פרשת צו

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

פסול במחשבת זמן ומקום

כל מעשי הקרבנות תלויים בכוונת המקריב ובמחשבה, כלומר, אם בשעת הבאת הקורבן הייתה כוונה ומחשבה שאינה מתאימה לאותו קורבן, כגון: שחשב לאוכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו של הקורבן, הרי זה פסל אותו במחשבתו, ולזה קורא התורה לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ. פִּגּוּל יִהְיֶה!

שתי האזהרות הללו –  א. מחשבת חוץ לזמנו

ב. מחשבת חוץ למקומו

נעוצים במילה הראשונה של הפרשה ועל שמה היא נקראת "צו".

כל מגמתן של הרצאת הקורבנות שעליהן מצווה אותנו התורה הוא כדי להרחיק את האדם מהאלילות שהייתה מנת חלקם של אבותינו במצרים, ולקרב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים ולזרז אותם על העבודה. ובא הלשון קורבן להורות על קירבה לה' יתברך וכפי שביטא זאת הרמב"ם במורה כלשונו "…וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו, נצטווינו להקריב אלו שלושת המינים דווקא מן המקנה, 'מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני [ראה רמב"ם על זה במורה חלק ג פרק מו]. וכאן באה המילה "צו" – המילה "צו" מלמדת על עניין הזירוז וללא הדחקת המצווה למועד אחר, היינו, מצווה הבאה לידך אל תחמצנה. ולכן עניין הרצאת הקורבן בזמן, בא  ללמדנו על ריצוי וקורבה שבנפש האדם לפני ה' יתברך ושאין לדחותה למועד אחר מן הרגע שאני מתעסק בה.

ממד הזמן [בקורבן שלמים בעיקר שהוא נכלל בין היתר כנדבה או כתודה או פדיון מעשר שני] הוא

שני ימים  ולילה אחת המורים על שלושה שלבים בחיי האדם

שהם:   א.  ראשיתו של האדם ברחם אמו [יום]

ב.  לידתו וחייו בעולם הזה [לילה]

ג. פטירתו והעתקת נפשו לחיי העולם הבא. [יום]

שני ימים כשבתווך הלילה שהוא העולם הזה.

היהדות רואה איפה, את היחסים שבין הקב"ה לאדם ובכל התגלויותיו אל האדם, כמן במה [מזבח] להתרחשות הקירבה בין האדם המאמין ולבין א-לוהיו, ולכן בהרצאת הקורבנות באה התורה בלשון 'זירוז' כדי שלא ייהפך כל רעיון הקורבנות לעניין מיסטי פגאני בכך שידמה האדם בליבו שהאל חפץ בקורבנות ובכך הוא מתרצה לו לאדם כדי למלא את צרכיו חלילה. לא זו הדרך ולא זו העיר, אלא, ממד המקום וממד הזמן הוא שקובע לאדם את המשמעות האמתית לעבודת ה' יתברך, שלא באו אלו הקורבנות אלא כדי לומר לך שכל מגמתן הוא כדי לטהר מאתנו את אמונות והדעות הנפסדות ולהחדיר לנו את מושג הזמן והמקום. מושג הזמן כבר רמזנו לעיל בשני הימים ולילה אחת בהם נאכל הקורבן, ואילו ממד המקום הוא רומז על מציאותו של הקב"ה כמנהיג ומשגיח על העולם ועל ברואיו, ושהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, שכן אם תדמה שהעולם הוא מקומו, הרי שאתה מפגל במושגים הא-לוהיים ופוסל במחשבה כוזבת את כל עבודתך המדומה כלפי ה' יתברך. ומשום כך נבחר המקום המיוחד בו אנו רשאים להקריב בו את הקורבנות ובזמן מסוים. וכל חריגה כזאת או אחרת ממושגי הזמן והמקום כפי שציוותה התורה, יש בה כדי לחבל ולפגל ביחסים שבין האדם ולמקום.

מטרת התורה היא בשתיים וכפי שכתב הרמב"ם במורה שמטרת כלל התורה שני דברים, והם – תיקון הנפש ותיקון הגוף [חלק ג תחילת פרק כו יעו"ש].

ואין בהבאת הקורבנות כדי לתקן את הנפש אלא אם כן השכלת את רעיון הבאתן, והוא ניצול הזמן והמקום שבו אנו חיים, ועל כך זירזה התורה ואמרה "צו"! "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" [משנה אבות ב ד] ההדגש שהיהדות קידשה את שני המושגים הללו – זמן ומקום, והעובדה שאנו כמצווים נשמעים לצו הא-לוהי, יש בכך משום הכרה שהאדם לא נעזב, והינו מושגח בכל עת ובכל מקום אם וכאשר יחפוץ בכך. ולמבינים והמשכילים יובן העניין וינעם.