבנו, ולעניין הביזה, משנה אחרונה היא זו שקובעת.