קבלת שכר עבור שיעורי תורה ותמיכה בלומדי תורה בימינו

מאת ר' שלמה לוי הי"ו–  (פורסם לראשונה בתחומין)

ראשי פרקים

א. האיסור ללמד תורה בשכר ואיסורים נלווים

1. מה אני בחנם אף אתם בחנם

2. אל תעשם קרדום לחפור בהם

ב. חידושי סופרים

ג. שכר בטלה

1. שכר בטלה ושכר בטלה דמוכח
2. מגבלות השכר, וכשיכול להתפרנס בלאו הכי

ד. מכשירי מצוה- טורח וזמן ההליכה

ה. תלמיד קשה, טורח המצוה והכנת השיעור

ו. עת לעשות לה' הפרו תורתיך

ז. מתנות כהונה

1. שכר מחזיקי התורה, כתחליף למתנות כהונה
2. כל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים
3. איסור שאילת חלקו

ח. צורכי הציבור וגבולותיהם

ט. מצוות שיכול לקיים בעצמו – שכר שיעורי תורה בימינו

י. האם נותן השכר עובר על איסור?

יא. סיכום

 

"מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו" (רמב"ם ת"ת א,ב). האם האיסור לקבל שכר על קיום מצוה זו יחול גם בימינו, שאדם יכול ללמוד בעצמו באמצעות מגוון אתרי אינטרנט או ספרים המיועדים לציבור הרחב?

א. האיסור ללמד תורה בשכר ואיסורים נלווים

1.מה אני בחנם אף אתם בחנם

מובא במשנה (בכורות ד,ו): "הנוטל שכרו לדון – דיניו בטלים, להעיד – עדותיו בטילין, להזות ולקדש – מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה", הגמרא (שם כט,א) שואלת "מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא: "ראה למדתי אתכם [חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוקי]" – מה אני בחנם, אף אתם בחנם".[1] ישנם שני פירושים להבנת דרשה זו:

1. לפי הרמב"ם (ת"ת א,ז)[2]: כפי שה' לימדני בחינם, אף אני לימדתי אתכם בחינם, וכן תעשו לדורות. כלומר, ראה מה שאני עושה, וכך תעשו אתם.
2. לפי הר"ן (נדרים לז,א)[3]: כפי שה' ציווני ללמד אתכם בחינם, אף אתם תלמדו בחינם לדורות. הדיוק נלמד מתוספת המילים "כאשר ציווני ה' אלוקי", שוודאי לא נצטווה משה ללמד בשכר, אלא רק בחינם.

בטעם האיסור כותב הרמב"ם (אבות ד,ה) כי "לקיחתו חילול השם בעיני ההמון, מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם האדם ותתבזה בעיניהם, ויהיה מי שעושה זה דבר ה' בזה".[4]

בירושלמי (נדרים פ"ד ה"ג) מובא שהאיסור אינו כולל לימוד מקרא ותרגום:[5] "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים, מה אני בחנם אף אתם בחנם. יכול מקרא ותרגום כן? תלמוד לומר "חוקים ומשפטים" – חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם, ואין אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום".[6]

בבבלי (נדרים לז,א) דין זה נתון במחלוקת, והלכה כרבי יוחנן שההיתר ללמד מקרא בשכר הוא עבור לימוד פיסוק טעמים (ניגוני טעמי המקרא, המורים על חיבורים שבין מילה ומילה ועל הפסקים שביניהם).[7]

לפי דברי הב"ח (יו"ד סי' רכא סוף ד"ה ומ"ש אבל) שלימוד מקרא "הוא פיסוק הטעמים כרבי יוחנן, שאין יוצא מזה הוראה",[8] נראה שהירושלמי והבבלי מתאחדים. אולם בפרק הבא נראה שיש המרחיבים לפי הבבלי את ההיתר ליטול שכר.

2. אל תעשם קרדום לחפור בהם

מובא במשנה (אבות ד,ה; ראו גם נדרים סב,א):

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר, ודישתמש בתגא, חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם.

מפרש רבינו יונה (שם): "ולא קרדום לחתוך בהם. שלא יהנה בהם הנאת ממון, שאין ליהנות בהם כל עיקר".[9] בטעם האיסור, מבואר בברטנורה (שם): "שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמיים כמי שנהנה מן ההקדש". מהמשך דברי הברטנורה והתויו"ט שם עולה שביסוד האיסור עומדת גם הדרשה של "מה אני בחנם".

בדרכי-משה (יו"ד רמו,ד; ראו גם: כסף-משנה הל' ת"ת ג,י; שו"ע הרב הל' ת"ת ד,טו; ברטנורא ותפארת-ישראל שם) מובא בשם האור-זרוע ורבינו-יונה, צד היתר: שאם "הנותנים לו מתכוונים לכבוד התורה שרי, ומ"מ כתבו שאם היה בריא ויכול לחיות ממלאכתו שאסור, וכ"כ הרמ"ה. ומדברי כולם נלמד שאם אינו יכול לחיות ממלאכתו שמותר".

לעומת זאת, התשב"ץ (ח"א סי' קמז; מגן-אבות ד,ה) מתיר אף לכתחילה ליהנות מכבוד תורה. לדעתו, ההשתמשות בכתרה של תורה אמנם אסורה, ש"אסור להשתמש בתורה לצרכו, שלא לצרכה", אך ההנאה מכבוד התורה מותרת. "אלא שמדרכי החסידות יש נמנעין מזה". לכן, "אם נוטל פרס בכבוד תורתו, אין זה בכלל משתמש בכתרה של תורה", רק צריך "שלא יהא תחילת תשמישו לפני החכמים לשם זה".

ב. חידושי סופרים

בהגהות-מיימוניות (ת"ת א,ה) מובא בשם רבינו שמחה שנראה "דכל חידושי סופרים מותר ליקח שכר ממנו", כי בדומה ל'פיסוק טעמים' שאינם מדאורייתא (שלא ניתנו למשה מסיני) ולכן מותר ללמדם בשכר, כך גם 'חידושי סופרים' אינם מדאורייתא.

מהם 'חידושי סופרים' שנראה שמותר ללמדם בשכר?

הרמ"א (יו"ד רמו,ה, על-פי הגהות-מיימוניות) כתב: "וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו". בדומה לזה כתב הר"ן (נדרים לז,א) שפיסוק טעמים "לאו מדאורייתא נינהו, הלכך לא הוו בכלל חוקים ומשפטים". ספר עיניים-למשפט (קידושין נח,ב) מבאר שכלול בזה גם "חידושים מדברי סופרים וחומרות דרבנן". מכאן נראה שכל מה שאינו מדין תורה, מותר ללמד בשכר.

לעומת זאת, רש"י והרא"ש (שם) לא הרחיבו את ההיתר מעבר לשכר פיסוק טעמים. יתרה מכך, שו"ת מהר"ם פדובה (סי' מ) ושו"ת אגרות-משה (ח"ב יו"ד סי' קלח) מגבילים במפורש את ההיתר בבבלי ללימוד מקרא בלבד. לכן מבואר בספר ברכת-אברהם (נדרים לז,א), שמכיוון שכל הראשונים לא כתבו כדעת הר"ן, נראה שלדעתם ההיתר לגבות שכר מתייחס דווקא ללימוד ניגון הטעמים, ש"לא הוי לא מצוה דרבנן ולא תקנה ולא פירוש, אלא שכך קבעו אופן קריאה זו, ומהני כהכשר מצוה להבנת המקראות".

גם בספר קרן-אורה (שם; ובדומה לזה בערוך-השלחן יו"ד רמו,יח ותורה-תמימה דברים ד,ה) הקשה על הרמ"א: "כיוון דכל מילי דרבנן הוי בכלל 'לא תסור', אם כן בכלל חוקים ומשפטים הם". לכן נראה שהכוונה היא דווקא לפיסוק טעמים, שאינם אלא הבנת המקרא, ואינם בכלל "חוקים ומשפטים", אבל לא שאר דברי סופרים, וסיים בצ"ע.

אמנם בלשון הרמב"ם (ת"ת א,ז; נדרים ו,ז) וטוש"ע (יו"ד רמו,ה) החלוקה היא רק בין תורה שבכתב שמותר ליטול שכר, לתורה שבע"פ שאסור.[10] לכאורה איסור זה כולל גם 'חידושי סופרים' המהווים חלק מתורה שבע"פ. כך אכן מובא בקרן-אורה (נדרים לו,ב; ראו גם ארבעה-טורי-אבן שם), שהרמב"ם סובר כדעת הירושלמי המתיר לקחת שכר רק עבור מקרא ותרגום, דהיינו תורה שבכתב (אמנם בפיה"מ הרמב"ם מפרש כלשון הבבלי). לעומת זאת, בבבלי, על-פי המובא בהגהות-מיימוניות, ההיתר לקחת שכר עבור 'פיסוק טעמים' הוא משום שהם אינם מדאורייתא.[11]

הרב רפאל הלוי,[12] בפירושו 'קול בן לוי' על הרמב"ם, מסביר באריכות שמדין תורה מותר ללמד מקרא (תורה שבכתב) בשכר גם לפי הבבלי, והיה מקום לחז"ל לגזור ולאסור ליטול שכר על לימוד המקרא, אטו האיסור ליטול שכר על לימוד "חוקים ומשפטים" (תורה שבע"פ), "מכל מקום הואיל ויש שם [בלימוד המקרא] פיסוק טעמים שהוא מדרבנן ואינן הלכה", לכן אינם בכלל חוקים ומשפטים, ומותר ליטול עליהם שכר, "סמכי ההוא שכר משום פיסוק טעמים ולא אתי לאיחלופי בתורה שבעל-פה", לכן לא היה צורך לגזור ולאסור גם לימוד מקרא בשכר, ואין הבדל בין הבבלי לירושלמי. לדבריו, יש לדעה זו גם סמך בדברי הר"ן בנדרים.

ג. שכר בטלה

1. שכר בטלה ושכר בטלה דמוכח

מובא בגמרא (כתובות קה,א):

קרנא, אגר בטילא הוה שקיל [=כשהיה דן היה נוטל שכר בטלה מבעלי הדין]. ואגר בטילא מי שרי? והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין; היכי דמי? אילימא אגר דינא, דינו דין? והתניא: הנוטל שכר לדון – דיניו בטילין! אלא אגר בטילא, וקתני: מכוער הדיין! – הני מילי בטילא דלא מוכחה, קרנא – בטילה דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא [=היה מריח את אוצרות היין כדי לקבוע איזה ראוי להתקיים ואיזה קרוב להתקלקל] ויהבי ליה זוזא. כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי [=הביאו לי אדם שישאב מים במקומי להשקות את שדותי] ואידון לכו דינא.[13]

כך מבואר בשו"ע (חו"מ ט,ה)[14]:

והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון, אומר לבעלי הדין תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה.[15]

לסיכום הסוגיא, ישנן שלוש דרגות בקבלת שכר:

1. שכר לדון – מסביר רש"י (שם) דהיינו: "לא אומר לכם הדין כי אם בשכר כך וכך". לרוב הדעות אסור מהתורה,[16] ובנוסף חכמים קנסוהו שדיניו בטלים.[17]
2. שכר בטלה דלא מוכח – אם אינו מוכח כלל, הרי זה אסור[18] ודיניו בטלים,[19] ולדעת התשב"ץ (ח"א סי' קמה) אין בזה איסור, אלא רק כיעור.

אם יש לו מלאכה ידועה, אלא שבזמן שבאו לפניו לדין לא עסק בה, הרי זה מכוער, אבל בדיעבד דיניו דין,[20] ומובא בערוך-השלחן (חו"מ ט,ז) שאין בזה איסור.

3. שכר בטלה דמוכח – מותר. ראו עוד במאמרי 'שכר רופאים', תחומין לו, מעמ' 227 – שנראה שאם עיסוקו בהוראת התורה אינו מאפשר לו להתפרנס כראוי מעבודה אחרת, יש גם לכך גדר של שכר בטלה דמוכח, ורשאי ליטול שכר, כדייני הגזירות ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה.

2. מגבלות השכר, וכשיכול להתפרנס בלאו הכי

מובא בשו"ת חתם-סופר (חו"מ סי' קסד) ששכר בטלה דמוכח הותר למורי הוראה, משום שפרנסתם קודמת, אך אם אינם נצרכים לכך, אסורים ליטול שכר כלל.[21]

כך כותב הכסף-משנה (ת"ת ג,י) ביחס למי שפרנסתו מצויה: "ואין ספק שמי שחננו השם יתברך שיתפרנס ממלאכתו, אסור לו ליטול". את הגמרא בכתובות לעיל הוא מבאר שקרנא נטל שכר כנגד ביטול מלאכתו, ואילו רב הונא, שבבעלותו היו שדות והיה עשיר, נאסר ליטול שכר, ורק הותר לו להתנות את ביטול מלאכתו בשדה כדי לדון, בכך שאחרים ישקו את שדותיו במקומו.

בדומה לזה כותב הרמ"א (יו"ד רמו,כא): "נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וסיפוק מאנשי העיר… ודוקא חכם הצריך לזה, אבל עשיר אסור".

שו"ע הרב (ת"ת ד,טז) כותב מפורשות, שאם יכול לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע, אסור לו לקחת שכר כלל, ואפילו שכר בטלה דמוכח, "אלא אם כן רבים צריכים לו, שאין במדינה גדול בחכמה כמוהו".

יתרה מכך, גם למי שנצרך לשכר, אסור ליטול יותר מצרכי פרנסתו בריווח:

כך כותב המחבר (אבקת-רוכל סי' ב): "אלו הבעלי תורה מלמדים לאחרים או הם דיינים מותרים ליטול תשלום הספקתם מהציבור… אבל יותר מכדי תשלום פרנסתם אסור להם ליטול, וכמו שאמרו בגמרא על גוזרי גזירות שבירושלים לא רצו אטו ברשיעי עסקינן אלא לא ספקו".[22]

וכן כתב בהגהות המהרש"ל (יו"ד רמה, בשם המהר"ם מ"ץ) ש"לקבל הספקה יותר מכדי צרכו, כמו שרגילין עכשיו, קשה בעיני מאוד. והצעירים המתחילים לתפוס ישיבה הם גורמים דבר זה, שמרבים להספיק לבחורים כדי שילמדו עמהם. ואם היה יכולת בידי הייתי מבטל היתר מכדי צרכו".[23] הט"ז (רמו,ז; ראו גם לעיל הערה 21) מרחיב מאוד את גדרי שיעור 'כדי צרכו'. ואם כבר יש לו ממון המספיק לו להתפרנס, מובא במהרש"ל (יש"ש חולין ג,ט) ובש"ך (רמו,כ), שיוציא את מה שמקבל מהציבור להוצאות תלמוד תורה.

לעומת זאת, התשב"ץ (ח"א סי' קמב-קמח) כאמור, חולק על הפוסקים האחרים, וסובר שמלכתחילה האיסור הוא רק מדרבנן (לעיל הערה 16), ומתיר שכר בטלה "דלא מוכח" ושכר מצוות,[24] ולדבריו מותר אף לכתחילה לת"ח ליהנות מכבוד תורתו, ומותר לציבור להעשירו, ואם הוא תלמיד חכם חשוב, אף חייבים בכך.[25]

למרות זאת, התשב"ץ (מגן-אבות ד,ה), שנאנס לברוח מספרד לצפון אפריקה, מעיד על עצמו, "אילו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה, לא באנו לידי מדה זו [ליטול פרס מהציבור], אבל היא גרועה מאד". לדעת הרמב"ם בסוגיא זו, ראו להלן סוף פרק י.

ד. מכשירי מצוה- טורח וזמן ההליכה

בהמשך למובא בפתיחת המאמר, הגמרא בבכורות (שם) מקשה "להזות ולקדש, מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה. ורמינהו, המקדש במי חטאת, באפר חטאת – הרי זו מקודשת אע"פ שהיא ישראל! אמר אביי: לא קשיא, כאן – בשכר הבאה ומילוי, כאן – בשכר הזאה וקידוש".

מכאן שהאיסור הוא רק ביחס למצוה עצמה, אך מותר לקבל שכר עבור פעולות שאינם מגוף המצוה, אם הם נדרשים כדי לאפשר את קיום המצוה.

הריטב"א (קידושין נח,ב; ראו גם מחנה-אפרים הל' שכירות סי' יז וט"ז חו"מ לד,יח) מפרט שאסור לקבל שכר עבור ההוראה והמצוה, ומאידך, מותר לקבל שכר עבור הטירחא והפעולה, "והוא הדין בעדות ודין כל כי האי גוונא, כגון שכר הליכה ושכר כתיבה וכיוצא בהן [מותרים]".

ערוך-השלחן (חו"מ ט,ז) מרחיב עוד שאם מבקשים מהדיין "ליסע לאיזה מקום לדון, יכול ליטול שכר נסיעתו כמה שירצה, דאין זה שכר הדין… [ו]אפילו כשמבקשים את הדיין לילך לבית אחר לדון שם, יכול ליטול שכר טרחתו בעד הילוכו לשם".

ברם, נראה שאסור למגיד השיעור להפריז בדרישות שכר עבור הנסיעות, כי לנסיעה כשלעצמה ללא השיעור אין כל ערך, ומבחינת משתתפי השיעור ונותני השכר, התשלום המופרז עבור הנסיעות הוא למעשה תשלום גם עבור השיעור עצמו, ואין משמעות למה שאומר או חושב מקבל השכר.[26]

ה. תלמיד קשה, טורח המצוה והכנת השיעור

מובא בסמ"ק (סי' קו) ובמהר"ם פדובה (סי' מ, בשם הג"ה במרדכי הארוך): "והתירו חכמים למלמדים ליטול שכר שימור, כגון קטנים, והוא הדין לכל אדם שיש בו טורח, כדאמרינן (כתובות קו,א) 'מלמדין הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה', אך למבינים באמירה אחת אסור ליקח שכר, ואעפ"כ יש מצוה לומר כמה פעמים, כדאמרינן (תנחומא פרשת בחקתי סי' ג) בעיר אמריה תאמר, אם אמרת דברי תורה, חזור ואמור, ולפום צערא אגרא".

שו"ת מהר"ם פדובה (סי' מ) מסביר בדוחק את מעשיו של רב אחד שביקש מבני קהילתו תשלום למפרע, כי "לא הבינו התלמידים ההלכה באמירה אחת". הרמ"א (דרכי-משה יו"ד סי' רמו סעי' ג, בשם הגהות-מיימוניות פ"א מהל' תלמוד תורה, ראו הוצאת קושטנטינא, מהדורת פרנקל ובילקוט שנויי נוסחאות שם בעמ' תקכו) כותב: "לאו דווקא [שכר] שימור [תינוקות, מותר], אלא הוא הדין כל אדם שקשה ללמדו".

נראה שלדעת רש"י מותר ליטול שכר על כל מצוה שיש בה טורח, שכן הוא מפרש (קידושין נח,ב ד"ה שכר הבאה) "שכר הבאה. האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא… שרי למשקל אגרא". השדי-חמד (מערכת ראש-השנה ב,יז) כותב שדין 'תלמיד קשה' המובא במהר"ם פדובה בוודאי נלמד מרש"י זה. כך התיר הבית-מאיר (או"ח תקפה), על-פי רש"י, ליטול שכר עבור התקיעה בשופר, כיוון שיש בכך טרחה, ובהכשר מצוה שיש בה טרחה מותר לקחת שכר. אולם השדי-חמד מקשה באריכות על דעה זו, ומסכם ש"משמעות הש"ס והרמב"ם והריטב"א הוא דלמצוה אסור ליטול שכר, אף על הטורח".

לעומת זאת, בספר תורת-חיים-סופר (ססי' תקפה) כתב ששכר הטרחה עליו מדבר הבית-מאיר הוא עבור ההליכה מרחוק. ראו עוד בשו"ת יחוה-דעת (ח"ה כה,ח) שביאר שכוונת הבית-מאיר לשכר עבור ההכנה והאימון, אך לא עבור הטרחה שבתקיעות עצמם, שגם לדעת הבית-מאיר אסור לקחת עבורם שכר.

לכאורה, אולי היה אפשר למצוא מכאן סימוכין לנטילת שכר עבור הכנת שיעור בעיון, הכרוך במאמץ מרובה, אך לא מצאתי לכך סימוכין. נראה שמאמץ לימודי, העומד ביסוד האיסור, לא נחשב לעניין זה.

ו. עת לעשות לה' הפרו תורתיך

לדעת הרמב"ם (אבות ד,ה; ת"ת ג,י) אין לקבל תשלום כלשהו עבור העיסוק בתורה, אלא אם הוא חולה או זקן. ברם, כמעט כל הפוסקים חלקו עליו, ורבים מהם הסתמכו גם על הדרשה של "עת לעשות לה' הפרו תורתך",[27] שממנה למדו חז"ל להתיר לפעמים דבר שיש בו צד איסור, כשראו שיש בזה צורך גדול לקיום התורה.[28] לדוגמא, האיסור להעלות על הכתב הלכות מתורה שבעל-פה[29] הפך למצוה של ממש.[30] כך גם תמיכה ממונית בלומדי ומלמדי תורה הותר משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך". אם כי "תלמיד חכם, כל שאפשר למעט שלא יהנה בכבוד תורה בכבוד ובתועלת, יעשה" (מאירי נדרים סב,א; ראו עוד לעיל בסעי' ג/2).

על סמך היתר זה כותב האברבנאל (נחלת אבות ד,ה): ש"בזמן הגלות וצרותיו הסכימו החכמים שיוכל האדם להשתמש בכתרה של תורה בדברים ההכרחים לו". לכן, "מרביצי התורה הדלים מחוסרי ממון, אינו מהגנות שיקחו… ההכרחי ולא עוד, כדי שיהיה אליהם לחם לאכול ובגד ללבוש ולא תהיה חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". מדבריו משמע שלחכמים מלמדי התורה מותר לקבל תשלום, אך לא לתלמידים.

התשב"ץ (ח"א סי' קמב-ח) מרחיב עוד וכותב שחובה על הציבור לתת כדי צורך התלמידים, ולפרנס דרך כבוד את תלמידי החכמים שיושבים ועוסקים בתורה כל ימיהם.[31] אעפ"כ הוא מוסיף, "וילמדו [התלמידים] גם כן אומנות, ושיעשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי ובזה תהיה תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת, ועליהם הוא אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". הרמ"א (יו"ד רמו,כא) מביא ומסכם את שלושת הדעות (רמב"ם, אברבנאל ותשב"ץ).

הלכה למעשה, האחרונים התירו לחכמים ולתלמידיהם להתפרנס מהציבור.[32]

ז. מתנות כהונה

1. שכר מחזיקי התורה, כתחליף למתנות כהונה

לדעת רבינו יונה (דרשות ופירושים, פרשת במדבר), ההיתר לתמוך במחזיקי התורה החל רק לאחר חורבן הבית, בתקופת הגאונים, כתחליף למתנות הכהונה,[33] וכך הוא כותב:

ומחמת היות הלבבות בזמנינו קצרות מלהשיג שום חכמה בשלמותה, וצריך [לעבוד] כל היום וכל הלילה, בענין שנמצא שלא יוכל מתעסק בתורה לעסוק במלאכה, שאם יעסוק בה יתבטל בה לגמרי, ואפילו יקבע לעצמו שעות, לא ימצא את ליבו שיקבל בשעות בהם מה שיצטרך אליו מן החכמה, ולכן נהגו הקהילות מן ימי הגאונים ז"ל, כיון שבטלו מתנות כהונה שהיו גורמים שיהיו הכהנים מחזיקים בתורת ה', לתת מנה לכל מחזיק בתורה שלא יצטרך לעסוק במלאכה אחרת, כי בימי קדם היו הלבבות רחבות לקבל החכמה והיה מספיק להם מעט זמן.[34]

2. כל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים

נחלקו הפוסקים האם מדמים נתינת דורון לתלמיד חכם למתנות כהונה. לדעת רבינו יונה (אבות ד,ו) והרמ"א (יו"ד רמו,כא):

[אסור לתלמיד חכם] לקבל דורונות מן הבריות. והא דאמרינן כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים, היינו בדורונות קטנים, שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב, אפילו הוא עם הארץ… אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר, אסור.

יתרה מכך, האברבנאל (נחלת אבות ד,ה) אוסר מכל וכל קבלת תשלום מאדם פרטי, אלא רק מהציבור, "לפי שבהיות מקבל מאדם פרטי, יצטרך להחניפו".[35] כאמור, לדעת הרמב"ם אסור לתלמיד חכם לקבל תשלום אף מהציבור, אך דורונות קטנים יהיה מותר גם לדעת הרמב"ם והאברבנאל.

לעומת זאת, התשב"ץ (ח"א סי' קמד), המחבר (כסף-משנה, ת"ת ג,י), המהרש"ל (יש"ש חולין ג,ט), הב"ח (יו"ד ססי' רמו), הש"ך (יו"ד רמו,כא), הט"ז (שם,ז) והריעב"ץ (לחם-שמים אבות ד,ה), התירו לתלמיד חכם לקבל דורונות, ורק נאסר עליו לתבוע אותם בפיו (ט"ז שם), כמבואר בסעיף הבא.

התפארת-ישראל (אבות שם; ראו גם תשב"ץ ח"א סי' קמח) מחלק בין הנותן מתנה לכבוד עצמו, שמותר לת"ח לקבל ממנו, לבין הנותן מתנה כדי להנות את המקבל, שאז אסור לת"ח לקחת.והברכי-יוסף (יו"ד רמו,יז) מתיר לקבל רק אם המתנה ניתנת לו "מעצמו בלי סיבה ופניה, רק לשם שמים".

3. איסור שאילת חלקו

הדמיון למתנות כהונה מביא איתו גם סייגים החלים על מתנות כהונה, כך כותב הרב חיים פלאג'י ('נשמת כל חי' יו"ד סי' נו),[36] ש"מכל מקום לדברי הכל לא התירו [לתלמיד חכם] כי אם ליטול אם נותנים לו, אבל לשאול לא, דבזה הכל מודים דאיסור גמור הוא, ובודאי דבכה"ג יותר טוב שיהיה נהנה מיגיעו ולא יעסוק בתורה כי אם מעט, ועל זה נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים". יתרה מכך, האור-החיים (ראשון-לציון יו"ד רמו,כא) אוסר אפילו אם הוא לא מבקש שיתמכו בו, אלא "שיושב ולומד ובהכרח על הציבור לפרנסו… דבזה פשיטא שהוא נוטל חייו מן העולם".[37]

הט"ז (יו"ד רמו,כא מובא גם בבאר-היטב שם) בהתייחסותו לקבלת דורונות כותב, "שאפילו במתנות כהונה אסור לשאול חלקו,[38] ק"ו בזה שעוון גדול הוא". כך כותב החיד"א (ברכי-יוסף בשיורי-ברכה רנה,א): "ואם אמרו במתנות כהונה 'חלקם שאלו בפיהם והצנועים מושכין את ידיהם' (חולין קלג,א),[39] איך יתיר מה שאינו חלקם לשאול בפיהם, ומלבד עונשם, זהו הריסת התורה וחילול ה', אשר הלומדים יחלו עשירי עם לתת להם".[40]

לעומת זאת, אם האחרים הם שפונים אליו ומבקשים לתמוך בו, כותב האור-החיים שם, שאמנם מעיקר הדין עדיף להתפרנס ולקבוע עיתים לתורה, אך "בזמנינו שנתמעטו הלבבות והדעות… יותר טוב ללמוד כל היום [ולהתפרנס מאחרים]".

ח. צורכי הציבור וגבולותיהם[41]

הכסף-משנה (ת"ת ג,י; ובדומה לזה גם באבקת רוכל סי' ב) מגביל את היקף החובה לפרנס את לומדי התורה, וכותב:

מגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת צבור, ואלמלא כן ח"ו היינו כאובדים בעניינו, ואין לך צורך צבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק, גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העולם הזה. וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך.[42]

מדבריו אלו משמע שכל תמיכה ממונית שחורגת מצורך הציבור, מחייבת את הסכמת הציבור. כך גם עולה בבירור מההשוואה למתנות כהונה (על-פי הסייגים בסעיף ז/3), מהדרשה של 'עת לעשות' (כמובא בפרק ו) וממגבלות האיסור לעשות מהתורה קרדום (כמובא בסעיף א/2).

במעשה-רוקח (ת"ת ג,י; ראו גם ביאור-הלכה סי' רלא) מובא ש"בפרט באלו הזמנים דאפשר וקרוב לודאי גם רבינו [הרמב"ם] יודה", בדבר ההספקות שנוטלים תלמידי חכמים מן הציבור. באופן אחר כותב הרב קאפח (שם) שהטעם של 'עת לעשות' יכול להתקבל גם על דעת הרמב"ם. כך כתבו הכסף-משנה והש"ך (שם) בסוף דבריהם, ש"אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות".

על-כן נראה שהפוסקים שהובאו לעיל בפרק ז, המתירים לתמוך ממונית בלומדי התורה מכח ההשוואה למתנות כהונה, מתכוונים לצורך עליו מדבר הכס"מ, ולא במה שחורג מכך, שכאמור מצריך את הסכמת הציבור.[43]

לפי זה, הציבור מחויב לתמוך כלכלית בתלמידים ובחכמים בהתאם לצרכי הציבור, אולם במיסוי הציבור מעבר לצרכים אלו, שלא בהסכמתם, קיים חשש לחילול ה', כדברי הרמב"ם.[44]

ט. מצוות שיכול לקיים בעצמו – שכר שיעורי תורה בימינו

לדעת הרב חקרי-לב (מערכי-לב דרוש יד ערך 'עסק התורה'), האיסור על נטילת שכר הוא רק במצוות שחבירו אינו יכול ללמוד ולקיים בעצמו. לדעתו, הפוסקים שדנו בשאלת קבלת שכר עבור התקיעה בשופר, לא התייחסו לאיסור הכללי של קבלת שכר מצוה מדין "מה אני בחנם אף אתם בחנם" כי "תקיעת שופר אפשר לכל אדם שיתקע לעצמו", לעומת זאת, "דיין ועדות ורופא ולהזות ולקדש את מימיו, אף שאפשר בכל אדם, מכל מקום כיון שאי אפשר לעשות לו בעצמו כי אם על ידי אחר". אמנם, מיד בהמשך, הוא מקשה על תירוצו, וכותב "עם שקצת קשה עדיין, דהא אמרינן הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאים".

השדי-חמד (מערכת ר"ה ב,יז) מסכים עם העיקרון שהובא על-ידי הרב חקרי-לב, אך סבור שלא ניתן להחיל עיקרון זה על תקיעת השופר, שכן "התוקע ודאי צריך הוא שידע סדר התקיעות ודיניהם ואין ביד כל אדם להיות בקי בזה, ובלאו הכי… נראה שאינה מלאכה קלה שביד כל אדם לעשותה, והרבה בני אדם אינם יכולים לתקוע כלל".

מכאן שלדעת הרב חקרי-לב והשדי-חמד, האיסור ליטול שכר יחול רק בדבר שהאדם אינו יכול לעשות בעצמו והוא מוכרח לחבירו. השדי-חמד מביא לכך תנא דמסייע:

[מ]נתאי הארבלי דאמר עשה לך רב וקנה לך חבר, וכתב רבינו עובדיה דמשום הכי אמר וקנה לך חבר, שאפילו אם צריך לפזר על זה ממון, מותר. אבל ברב אין שייך לומר קנה לך רב, שהרב צריך ללמוד בחנם, ע"ש. וטעמא בעי, אמאי שרי בחבר ולא חשיב כשכר לימוד. אלא ודאי היינו טעמא, דלגבי חבר כיון שגם בלעדו יודע ללמוד, הרי מצות הלימוד יכול בעצמו לקיים, אבל ברב, כיון שהתלמיד צריך לרבו להתלמד ממנו, אם כן אי אפשר לו בעצמו לקיים המצוה והוא מוכרח לאחר, לכן שייך ביה איסור דמה אני בחנם.

מכאן שאין איסור ליטול שכר על לימוד שאדם יכול ללמוד בעצמו ולא נצרך ללמוד מרבו. נראה שיכולים להיות לכך השלכות רבות, שהרי בימינו רבו אמצעי העזר המקלים על הלומדים. במקביל, לא ניתן כלל להשוות את יכולת ורמת הבנת הנקרא של הציבור הרחב בימינו, לעומת תקופות קודמות. לפי זה, שיעור דף יומי שאדם יכול ללמוד גם באתרי האינטרנט, דרך הטלפון, או בעזרת גמרא בהוצאת שוטנשטיין, נראה שמותר למגיד השיעור ליטול שכר ואין בכך כל איסור, ואולי הוא הדין גם ביחס לשיעורים רבים אחרים שהציבור בימינו יכול ללמוד בעצמו באמצעות מגוון אתרי אינטרנט ובעזרת ספרים מודרניים מאוירים, המיועדים לציבור הרחב.

אמנם, כיוון שמדובר בחידוש שההתייחסות אליו מועטת, יתכן שיש החולקים וסוברים שהאיסור על גביית תשלום לעשיית מצוות עבור חברו חל גם כשחברו יכול לקיים את המצוה בעצמו. כמובן שאז אין חובה לעשות את המצוה עבור חברו, ורשאי לסרב ולא לסייע לחברו בקיום המצוה.

י. האם נותן השכר עובר על איסור?

בהמשך הגמרא (בכורות כט,א) מובא:

תניא נמי הכי, כאשר צוני ה' אלוקי, מה אני בחנם אף אתם בחנם. ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר? תלמוד לומר אמת קנה. ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר? תלמוד לומר אמת קנה ואל תמכור.

וכן מובא להלכה ברמב"ם (ת"ת א,ז) ובטוש"ע (יו"ד רמו,ה).

ויש להקשות, מדוע אם לא מצא בחינם צריך לקחת לעצמו מורה בשכר, הרי הוא עובר בכך על איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול!

הרב אהרן סולבייציק מתרץ בספרו 'פרח מטה אהרן' על הרמב"ם, שלכך מביאה הגמרא את הפסוק "אמת קנה".[45] על כך יש להקשות הכיצד ניתן להתיר את האיסור לדון וללמד תורה בשכר, שכאמור לעיל הוא מדאורייתא, על-פי דברי קבלה?

הר"י כהנמן (קונטרס שיעורים וחידושים) מתרץ שלא עוברים כאן על איסור לפני עיוור, משום שאם לא ילמדו כלל, גם כן עוברים על איסור.

הרב רפאל הלוי ('קול בן לוי' הל' ת"ת א,ז ראו לעיל הע' 12; הביאו במלואו הרב קאפח בפירושו על הרמב"ם) חולק על כך, כי "לא יתכן שחייבה תורה ללמד הבן [תורה שבע"פ] בשכר, כיון דשכר מן התורה אסור, ולאו בשופטני עסקינן". לדעתם, לא עוברים כאן על איסור 'לפני עור', כי השכר שמחויב לשלם אם לא מצא מי שילמדנו בחינם, הוא אך ורק שכר בטלה דמוכח, שמותר לקחת, לכן אם "אותו חכם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו וללמד לזה חנם, ילמוד בשכר, וחיובא הוא… אמנם לא דברה תורה בזה שילמוד בשכר, לפי שמן התורה אסור, ולא אתא קרא (אלא) לאיסורא, והיתרא דאגר [=שכר] בטלה לאו פסקא היא ולא רווחא, וכיון שלא הוזכרה מדה זו בתורה, אין שם חיוב מן התורה ללמוד [תורה שבע"פ] בשכר. ומיהו אפשר דסברא הוא כשימצא דרך היתר שחייב, ומכל מקום לא שמעינן לה אלא מדברי קבלה אמת קנה".

אמנם לכאורה יש להקשות, הרי אם מדובר בכך שרבו לימדו בשכר היתר, גם לו מותר, ואם-כן מדוע אוסרת זאת הגמרא וכותבת "שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר"?

מסביר הרב רפאל הלוי בפירושו על הרמב"ם שם, שגם שכר בטלה דמוכח "איננו נאות בעיניו אלא היכא דאי-אפשר, וכמה צווחות צווח הרב ז"ל בפירושו לאבות פ"ד על היתרות הללו, ולכן סתם הדבר" ולא פירש באיזה אופן מחויב ללמוד בשכר, כשלא מצא בחינם. ראו עוד בסוגיא זו לעיל בסעי' ג/2.[46]

יא. סיכום

1. מעיקר הדין אסור ליטול שכר עבור שיעורים והרצאות תורניות. אולם אם לצורך העברת השיעור נדרש להפסיק עבודה אחרת שידוע שהיה עוסק בה באותה שעה, ובכך נגרם לו הפסד כספי, מותר לו ליטול שכר כנגד הפסדו, מדין "שכר בטלה דמוכח", כל עוד אין לו כדי פרנסתו בלאו הכי. אם מדובר בעבודה אחרת שרק יכול היה לעסוק בה באותה העת, אך לא באמת היה עסוק בה, הרי זה מכוער. אולם אם רק קיימת אפשרות שהיה מוצא עבודה, אסור לו לקבל תשלום.
2. אם עיסוקו בהוראת התורה לא מאפשר לו להתפרנס כראוי מעבודה אחרת, יש לכך גדר של 'בטלה דמוכח', ומותר לו ליטול שכר, כדין דייני הגזירות ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים.
3. בירושלמי מובא: "חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואין אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום", בהתאם לכך פסקו הרמב"ם והטוש"ע שאסור ללמד תורה שבע"פ בשכר, אך תורה שבכתב מותר. בבבלי מובא, שמותר ללמד מקרא עבור שכר פיסוק טעמים. יש המסיקים מכך שמותר ללמד בשכר כל מה שאינו מדין תורה, ואחרים מגבילים את ההיתר ללימוד מקרא בלבד. יש מקומות שהחמירו על עצמם ואסרו גם שכר תורה שבכתב.
4. מותר לקחת שכר עבור פעולות שאינם חלק מגוף המצוה, לכן מותר לקחת שכר עבור הזמן והטרחה הנדרשים כדי להגיע ולחזור מהשיעור, אך אסור להפריז בכך. נראה שאסור לקחת שכר עבור מאמץ הכנת השיעור.
5. על-פי הירושלמי ולדעת מפרשים רבים, לאחר חורבן הבית, תלמידי החכמים מחזיקי התורה הינם בבחינת הכהנים והלויים המקבלים לחמם מהציבור. עם זאת, הציבור אינו מחויב במימון לומדי התורה מעבר לנדרש לצרכיו, ומעיקר הדין אסור לאדם לבקש מאחרים שיפרנסוהו כדי שיוכל ללמוד תורה.
6. יש שכתבו שמותר ליטול שכר עבור עשיית מצוות שחבירו יכול לעשות בעצמו ואינו זקוק לעזרת הזולת. לכן יתכן שמותר ליטול שכר עבור שיעורי דף יומי ונושאים רבים אחרים שאנשים בימינו יכולים ללמוד בעצמם בעזרת כלים מודרניים המיועדים לכך, אף כשאינו נצרך לכך לצורך פרנסתו.
7. נחלקו הדעות האם משלם השכר עובר על איסור 'לפני עור'. לדעה האוסרת, גם שכר בטלה דמוכח אינו רצוי, אלא רק כשאין אפשרות אחרת.

*     לשכר רבנים, דיינים ומורים, ראו עוד במאמרו של הרב ד"ר איתמר ורהפטיג "הגנת הצרכן – רמת מחירים ושכר", תחומין א, מעמ' 468.

ביחס לגדרי האיסור הכללי לקבלת שכר תמורת עשיית מצוות עבור חברו, ראו מאמרי "שכר רופאים", תחומין לו, עמ' 221-222, הערה 4.

[1].       ראו גם מסכת דרך ארץ זוטא פרק ד: "עשה תורתך חינם ואל תיטול עליה שכר, שהקב"ה נתנה בחינם. ואין נוטלין שכר על דברי תורה, ואם אתה נוטל שכר על דברי תורה נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אל תאמר אין לי ממון, שכל הממון שלו הוא, שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב)".

[2].       ראו גם: לחם-משנה שם; רא"ש בכורות כט,א; תשב"ץ מגן-אבות ד,ה; פרישה חו"מ ט,ט; סמ"ע חו"מ לד,מו; מילי-דאבות ד,ה; תורה-תמימה דברים ד,ה בהרחבה.

[3].       ראו גם: מהרש"א שם; תוספות-יום-טוב אבות ד,ה; קרבן-העדה (ירושלמי נדרים פ"ד,ה"ג).

[4].       ראו עוד: הרב סעדיה גאון (האמונות-והדעות י,יא); רמב"ם (הל' ת"ת ג,י); מהר"ל בפירושו לאבות (דרך-חיים א,י); קרן-אורה (נדרים סב,א); שו"ת שארית-יעקב, בהקדמה.

[5].       אם כי "יש מקומות שהחמירו על עצמם שלא ליטול שכר אפילו על המקרא, כדי שלא יבא ליטול מן המדרש" (ר"ן נדרים לז,א).

[6].       בתשב"ץ הקטן (סי' תקכה) מובא: "ירושלמי דנדרים, אלה המצות אשר צוה ה' וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם, יכול אף שכר מלמדים ושכר סופרים ת"ל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים חקים ומשפטים בחנם אבל לא שכר מלמדים ושכר סופרים, מכאן ראיה שמותר ליקח שכר לימוד".

[7].       כן פירשו בשוטנשטיין עפ"י הרא"ש. בתוספות רי"ד (מגילה ג,א) ובראשונים נוספים מובא, שאנשי כנסת-הגדולה סידרו את הטעמים. בקרן-אורה (נדרים לו,ב) ביאר, "דפיסוק טעמים לחוד וטעמים לחוד, דטעמים נראה דלכו"ע הלכה למשה מסיני הם וכמבואר בזוה"ק". ראו גם יד-פשוטה הל' ת"ת א,ג.

[8].       על לימוד קריאה וידיעת השפה העברית (המקראית) וכללי הדקדוק, ברור שמותר לקחת שכר. לכן הכוונה היא למי שכבר יודע לקרוא ומבין את פירוש המילים. מה שנותר ללמדו בתורה שבכתב, הוא צורת הקריאה הנכונה – ניגון הטעמים. כל מה שמעבר לכך, (ואפילו קריאה מחומש שלנו – חזון איש יו"ד קסז,יג. להרחבה ראו יד-פשוטה הל' ת"ת א,ג והל' ס"ת ז,יא), כבר נחשב לתורה שבע"פ. כך, פוסקים רבים כתבו שכל פרשני המקרא כלולים בתורה שבע"פ. בנהורא-דאורייתא (מאמר ג' פ"א ה"ב) כתב, שנראה מדברי הרמב"ם (ת"ת א,יב), "שמקרא אינו אלא הנקודות ופירוש הפשוט כתרגום, אבל שאר כוונות המקרא כפרש"י ומפרשים בכלל משנה הן". בספר פסקים-ותשובות (יו"ד רמו,נט) כתב על-פי פוסקים רבים (שו"ת לבושי-מרדכי מהדו"ת או"ח סי' קפו; שו"ת ויחי-יעקב או"ח סי' ט; שו"ת אבני-צדק יו"ד סי' קב; שו"ת באר-משה ח"ד סי' כב), "שפירוש רש"י או שאר מפרשי התורה, הרי זה כתורה שבעל-פה", שמותר ללמדם בלילה. אמנם גם בפסקי הטעמים ישנם היבטי פרשנות רבים. אולם, בניגוד לפרשנות רגילה, פיסוק הטעמים משולבים כחלק אינטגרלי במקרא, וכאמור אין ללמוד מקרא בניגון הטעמים בלילה.

ועיין גם שו"ע הרב (הל' ת"ת א,א) שכתב "בימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש, וגם התינוק כשמתחיל לדבר היה אביו מספר עמו בלשון הקודש, ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלות, רק הקריאה בנקודות וטעמים וקרי ולא כתיב, כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם, אלא כספר תורה שלנו, והיו לומדים הנקודות והטעמים בכל המקרא בעל פה. והיו אז עוסקים ה' שנים בלימוד כל המקרא עם התינוקות פעמים רבות מאוד".

[9].       בהמשך הוא מתיר לחולה או זקן שאינו יכול לעשות מלאכה, ליהנות מכבוד התורה, כשאי-אפשר אחרת.

[10].     הרש"ר הירש (במדבר יט.יז) מסביר, שהאיסור לקחת שכר הוא רק כאשר במהות קיום המצוה, האדם נצרך לזולת, כגון לימוד תורה שבע"פ, שתלויה בקבלת המסורת מחבירו. במקרים אלו החוב הוא כלפי התורה ולא כלפי חבירו.

[11].     אולי גם כדי להימנע מההיתר הגורף של 'חידושי סופרים'. הרב יוסף חיון (מילי-דאבות ד,ה) כתב, שההיתר לקחת שכר עבור לימוד פיסוק טעמים הוא "מיוחד ללמד הקטנים". אולם הר"ן (נדרים לז,א; ראו גם מאירי שם) כתב שכיוון ש"הלכה כרבי יוחנן, נקטינן דאפילו מגדול שרי ליטול שכר על המקרא".

[12].     מגדולי חכמי ירושלים, בתשובות הפוסקים האחרונים ניתן למצוא מאות מובאות מפסקיו, נפטר בגיל 22, כנראה בסביבות שנת תפ"ה.

[13].     ראו גם ירושלמי (נדרים פ"ג ה"ד): "חמיי מתנייא נסבין אגריהון, א"ר יודן ב"ר ישמעאל שכר בטילן הן נוטלין".

[14].     ראו גם: רמב"ם (סנהדרין כג,ה); שו"ת הרא"ש (נו,ה); שו"ת יכין ובועז (ח"א סי' נח); שו"ת מהר"ם פדובה (ססי' מ).

[15].     שכר מצוות אסור גם כשלא ביקש ואחרים הציעו לו מעצמם – סמ"ע (חו"מ רעב,יז) ומחנה-אפרים (הל' שכירות סי' טו). ביחס לדיינים, עיין ב"ח חו"מ ט,ט-י.

[16].     כן כתבו תוס' (קידושין נח,ב ד"ה מימיו): "פירוש, שעבר על דברי תורה, דכתיב: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים", מה אני בחנם אף אתם בחנם וזה שעשה בשכר עבר על דברי תורה"; וכן מוכח ברמב"ן (הל' בכורות פרק ד', דף לז,א) שכתב "ורחמנא אמר חינם"; וכן באורים-ותומים (ט,ב) ובריטב"א (קידושין נח,ב).

לעומת זאת, התשב"ץ (ח"א סי' קמז; מגן-אבות ד,ה) מחלק בין מועל בקדושתה של תורה, שאסור מהתורה, לנטילת שכר מצוות, שאיסורו מדרבנן ורק הסמיכוהו לפסוק, כמובא לעיל בדרשה בבכורות.

[17].     רמב"ן (קידושין נח,ב); תוספות (קידושין שם ד"ה מימיו); ריטב"א (קידושין שם); עיניים-למשפט (שם); נתיבות-המשפט (ט,ג).

[18].     רא"ש (בכורות ד,ה); רמב"ם, כסף-משנה ורדב"ז (הל' סנהדרין כג,ה); טוש"ע (חו"מ ט,ה).

[19].     רמב"ם וטוש"ע שם, הפוסקים בהערה 14. ראו דרישה חו"מ ט,י באריכות.

[20].     סמ"ע חו"מ ט,טז; אורים-ותומים ט,ט; נתיבות-המשפט ט,ט; באר-היטב חו"מ ט,י; ערוך-השלחן חו"מ ט,ז. לעומת זאת, הדרישה (חו"מ ט,י) מסיק בסוף דבריו, ששכר בטלה דלא מוכח אסור, אך דיניו דין, כל עוד "אפשר שהיה מזדמן להם ריוח". לדעת הב"ח (חו"מ ט,ט-י) דיניו בטלים רק כשמתנה את שכרו בכך.

[21].     עם זאת הוא מוסיף, שהציבור צריכים למנות מורה הוראה ולפרנס אותו בריווח וכבוד גדול. ובימינו אין להחמיר על לומדי התורה (רבנים או דיינים) לנקוט במידת חסידות כנחמיה (ה,יד) ולהסתפק במועט שלא להכביד על הציבור, כי "עת לעשות לה' הפרו תורתיך".

[22].   להרחבה ולהסבר מפורט בסוגיא זו, ראו מאמרי "שכר רופאים", תחומין לו, עמ' 229.

[23].     לפי המהרש"ל, אין חילוק עקרוני בין שכר תלמידים לשכר דיינים ורבנים, שכן הוא מתיר לתת הספקה לתלמידים בדומה לדייני הגזירות, אחרת "ימשכו ידיהם ויתרשלו ונמצאת התורה משכחת ובטילה וישארו המון עם בלא תורה".

[24].     כשהתנה על כך מראש וקיום המצוה מוטלת על כולם. להרחבה, ראו מאמרי "שכר רופאים", תחומין לו, סעי' ג/1, בעמ' 225 ו-229.

[25].     מגן-אבות (ד,ה). בתשב"ץ (ח"א סי' קמח) מסכם: "אם הוא חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכולא תלמודא ואומר, ראוי למנותו פרנס על כל ישראל וריש מתיבתא, וכל ישראל חייבים לגדלו". ומביא מקור לכך (שם סי' קמב) מדרשת הגמרא (חולין קלד,ב) "והכהן הגדול מאחיו – גדלהו משל אחיו (חולין קלד,ב)… השוו בעלי הגמ' דין אדם חשוב שחייבין ישראל להעשירו לדין כהן גדול… [ו]ממזר חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם הוא קודם לכהן גדול עם הארץ, ואמרו בגמ', מנה"מ? יקרה היא מפנינים – מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ואפילו מלך שהוא קודם לכהן גדול… חכם קודם לו, דחכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך שמת כל ישראל ראויין למלכות… הכי נמי מחייב כל ישראל לגדל תלמיד חכם שבהם בעושר". כך מובא גם בבאר שבע (הוריות י,א) ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' עט). כאמור לעיל בסעי' א/2, לדעתו אם יש בכך משום כבוד התורה, מותר. נראה שדעת התשב"ץ מנוגדת לדעת הב"ח (יו"ד סי' רמו) והריעב"ץ (לחם שמים ד,ה), המתירים להעשיר ראש ישיבה אך אינם מחייבים זאת.

לעומת זאת, מדברי המחבר לעיל, שלרב הונא נאסר לקחת תשלום עקב היותו עשיר, נראה שגם לראש ישיבה אסור להתעשר על חשבון הציבור, שהרי רב הונא היה גדול אמוראי הדור השני וראש ישיבת סורא כ-40 שנה.

[26].     אין להשוות לשכר שבת, בה אין איסור על עצם קבלת השכר, רק נדרש שהשכר יינתן בהבלעה כדי ששכר השבת לא יהיה ניכר. אעפ"כ נחלקו הדעות האם הקורא בתורה בשבת רשאי לקבל את שכרו בהבלעה עבור אימון הקריאה בימי החול (ראו: שו"ת יביע-אומר ח"ה או"ח כה,ח). לדעת האוסר, התשלום הוא רק עבור הקריאה עצמה, שכן את הציבור לא מעניין כמה הוא הכין ואם הוא הכין בליל שבת או בימי החול, לכן לא שייך לבקש תשלום נפרד עבור ההכנה שכשלעצמה אינה משרתת את הציבור. לעומת זאת, בשכר מצוה, השכר עצמו אסור, לכן נראה שלכל הדעות יש לראות בגלגול התשלום מהמצוה עצמה ל'מכשירי המצוה, הערמה שאסור לעשותה.

[27].     אברבנאל (נחלת-אבות ד,ה); כסף-משנה (ת"ת ג,י); ש"ך (יו"ד רמו,ה); תויו"ט ותפארת-ישראל (בכורות ד,ו); שו"ת חתם-סופר (חו"מ סי' קסד); חיד"א (ברכי-יוסף יו"ד סי' רנה,ב ובשיורי-ברכה שם סעי' א); שו"ת אגרות-משה (ח"ה יו"ד סי' קטז).

בתשב"ץ (ח"א סי' קמז) מובא: "משום הכי נכתבו הלכות, משום עת לעשות לה', ואם יתעסק אדם במלאכה אינו רואה סימן ברכה במשנתו, הלכך מצאו היתר חכמי הזמן להגות יומם ולילה בתורה ולספק הוראות בישראל ולהיות נזונין מהציבור וזו חסידות גמורה לפי הדורות".

[28].     ראו: ברכות (נד,א; סג,א); כך משמע בשו"ת שרידי-אש (מהד' חדשה ח"א סי' עז\ במהדורה ישנה ח"ב סי' ח).

[29].     גיטין (ס,א-ב); רמב"ם, הקדמה למשנה-תורה.

[30].     טוש"ע (יו"ד ער,ב); רא"ש (הלכות קטנות, ריש הל' ספר תורה) מובא גם בב"י, ב"ח וש"ך שם; ראה בהרחבה רבינו צדוק הכהן מלובלין (מחשבות-חרוץ, אות טו ד"ה ומצוה האחרונה) והר"ש גנוט (ויאמר-שמואל סי' ג).

[31].     התשב"ץ מביא לכך מקורות מהגמרא, (שבת קיד,א): "איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים והני מילי למיטרח ברפתיה". יומא (עב,ב): "ועשית לך ארון עץ, וכתיב ועשו ארון עצי שטים, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו".

לעומת זאת, הרמב"ם יסבור שהכוונה היא לסחור בממונם, שמצוה לעשות כן עבור תלמיד חכם ושכרו גדול, כמבואר בפירושו למשניות (אבות ד,ה). וכן צ"ע מהם "חפצי שמים".

[32].     לדוגמא: מהרש"ל (יש"ש חולין ג,ט); ש"ך (יו"ד רמו,ה); שו"ת משנה-הלכות (חלק טז סי' עב בהרחבה).

[33].     ראו גם: ירושלמי מעשר-שני (פ"ה,ה"ג): "ר' יונה יהיב מעשרוי לר' אחא בר עולא, לא משום דהוה כהן, אלא משום דהוה לעי באורייתא" ופני-משה שם; רבנו-בחיי (שמות טז,ד); ר"ן (נדרים סב,א ד"ה ובני דוד); דברי-חמודות על הרא"ש (בכורות ד,ו אות יג); ספר-החיים (ח"א פ"ד); מעיל-צדקה (סי' אלף תרפג, בשם ספר-החיים); ריעב"ץ (לחם-שמים, אבות ד,ה); שו"ת חתם-סופר (או"ח סי' רח); מהר"ם חאג'יז (אלה-המצוות, סי' תקד ל"ת רצ"ח); שו"ת בנין-שלמה (סי לג); ר' צדוק הכהן (פרי-צדיק, פרשת כי-תצא).

אין להביא הוכחה מדברי הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש… אשר נדבה רוחו אותו… להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו… נתקדש קדש קדשים… ויזכה לו בעוה"ז… כמו שזיכה לכהנים וללויים", שכן הרדב"ז במקום מסביר, שכוונת הרמב"ם הוא: "שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך עצמו על הציבור, ועיין מה שכתב בפירוש [המשנה, אבות ד,ה]", שם הרמב"ם כותב "כל מי שיהנה בעוה"ז בכבוד תורה, נוטל חייו מן העולם… ואמנם הדברים אשר התירה אותם התורה לתלמיד חכם הוא… שתמכר סחורתם לפני כל סחורה… אלא הם חוקים אשר קבע להם השי"ת כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי… כי שתי הפעולות האלו יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד, ואע"פ שאין שם חכמה, כדי הוא תלמיד חכם להיות כעם הארץ נכבד". ראו גם מאמרו של אליעזר דניאל יסלזון, תחומין לב, עמ' 300, "פרנסתם של לומדי תורה – שיטת הרמב"ם".

[34].     לעומת זאת, יש לציין את עמדתו המחמירה של הרמב"ם, כמובא לעיל בפרק ו, הבאה כנגד גישתם המקלה של הגאונים, כפי שהובא כאן. כך באשכנז בתקופת בעלי התוספות, ראשי הישיבות התפרנסו מבנקאות ובספרד היו שהתפרנסו מרפואה, וגם בעצמם מימנו את הוצאות המחיה של תלמידיהם (מ. ברויאר, אוהלי-תורה עמ' 285-289). הבדלי גישות אלו באים לידי ביטוי בתשובתו של רבי אליעזר מביה לרבי יהודה החסיד, המובא באור-זרוע (ח"א, הל' שליח ציבור, סי' קיג).

[35].     להלכה התיר הרמ"א (שם) לתלמיד חכם לקבל הספקה קבועה מהיחיד, שלא כדעת האברבנאל.

[36].     ראו גם: ריעב"ץ (לחם-שמים, אבות ד,ה); רבי משה אבן מכיר (סדר היום, סדר עסקיו ועסקי שמים ושינת היום). אולי זו גם כוונת הדרישה (יו"ד רמו,י) המחלק בין הספקה דרך כבוד לצדקה.

[37].     מספר פוסקים (אור-החיים שם; ערוך-השלחן יו"ד רמו, לט-מ; שערי-דעה הל' ת"ת ג,י; משרת-משה הל' ת"ת ג,י; שם-יוסף הל' ת"ת ג,י) כתבו, שגם הרמב"ם אינו אוסר אלא רק כשמטיל פרנסתו על הזולת, או מבקש בפיו, אבל אם נותנים לו מעצמם, גם הרמב"ם מתיר. לעומת זאת, מובא באברבנאל (נחלת-אבות ד,ה) ש"הרמב"ם כתב… שאין ראוי לחכמים שיקבלו ממון מבני אדם על תלמוד תורה והוראותיה, וכל שכן שאין ראוי לבקשו". כך לכאורה עולה גם מדברי הרמב"ם באבות. אכן בספר שם-יוסף שם, כתב "שבספר היד חזר בו [הרמב"ם] מפירוש המשנה".

[38].     ראו רמב"ם (תרומות יב,יט).

[39].     מכאן נראה שגם על-ידי שליח אסור, אולם הקצבאות הניתנות בימינו, מותרות.

[40].     אמנם התשב"ץ (ח"א ססי' קמב) כותב ש"נראה שהחכם עצמו יכול לתבוע חלקו בפיו… ואין בזה משום יוהרא כלל". ובסי' קמז הוסיף: "שהיה ראוי שהחכמים יכריחו את הציבור לפרנסם כדי להדריכם בדרך הישרה". אולם, גם לדעתו שם, הדין עם הרמב"ם שלדרוש ולהכריח אסור, "שאין זה דרכם של תלמידי חכמים שיהיו קאקי חיוורי משלחי גלימי דאינשי [=אווזים לבנים, פושטי גלימות אנשים], אבל ברצונם אין חשש בדבר, ומחוקי החכמים הוא".

[41].     השוואת המסקנות כאן למצב היום, הינה סוגיא בפני עצמה, ואין כאן המקום לדון בה.

[42].     באופן אחר מובא בטוש"ע (חו"מ ט,ג), "נהגו לעשות לבית דין קופה שפוסקין ממון לפרנסת בית דין… כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם".

[43].     יש לציין כי בתקופות עברו רק מתי מעט יכלו לזכות בתמיכה ממונית זו. מדברי תרומת-הדשן (סי' שמב) עולה שמלבד חכמים היושבים בראש ישיבה, שאר תלמידי החכמים בתקופתו (אשכנז, מאה ה-15) התפרנסו ממלאכתם ואף לא הופטרו ממסים. רק במאה ה-16 התפשט באשכנז הנוהג למנות רבני קהילות (אוהלי-תורה, מ. ברויאר, עמ' 392). על מצבם הקשה של מקבל קצבת ה'חלוקה', מעיד הרב משה חגיז מחכמי ירושלים במאה 17-18: "אני מודיע נאמנה כי אין שום תלמיד חכם ועני שיהיה לו פרנסתו לא שליש ולא רבע מכיס ק"ק עה"ק ירושלים ת"ו, ואפילו החכם הגדול שהוא מנהיג העיר" (מצוטט באוהלי-תורה, מ. ברויאר, עמ' 62). לאחר נשואיהם רק מעטים יכלו להמשיך ללמוד מבלי לפרנס את עצמם. למשל, בעיירה סלבודקא המפורסמת, לא היו לפני השואה יותר משבעים לומדי תורה שקיבלו קצבה כספית, וגם זה בצמצום רב (הרב דוד שלם – מנהל מכון הלכה ברורה, מפי הרב אברהם שפירא זצ"ל).

[44].     נראה שגם התשב"ץ החולק על הפוסקים האחרים וסובר שאיסור נטילת שכר מצוות הוא רק מדרבנן (לעיל הערה 16), והנאה בכבוד תורה מותרת אף לכתחילה (ואינו אוסר שכר בטלה דלא מוכח, ושכר מצוות בתנאים המובאים בהערה 24), לא יחלוק על-כך, שכן גם לדעתו (לעיל הערה 27) מדובר בהיתר מיוחד, בעיקר כדי לספק הוראות בישראל לפי צורך הדורות, כי "האידנא דשכיח שר שכחה ואנו כמלא נקב מחט סדקית". כאמור לעיל הוא גם עוסק בחשיבות הפרנסה ולימוד האומנות לתלמידים.

[45].   הרב סולבייציק דן שם גם בשאלה האם עוברים על איסור 'לפני עיוור' בעשה. לדעתו שאלה זו נתונה במחלוקת, לפי הרמב"ם כאן והתוספות (קידושין לב,א ד"ה דמחיל ליה ליקריה) יש איסור 'לפני עיוור' בעשה, ואילו לדעת הריטב"א (סוכה י,ב; קידושין לב,א) אין בעשה איסור 'לפני עיוור'. ברם, יש לציין שכאן מדובר בעשה שעוברים עליו ב'קום ועשה', ובכך הוא דומה ללאו, שבדרך כלל יש בו מעשה. לכן משנת-חכמים (ריש הלכות יסודי התורה) נוטה לומר שבניגוד לעשה רגיל שעוברים עליו ב'שב ואל-תעשה', ואדם חייב להוציא רק עד חומש מרכושו כדי לקיימו, בעשה שעוברים עליו ב'קום ועשה', כגון 'לאו הבא מכלל עשה', חייב להוציא אפילו כל רכושו ולא יעבור, כדין מצוות לא-תעשה. אך ראו שו"ת עמודי-אש (קונטרס כללי תורה ד,ז) שהקשה על כך.

[46].  [הערת עורך (א.ו.): ראה עוד מה שכתב בזה בחשוקי-חמד על בכורות כט,א.

עוד אציע הסבר: כי גדר "מה אני בחנם… " אינו איסור רגיל. הסמ"ע (חו"מ ט,יג) אומר – ביחס לדיין – שאינו עובר בלאו. אך יתכן שגם אינו בגדר ביטול עשה אלא הנהגה לא ראויה (אולם ראה לעיל הערה 45). אם כן אם הוא עצמו אינו חש לכך, אין הלומד אצלו עובר איסור (וקרוב לכך כתב בחשוקי-חמד שם). [למעשה, נראה שראוי ללומד ללמד זכות על המלמד שהוא נוטל שכר בדרך היתר].

במקום אחר דנתי בשאלה שהתחבט בה הרמב"ן (ראה שו"ע יו"ד שלו,ג) מדוע התחייבות לשלם לרופא שעוסק במצוה תופסת, הרי זו התחייבות אסורה (ראה: כתר ד, אונאת ממון, עמ' 102). והנה בתשב"ץ מצאתי חידוש גדול, שכן מדבריו משמע שדוקא בהתחייבות מראש אין איסור, אלא שבדיין או מרביץ תורה הוא רק בגדר "מכוער הדבר". וז"ל התשב"ץ א,קמה: "ועוד אומר הרמב"ן ז"ל שאפילו שכר המצוה עצמה אינו אסור אלא היכא דלא פסק עמו שכר קודם עשייתה, אבל אם פסק עמו שכר קודם עשייתה, נותן לו שכרו כפי מה שפסק. ואם רופא הוא אף על פי שפסק עמו הרבה נותן לו הכל מפני שחכמתו מכר לו ואין לה דמים. ואף על גב דמצוה עליה לרפאתו, כיון דמצוה דרמיא אכולי עלמא היא, אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מפקיעין ממנו חובו. כ"כ רבינו ז"ל בס' תורת האדם וכ"כ משמו הרשב"א ז"ל בפ' מצות חליצה בחדושיו. ולפ"ז היה נראה שהרב יכול לפסוק שכר לתלמידיו ואפי' פסק הרבה אין מפקיעין אותו ממנו שהתורה אין לה דמים, וכן היה נר' ג"כ לענין הדין דמ"ש. אלא שנראה שיש בזה משום כיעור, דמאי שנא מבטלה דלא מוכח. אבל יש בזה מקום עיון שאע"פ שהדברים נראים שוים, שכר מצות ושכר לימוד ודין, אעפ"כ אין הדעת מקבלתו".

אמנם התשב"ץ עצמו מבחין בסברה בין רפואה לתורה, אבל לי קשה עצם חידושו, הרי הרמב"ן אומר שיש איסור לבקש שכר (שלא במסגרת שכר בטלה או טרחה), אלא שההתחייבות בכל זאת תופסת, וצ"ע.

תגובת הכותב: במאמרי "שכר רופאים" (תחומין לו, בעמ' 220-226) עסקתי בהרחבה בכל הסוגיה של נטילת שכר מצוה באיסור, ובתמצית: כאמור לעיל בהערה 15 האיסור הוא גם כאשר משלם השכר רוצה בכך. והתבאר לעיל בהערה 16 שהאיסור הוא מדאורייתא. כך מובא בפירוש בשו"ת שערי רחמים (או"ח סי' יד), שבמקרים אלו המשלם עובר על איסור 'לפני עיוור'. אמנם לכאורה הדין תלוי בשאלה הנידונה בהערה 45 במאמר זה.

      נראה שהתשב"ץ, בדעת יחיד, מתיר נטילת שכר מצוות, לדעתו, בניגוד לכל הפוסקים האחרים, אין איסור בשכר בטלה דלא מוכח, אלא רק כיעור. נראה ששורש המחלוקת נובע מדעת התשב"ץ הסובר שמלכתחילה כל האיסור הוא רק מדרבנן.

במאמרי שם העליתי שהחובה לשלם לרופא כפי שהתחייב, הגם ש'דרך בני אדם לתת דמים מרובים', הוא למרות האיסור שהרופא עובר בכך, ואין בה כדי להתיר שכר זה. יתרה מכך, גם אם יש צד להקל ברופאים, הוא אינו חל על דיינים ולימוד תורה.