קריאת התורה – הלכות ומנהגים

מאת הרב ד"ר ב. בר עמי

הגבהה:

1)         המגביה מראה את הכתב לאלה שעומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחוריו. שמיצוה על כולם, האנשים והנשים לראות את הכתב ולכרוע ולומר 'וזאת התורה..' תורת ה' תמימה משיבת נפש וכו'.  בהרבה סידורים נכתב כי מסיימים בביטוי "על פי ה' ביד משה".

2)         ליקוטי מהרי"ח כותב כי רבים מתריעים על זה שאומרים מילים אלו: "על פי ה' ביד משה", כי אין זה פסוק ואין נכון להוסיף על לשון הפסוק.

בספר שערי רחמים מהגר"א כתב שם המגיה, שהיה המנהג לומר אחר פסוק 'וזאת התורה' פסוק "על פי ה' יסעו  על פי ה' ביד משה" ומזה נשתבש הנוסח הנ"ל.

3)         מנהג העולם שמושיטין את האצבע בזמן שאומרים: "וזאת התורה…". לא כ"כ מובן מדוע. סביר משום שאומרים את המילה: "וזאת"  הכוונה היא על מורה באצבע. כמו שמצאנו במסכת מנחות דף כ"ט, כפי שנאמר אצל משה. "שלושה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבע. ואלו הן: מנורה, וראש חודש ושרצים… בכולם כתובה המילה: 'זה'.

לכאורה אפשר לדייק שהמילה 'זה' רומזת על  הוראה באצבע, אבל לא 'זאת'?! ולא עוד אלא שנאמר בחולין דף מ"ב "וזאת החיה אשר תאכלו" מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו: 'זאת אכול וזאת לא תאכל'. ובעניין המילה 'זאת' אין  הכוונה להוראה באצבע.

אכן נמצא מקום אחד בפרשת שמיני שכתב שם בגמרא הנ"ל: "וזאת החיה אשר תאכלו" שהראם לו הקב"ה באצבע, וכן משמע בעין יעקב בחולין שם, ואם כך, יש סמך למנהג זה, המורים באצבע.

4)         מנהג הושטת האצבע לפני ספר התורה, נמצא בספר חיים (של הרב חיים פלאג'י סימן ג' אות ו') שמביא בשם הרב דברי מרדכי, רעיון למנהג זה. אכן כך באר במדרש רבה על הפסוק 'ודגלו עלי אהבה" כל מי שמראה איקונין של המלך באצבע, (כביכול מאיים על המלך, או מזלזל בו…) נהרג. ואילו תינוקות של עם ישראל הולכים לבית הספר ומצביעים על האזכרה על שם השם והקב"ה מגיב ואומר: "ודגלו עלי אהבה". אל תקרי 'וְדִגְלוֹ' אלא 'וְגֻדְּלוֹ' (האצבע שלו). מכאן סמכו על המנהג של להורות באצבע מול אותיות הס"ת ובעיקר מול שם הוי'ה ב"ה.

5)         יש הלוקחים את הציציות שבטלית ומנשקים את ספר התורה, וכנראה נהגו כן כדי לא להראות ככה 'סתם' באצבע כלפי הס"ת (ספר חיים).

6)         לפי המדרש שהוזכר לעיל, אין חשש להצביע על ספר התורה, כך סתם. אולם השתדלו מאוד להוסיף לאצבע גם את הציצית, כדי  לקיים 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה". ובעת הקריאה בספר תורה, זו אכן ההזדמנות להעלות בזכרוננו את כל מצוות ה' הכתובים בספר התורה הזה (רוח חיים חיו"ד סימן רפ"ה).

7)         נהגו להצביע באצבע הזרת לעבר הכתב ולנשקה (ילקוט לועז פרשת כי תבוא כז, כו)

8)         נהגו להושיט את הזרת כי 'זרת' בגימ' 607, ועם הושטת היד, נוצר מעין אות 'ו' שערכה-6 יחד בגימ' "תרי"ג (613) לחבר את תרי"ג המצוות לגופנו ממש ולא רק לפינו או למוחנו. (שמעתי).

9)         כשמוציאים את ספר התורה מארון הקודש, אומר הש"צ 'גדלו לה' אתי…' והקהל אומר: 'רוממו ה'  וכו'…". (רמ"א) המנהג היום שגם הקהל אומרים 'גדלו' אחרי הש"צ. בסידור צלותא דאברהם תמה והעיר על זה.  בקונטרס 'תומר דבורה' מיישב מנהג זה, ומדמה אותו כמו שבקדושה עפ"י מנהג האר"י גם הקהל אומרים 'נקדש' או 'נקדישך' ולא רק הש"צ (שערי תשובה סימן קכ"ה).

10)       החזנים בשבת, כאשר אומרים 'שמע ישראל' כאשר פניהם למערב, לפני קהל המתפללים. אח"כ הופכים את עצמם למזרח כלפי ארון הקודש ואומרים 'גדלו'. סידור צלותא דאברהם מעיר כאן שתי הערות: א) כמו שאומר 'שמע ישראל' כלפי הקהל… שרוצה לומר להם… 'כן צריך לעשות' כך, צריך לפנות אל הקהל כאשר הוא אומר…'גדלו' לה' אתי…'. ועוד… הרי נוהגים להוביל את ספר התורה לצד צפון, וכאשר פניו לארון הקודש, צד ימינו הוא בצד דרום, ולכאורה היה צריך לפנות לימינו לדרום! אלא משום שאין מתחילים את ההולכה של ספר התורה אלא לאחר שפני הש"צ כלפי הקהל כלפי מערב.

11)       מבואר באבודרהם שבאמירת 'גדלו' פני הש"צ יהיו כלפי ההיכל ויאמר 'שמע ישראל' כשפניו כלפי העם, לכן נכון הוא מנהג החזנים (ערוך השולחן, קצות השולחן סימן כ"ה.).

12)       מנהג הש"צ כאשר אומר 'גדלו' מחזיר פניו קצת לקהל (בדי השולחן סק"ו)

"פתיחה" והולכת ספר תורה

1)         יש להחזיק את ספר התורה בצד ימין (רמ"א, מהרי"ל).

2)         כאשר מחזירים את ספר התורה, הפנים של ספר התורה יהיה פונה לקהל, מקום פתיחתו יהיה מול הקהל, ויניחו בארון הקודש בצורה כזאת שמקום פתיחתו יהיה כלפי חוץ. (הגהות יעב"ץ בסדורו עמודי שמים לדף קס"ג).

3)         מי שנכנסה אשתו בחודש התשיעי להריונה, נהגו לעשות באותו חודש מצוות פתיחת ההיכל והוא מנהג יפה ויש לו סמך על דרך הסוד (החיד"א במורה אצבע סימן ג' אות צ').

4)         המנהג מי שפתח את ארון הקודש הוא גם סוגר אותו כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור. (מקור חיים מגאון בעל חוות יאיר סימן ק"ז).

5)         יש מקומות שנהגו להפריד בין שני החלקים האלה. פתיחה לחוד והכנסת ס"ת לחוד. כי ברוב עם הדרת מלך (הגהות המנהגים ס"ק י"ט, מקור חיים)

6)         זה שפותח או סוגר את ארון הקודש, היה מכובד גם להוציא ולהכניס את ספר התורה לארון הקודש (קצות השולחן סימן כ"ה, מקור חיים).

7)         יש מקומות שלא הקפידו מי יוציא או מי יכניס את ספר התורה (מנהגי חב"ד, כדעת הגהות המנהגים)

הזמנת הקורא לקרוא בתורה

1)         כל מי שעולה לתורה חייב לקבל הזמנה. אפילו ראש הכנסת או החזן לא יקרא עד שיאמרו לו:'קרא' (שו"ע ס' קל"ט סק"ג).

2)         מנהג העולם שקוראים את העולים 'פלוני בן פלוני', למרות שמעיקר הדין אין צורך לקרוא לעולים בשמם, ודי ברמז. (רמ"א שם).

3)         כך היה המנהג בימי התלמוד שלא קראו לקוראים לעלות לתורה בשמם, והחיד"א בתשובותיו 'חיים שאל' כתב שכך המנהג בירושלים.

4)         התקבל שקוראים לאדם בשמו כדי לעלות לקרוא בתורה, ואין לשנות (דרכי משה סימן קל"ט, וגם בסימן קל"ה סק"ח).

5)         המשכילים בימי תלמידי החת"ס ביטלו הרבה ממנהגי בית הכנסת בטלו גם מנהג של קריאת שם העולה. (שו"ת מחולת המחניים)

6)         מנהג קריאת שם העולה, יסודתו בהררי קודש, ולא בחינם נהגו כן אבותינו ורבתינו (שו"ת מחולת המחניים, שערי אפריים שער א' סעיף כ"ו ושו"ת מנחת אלעזר ח"ד סימן מ"ט, שערי  רחמים ושערי חיים, ועוד…)

7)         היו שהקפידו מאוד שלא יקראו להם בתארים מוגזמים  כגון מורנו ורבנו הרב הגאון… אולם די בתואר אחד 'הרב…', אבל הבנים יכולים לתת תואר כבוד לאביהם 'בן…מוה"ר…' משום יהללך זר ולא פיך'. ויש שהקפידו מסיבה זו, גם לא לתת תארים של כבוד לשם אביו בזמן העליה לתורה, משום 'יהללך זר ולא פיך', אלא יאמר 'פלוני בן פלוני' ופלא שאין נזהרים בזה. (לקט יושר, תרומת הדשן ועוד…).

8)         לפני ברכת התורה אומר העולה: "השם עמכם" ואינו מזכיר את שם ה' כקריאתו באדנות, וכן הקהל עונה לו: "יברכך השם" בלי להזכיר את שם אדנות. (דברי שלום ואמת, הרב שלמה טולידנו, אוצרות המגרב).

9)         אין המברך חייב להפנות פניו מספר התורה או לעצום עיניו. בעל ילקוט יוסף כתב, כי המברך יפנה פניו מהספר או יעצום עיניו, ובברכה האחרונה עדיף לסגור את הספר או לכסות הכתב. ומנהגנו (מרוקו) כדעת מרן לפתוח את הספר קודם הברכה, ואין הקורא מפנה את פניו, ואינו עוצם את עיניו. ואין מכסים את הכתב, שכן לא היו מטפחות. אלא ספר תורה היה עטוף בסדין ארוך שגללו בו חלק ניכר מספר התורה, כדי שלא יגעו בקלף, אך לאחר הקריאה, גוללים את ספר התורה ומברך הקורא את הברכה האחרונה (דברי שלום ואמת, הרב שלמה טולידנו, אוצרות המגרב).

10)       נהגו שהעולה אומר: "אמת תורתנו הקדושה" אחרי קריאת התורה ולפני הברכה האחרונה על הקריאה, ואין בזה חשש הפסק בכלל. (דברי שלום ואמת, הרב שלמה טולידנו, אוצרות המגרב).