
פרשת מסעי
מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק
ארץ ישראל – נחלת ה'
"וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הצמידות של "שוכן בתוכה" אל "שוכן בתוך בני ישראל" מלמד, כשישראל בארץ ישראל שכינה בתוכם, ורק אז הארץ הופכת להיות 'נחלת ה'.
אמר החכם
"כאן המקום לעמוד על המושג 'נחלת ה', הרווח גם הוא בפיהם של מאמינים רבים, הרוצים להפוך את הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל לנתון דתי, שממנו נהנה עם ישראל מבלי שהדבר יהיה כרוך בהתחייבות כל שהיא" ['שיחות לפרשת שבוע, פרופ' י.ל. עמוד 752].
כלומר, השיטה ודרך החשיבה של מספר לא מבוטל מקרב בני עמינו, שישנה התחייבות מצד הקב"ה לאבות האומה, שכל אימת שאנו חיים בארץ ישראל יהא זה בבחינת "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", ומתוך אמונה שהארץ קדושה מצד עצמה ועצם הישיבה בה היא מעשה שיש בו כביכול עבודת ה' לפי דמיונם, אינה אלא גישה מאגית על גבול האלילות, בשל ההתרוקנות מאותם ערכי יסוד של המשמעות הדתית בין הקשר העמוק של עם ישראל על אדמת ישראל.
"נכון הדבר ואין ספק בכך שהארץ הזאת היא נחלת ה', אולם יהודים מאמינים המקיימים תפילה בציבור, אומרים מספר פעמים בשבוע את הפסוק – "לה' הארץ ומלואה" [תהילים כד א] ולכל ההוגים פסוק זה צריך להיות ברור, שאמנם כל נתון טבעי הריהו בגדר נחלת ה', ואם כך הם פני הדברים הרי שהדבר תקף גם לגבי ארץ פרגוואי בדיוק באותה המידה שהוא תקף לגבי מדינת ישראל, ומכאן שאין יחוד לארץ ישראל מפני השכינה אשר בה, אלא באשר "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" [לה לד] וכמובן שגם שיכון זה של ה', תלוי בבני ישראל. בהקשר זה מוסיף רש"י: 'אף שהם טמאים שכינה ביניהם'. אולם במילים אלה טמונה סכנה גדולה, משום שגם אותן ניתן לנצל לרע, כאשר מפרשים אותן כביכול כמציאות נתונה וקיימת, תוך ביטול משמעותן כמשימה הגדולה המוטלת על עם ישראל" [שם].
אותה משימה שעליה מדבר החכם היא, שלא לטמא את הארץ, ובשם הרמב"ן איש תורת הסוד, כתב שהרמב"ן הבליט והטעים יותר מכל הוגה דעות בישראל באמונה היהודית, את המשמעות הדתית העמוקה אודות הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל וזאת משום שהוא העלה את עניין יישוב הארץ וכיבושה לדרגת מצוה בתוך תרי"ג המצוות, מה שלא נמצא בקרב פוסקים אחרים, דווקא הוא זה שעמד על כך, מפני שמימוש יעוד הישיבה בארץ ישראל עומד ומותנה בקיום כל תרי"ג המצוות.
[על אף שהרמב"ם לא מנה את כיבוש הארץ כמצווה, אך כן מנה את יישוב הארץ כמצווה, לאחר בירור מקיף בדעת הרמב"ם נראים הדברים שמצוות הכיבוש היא מצווה לשעתה או הכשר מצווה ליישוב הארץ ובכלל מנה מאתיים ואין כאן המקום להאריך]
כיבוש הארץ התיישבות וההתנחלות בה, היא תנאי ליצירת המסגרת לקיום התורה, ולטהרת הנפש כיעוד להגשמת הרעיון של ארץ ישראל כמקום לנחלת ה' בתוך עמו.
יוצא איפה מהנלמד בפסוק שבו פתחנו, שאם הקב"ה שוכן בתוך ארץ ישראל והארץ היא נחלתו, זה רק משום שהוא שוכן בתוך עם ישראל כעם קודש של תורה ואמונה וזאת עוד לפני שהגענו לאדמתה. אלא שהארץ מתקדשת מכוח השכינה ששורה בנו כעם קודש, ובה כנחלת ה'.