פרשת צו

פרשיות הקרבנות מחולקות לשנים: פרשת ויקרא ופרשת צו. שתיהן מפרטות את דיני העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. אלא שכל אחת מהן מפרטת חלק אחר בדיני הקרבן. בפרשת ויקרא נאמר מי מביא קרבן, מה הוא מביא לקרבנו, וכיצד מעלים אותו על המזבח. פרשת צו מספרת מה יֵעשה בקרבן אחרי שכבר הגיע אל המזבח וכִפר על בעליו.

שני שלבים שונים יש בקרבן, ושני צוויים שונים. על אנשים שונים חלה חובה להקריב קרבן כדי להתכפר. כאשר דנים על החיוב הזה, הנושא הוא הכפרה על האיש. גם אדם שמביא קרבן לנדבה – הקרבן מכפר עליו. הכפרה נעשית ע"י מסירת הקרבן לה'. שחיטתו במקדש, זריקת דמו והקטרתו על המזבח עשו את הקרבן שיך לה' והאיש התכפר. מבחינתו הענין נגמר.

כעת נשאלת שאלה אחרת לחלוטין: איך מנהלים הכהנים את המקדש. מה עושים הכהנים בקרבנות שבמקדש. לתורה זו אין מקום בפרשת ויקרא העוסקת באדם המקריב. מקומן של תורות אלה הוא בפרשת צו.

לכן, פותחת פרשת ויקרא ב"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם", ואילו פרשת צו פותחת ב"צו את אהרן ואת בניו לאמר". פרשת ויקרא מלמדת את ישראל מי מביא קרבן ומה הוא מביא. פרשת צו מלמדת את הכהנים איך לנהוג בקרבנות לאחר שהוקרבו. (כמובן שתורת זבח השלמים אמורה גם אל העם כלו, אבל הפרשה ברובה עוסקת בדיני הכהנים. רק לגבי השלמים, שכל ישראל אוכלים אותם, צריך לצוות את העם כלו גם מה יֵעשה בקרבן אחרי הקרבתו. לכן, סוף תורת השלמים אמור אחרי הפסוק "דבר אל בני ישראל לאמר", ללמד את ישראל שגם מהשלמים הם עוד צריכים להקריב קרבן לה' ולתת אותו לכהן).

התורה מלמדת שמשקרב הקרבן, שוב אינו קרבנו של האדם. יחודה של ההקרבה הוא בכך שהאדם מבין שהוא מביא קרבן ושוב אינו שלו, הוא מסר אותו מסירה מוחלטת. כעת אין זה ענינו מה יֵעשה בו. זהו חלק מנִהול המקדש ע"י הכהנים. נמצא אפוא שפרשת ויקרא היא הפרשה של המקריב, ופרשת צו היא הפרשה של המקדש.

לכן פותחת פרשת ויקרא באדם המתנדב קרבן, ומונה את העולה, המנחה והשלמים. אח"כ עוברת הפרשה לעסוק באנשים שחטאו והתחיבו קרבן. לכן סדר הקרבנות בפרשת ויקרא הוא עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לעמת זאת, פרשת צו עוסקת בנִהול הקדשים אחר הקדשתם, לכן סדר הקרבנות שם הוא כסדר קדושתם: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים.

פרשת ויקרא מפרטת את סדרי ההקטרה על המזבח בקרבנות השונים. פרשת צו מתארת את מה שנעשה בקרבן אחרי הקטרתו. מלבד באשם. באשם אין מפרטת פרשת ויקרא אלא את החיוב להביאו לה'. סדרי הקטרתו נאמרו בפרשת צו. אפשר לבאר שטעם הדבר הוא כמו שכתבנו בפרשת ויקרא: האשם הוא תשלום לה', עקרו – תשלום בהמה בכסף שקלים בערכך. בכך נעשית הכפרה. הקטרתו היא כבר חלק מתורת האשם, אחרי ששולם.

לפי זה אפשר לבאר שיש דבר דומה לכך גם בתודה. התודה היא סוג של שלמים. את סדרי הקטרתם למדנו כבר בפרשת ויקרא. אלא שפרשת צו מחדשת בתודה דין חדש ששיך לא רק למעשיה אחרי ההקרבה אלא לעצם ההבאה: הקרבת החלות. גם שלמים הם תשלום. לכן הם נקראים שלמים. מלשון תשלומים. הם תשלום לה'. בעקר שלמי תודה הם תשלום לה' על הטובה שגמל עמנו. הבאת הלחם אינה חלק מהשלמים, היא לא חלק מסדר התשלם לה' אלא חלק מסדרי אכילתו. לכן מקומה בפרשת צו.

 

תורת העולה

נבדלה פרשת ויקרא מפרשת צו, שפרשת ויקרא באה ללמד מי מקריב ומה הוא מקריב. הבא להתרצות ולהתכפר, מה יקריב. במה יקרב ויתקרב לאלהיו. ואילו פרשת צו באה ללמד מה יֵעשה בקרבן אחרי שיקרב.

יש בקדשים חיוב הקרבה וחיוב בקרבן. יש מעשים רבים שיש מצוה לעשותם בקרבן אך אינם חלק מהותי מההקרבה, והקרבן כשר ומרצה גם אם לא נעשו. כגון שפיכת שיירי הדם והקטרת אמוריו ואבריו ואכילתו. האיש כבר התכפר בו. האיש התכפר בזריקת דמו והקרבן נכנס לרשות ה', המסירה לרשות ה' היא הכפרה, אלא שעתה חלות עליו המצוות של תורת אותו קרבן מה יעשה בו משנִתן כבר. לכן צריך פסוק אחד שילמד על המצוה, ופסוק אחר שילמד על הקרבן והמתכפר.

רוב הקרבנות ינתנו לכהנים או לבעלים אחר ההקרבה, ובכך יפרנסו את העובדים לפני ה' ויאפשרו את המשך קיומה של העבודה. ואולם יש לבחון בענין את תורת העולה.

אנו מוצאים כבר בתנ"ך, הן בנביאים והן בתהלים, שהקרבנות אינם מזון ה' כמו שסברו הכסילים. כך אומר המשורר בתהלים: "אם ארעב לא אמר לך לי תבל ומלואה". המסר הזה מובע גם בפסוקים רבים אחרים. עם זאת כבר עסקו ראשונים רבים בשאלה למה במקומות שונים בתורה נקראים הקרבנות לחמי, לחם אלהיך וכו'. וכמדומה שתשובה לקושיתם בפרשתנו.

הכסיל הסובר שהקרבנות לחם אלהיו כפשוטו, תשובתו בפרשתנו. זאת תורת העולה: והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. מה יֵעשה בקרבן זה אחר הקרבתו? המנחה והחטאת יֵאכלו לכהנים, ואילו העולה יוצא דשנה אל מחוץ למחנה. היא אינה לחם. אבל, אין זה סוף הפרשיה. שכן הפרשיה מוסיפה ואומרת: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". והיא תורת העולה. ובזה דומה העולה ללחם. כשאדם אוכל לחם, אין האכילה עִקר הענין. עִקר הענין הוא שע"י שהוא אוכל הוא חי ועוסק בתורה ובעניני הנשמה והקדושה. אלמלא יאכל – לא יוכל לעסוק בהם, אבל הם אינם עִקר. כך העולה. אין הקרבתה עִקר, אבל ע"י שהיא קרבה ונעשית דשן, תוקד אש תמיד על המזבח, והאש על המזבח רבוצה כארי ועדות היא לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל.

 

הדין המיוחד בכל קרבן, ומהותו של כל קרבן

התורה מפרטת את סדר ודיני אכילתו של כל קרבן וקרבן בפני עצמו. ובכל קרבן מוסיפה התורה הלכה מיוחדת הנוגעת לאכילתו של אותו קרבן.

על העולה אומרת התורה: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:  אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

על המנחה אומרת התורה: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל". (זאת אחרי שהתורה לִמדה כאן על מנחת חובה אחת. בנִגוד לכל שאר הקרבנות בפרשה, בהם לא מוזכרים קרבנות החובה אלא רק דיני אכילת הקרבנות, כאן מוצאת התורה לנכון להדגיש שהכהנים עצמם מקריבים מנחת תמיד הבאה ביום המשח אותו, ובאה תמיד. ומסייימת בכך שכל מנחת כהן כליל תהיה).

לגבי החטאת מדגישה התורה: "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ:  וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:  כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:  וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".

הפסוק האחרון מזכיר מאד את הפסוק האחרון במנחה. מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, וחטאת אשר יובא מדמה אל הקדש לא תאכל. אבל ההבדל בולט מאד: מנחת כהן היא כליל על המזבח, חטאת שהובא מדמה אל הקדש מוצאת ונשרפת מחוץ למחנה.

בפרשית תורת האשם מדגישה התורה את דיני אכילת הקרבנות (ולאו דוקא אכילת האשם): "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:  כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה:  וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:  וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו". דיני חלוקת הקרבנות בין הכהנים נזכרו בפרשתנו לכל אורך הדרך (והם ראויים למאמר בפני עצמו), כולל העולה (דיני חלוקת עורות הקדש של עולת ראיה). אבל כאן מובאים דיני ממונות רבים הנוגעים לקרבנות, והתורה מביאה אותם דוקא באשם.

על השלמים אומרת התורה: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:  וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". הדינים האלה נכונים לגבי כל הקרבנות, אבל התורה מביאה אותם דוקא לגבי שלמים. (אולי משום שהשלמים באים כדי להֵאכל, ואולי משום שדינים הנוהגים אכילת שלמים – ק"ו שינהגו בקרבנות המקודשים מהם).

מסתבר שהדינים האלה מלמדים משהו על מהותו של כל קרבן. (את מהות הקרבנות בארנו כבר בפרשת ויקרא, ונבאר עוד להלן, וכאן נתיחס למה שכתבנו שם). מטרת העולה לעמוד מול ה' באש תמיד. אש תמיד תוקד על המזבח. הבא אל ה' עולה אל ה', ומייצר את החיים התמידיים של אדם לפני ה'.

מנחה היא מעין דורון למלך. המלה מנחה מוזכרת בתנ"ך תמיד כנתינה לאדם חשוב כדי להביע את העובדה שהנותן מקבל עליו את עליונותו של החשוב. יעקב שלח מנחה לעשו תוך שהוא קורא לו אדוני. בני יעקב הביאו מנחה ליוסף. ישראל שלחו מנחה לעגלון מלך מואב, ועוד ועוד. לפעמים הבאת התבואה מבטאת את אדנותו של ה' על הארץ, ולכן מביאים לו את תבואת הארץ. ה' נותן את המנחה שהוא מקבל לכהנים, "חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם", אבל אם מביא המנחה הוא הכהן עצמו – ודאי שהוא לא יכול גם לאכול אותה. זו אינה מנחה. הכהנים אוכלים את מנחתו של ה', אבל הם גם אחראים להביא לה' מנחה מדי יום תמיד. ואותה אין הם אוכלים.

החטאת באה לחַטֵּא, לכן מוזכר בה עניין החטוי.

האשם הוא תשלום, הוא בא בערכך, בכסף שקלים. האשם הוא תשלום למזבח, שמשלם מי שמעל בקדשי ה' או בשם ה', אשם הוא חוב. פירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר השב תשיבו לו אשם, וכן ונתן לאשר אשם לו, כלומר לאשר חב לו). לכן אשם בא בכסף שקלים. אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, ידוע שעל האיש רובץ חוב, שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בשמו של ה' כדי לגזול ממון. גם המועל בקדשי המקדש – מעל בממון שמים. כל אלה מביאים אשם. אשם הוא דין ממוני, לכן מודגש בו הצד הממוני של חלוקת הקרבנות.

שלמים הוא קרבן שמקריב אדם כדי לאכלו. לכן בשלמים מלמדת התורה שהאדם צריך להתקדש. שלא יחשוב שהוא עושה את הקרבן חול ולכן הוא אוכלו, להפך: הוא עושה את עצמו קדש, לכן הוא יכול לאכול את הקרבן.

התורה מזכירה שוב ושוב: "זבח השלמים אשר לה'". אל תחשוב שאתה אוכל משלך שהרי הבאת אותו כדי לאכלו. אתה אוכל משל ה'. שלמת אותו לה' וכעת אתה אוכל משל ה'. לכן, כדי לאכלו עליך להתקדש. עליך להביא את עצמך אליו ולא להביא אותו אליך.