רמב"ם הלכות קריאת שמע – פרק רביעי
ז כָּל מִי שֶׁהוּא פָּטוּר מִלִּקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִקְרוֹת [ג] קוֹרֵא. וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה זֶה הַפָּטוּר מִלִּקְרוֹת מְבֹהָל אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְרוֹת * עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו:
הראב"ד עד שתתיישב דעתו עליו. כתב הראב"ד ז"ל ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ"ל:
כסף משנה כל מי שהוא פטור וכו'. משנה סוף פרק היה קורא (דף י"ו:) חתן אם רצה לקרות ק"ש בלילה הראשון קורא רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופסק כת"ק וכ"פ הרי"ף והרא"ש פסק כרשב"ג. ומ"ש שתהא דעתו פנויה וכו'. הוא דבר פשוט בעצמו ועוד בגמרא רמו דרשב"ג אדרשב"ג דהכא אמר דחיישינן ליוהרא ובדוכתא אחריתא אמר דלא חיישינן ותירצו הכא בכוונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני וא"כ כשחלק ת"ק עליו הוא לומר לאו אנן סהדי דלא מצי לכווני שכבר אפשר שיכוין אבל אם היינו יודעים ודאי דלא מצי לכווני הוא מודה: וכתב הראב"ד ומה בכך וכו' ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ"ל. וכתב בעל מ"ע ואני וכו' ומה שהקשה על הראב"ד והלא הוא עצמו וכו' אין כאן קושיא דהראב"ד ה"ק אפילו כפי הדין שאמרו לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ה"מ בתפלה שאם אין לו כוונה הוא כמזכיר ש"ש לבטלה אבל בק"ש יהא כקורא בתורה וא"ת היינו טעמא דק"ש משום יוהרא הלא עתה בזמנים הללו לא חיישינן ליוהרא שאפילו בתפלה אין לו כוונה ולא בזמן הזה בלבד אלא אפילו בימי חכמי הגמרא א"כ השתא ליכא למיחש ליוהרא וא"כ כולם קורין. ומ"מ יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וא"ת יקרא ולא יהא כפורק ש"ש מעליו הא אמרינן התם בגמרא בהדיא דחיישינן ליוהרא ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין ואין חילוק אצלם בין חתן לאינך דפטירי. וזה שלא כדברי בעל מ"ע שכתב לגבי חתן בלבד הוא וכו' שהרי סתם כתבו אבל אנו שאין אנו מכוונים וכו' דמ"ש חתן משאר הפטורים שהרי אין לך פטור אלא מאן דאית ליה טירדת מצוה ומה שחיזק הראב"ד ז"ל השגתו בשחכמי הגמרא היו אומרים מחזיקנא טיבותא וכו' י"ל דמשם ראיה דכיון דחזינן דאינהו לא הוו מכווני כמונו ואפ"ה אמרו דחתן פטור משום דחיישי' ליוהרא א"כ ליכא לאיפלוגי בין דורות שלנו לדורות שלהם דלעולם פטור משום דחיישינן ליוהרא. ומ"ש בעל מ"ע דרבינו לא אמר אלא לקרות בברכות וכו' אני אומר דכיון דטעמא הוא משום יוהרא לא שנא לקוראה בברכותיה לא שנא שלא בברכות אינו רשאי. וגם הראב"ד ז"ל כשאמר ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה כוונתו יקרא בברכות ולא הפסיד הברכות כעין אותה ששנינו הקורא משלש שעות ביום ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ואוקימנא דמאי לא הפסיד לא הפסיד שכר ברכות:
לחם משנה כל מי שהוא פטור וכו'. שם (דף י"ו ע"ב) מחלוקתם במשנה. ורשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול והקשו שם (דף י"ז ע"ב) למימרא דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא והא איפכא שמעינן להו דתנן [פסחים נ"ד:] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת"ח בטלין רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דרשב"ג אדרשב"ג [שם נ"ה.] א"ר יוחנן מוחלפת השיטה כלומר דרשב"ג סובר דאם רוצה לקרות קורא ויש שם תירוץ אחר שאמר לעולם לא תחליף ורבינו פסק כתירוצא קמא משום דהוי כר' יוחנן ולהכי רשב"ג סובר דאם רוצה לקרות קורא. וכבר קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. וא"ת בהלכות תשעה באב אמאי לא פסק כרשב"ג דאמר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם דהא פסק כאן דלא אמרינן מיחזי כיוהרא ולמה פסק שם דחיישינן ליוהרא דמדלא כתב שם בפ"ה מהל' תענית אלא ובכל מקום ת"ח בטלים ולא הזכיר שם לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח כסברת רשב"ג משמע דלא סבירא ליה כרשב"ג. ועוד קשה דבדין הוא דנפסוק כרשב"ג דהלכה כוותיה בכל מקום ששנה במשנתנו כדפרישית. וי"ל דהתם ג"כ פוסק כרשב"ג ומה שלא הזכיר כל אדם יעשה עצמו ת"ח לפי שסמך על מה שאמר וכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה בה סימן ברכה דמסתמא בכ"מ קאמר אפילו במקום שנהגו לעשות הרי מוכח מהתם דראוי לכל אדם [שלא] לעשות מלאכה ביום ההוא: וכתב רבינו ז"ל והוא שתהא דעתו פנויה וכו' מבוהל אינו רשאי וכו'. והראב"ד ז"ל חולק על זה בהשגות ואמר מה בכך כלומר אע"פ שלא תהיה דעתו פנויה יקרא ויהיה כקורא בתורה ואין זה דומה לתפלה דבתפלה ודאי דבעינן כוונה אבל כאן לא. ואפילו נאמר שיהיה דומה לתפלה אין הפסד אע"פ שיקרא בלא כוונה דמאי חיישת ליוהרא אין זה דומה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה כלומר שאין אומרים אותה המכוונים בלבד אלא בין בכוונה בין שלא בכוונה אומרים. והרי חכמי הגמרא ג"כ היו אומרים אותה בלא כוונת תפלה שהיתה דעתם בעיונם וא"כ אין כאן יוהרא. זו היא כוונתו בדברי ההשגות:
ח כָּל הַטְּמֵאִין חַיָּבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְהֵן בְּטֻמְאָתָן. אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן לַעֲלוֹת מִטֻּמְאָתָן בּוֹ בַּיּוֹם כְּגוֹן הַנּוֹגְעִין בְּשֶׁרֶץ אוֹ בְּנִדָּה וְזָבָה וּמִשְׁכָּבָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְעֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בַּעַל קֶרִי לְבַדּוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל שְׁאָר הַטְּמֵאִין עַד שֶׁיִּטְבּל. וְלֹא פָּשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה כֹּחַ בְּרֹב הַצִּבּוּר לַעֲמֹד בָּהּ לְפִיכָךְ בָּטְלָה. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהֵן [ד] בַּעֲלֵי קְרָיִין לְפִי שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא עוֹמְדִין בְּטָהֳרָתָן לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג-כט) 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ" מָה אֵשׁ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִין טֻמְאָה:
כסף משנה כל הטמאים וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ"ו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' וכתב הרי"ף מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ובפרק מי שמתו [דף כ"ב.] תניא ר"י בן בתירא אומר אין ד"ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אינן מקבלין טומאה וא"ת א"כ לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת וי"ל דלא דמי דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד"ת האומר אותם שם אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכליי ולכך אין ד"ת מקבלין טומאה. ועוד י"ל דכיון דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין ד"ת מקבלין טומאה וכן לא היה צריך להרחיק ממקום הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנופת והיה מחניך קדוש: ועזרא ובית דינו וכו'. פרק מרובה (ב"ק פ"ב.) עשר תקנות תיקן עזרא ואחת מהן תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה: ולא פשטה תקנה זו וכו'. בפרק מי שמתו (דף כ"ב.) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר"י בן בתירא ואמרינן התם נמי נהוג עלמא כר"י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ולפי שקשה והאיך היו יכולים לבטל תקנת עזרא שהרי לא קם אחריו בית דין כמוהו בחכמה ובמנין ר"ל שהוא ז"ל מפרש שמה שאמרו בטלוה אינו שב"ד עמדו ובטלוה שא"כ הו"ל לפרש מי הוא המבטל ועוד דהיכי אמרינן נהוג עלמא כר"י בן בתירא לימא ב"ד עמדו ובטלוה ועוד דאשכחן אמוראי בתראי שהיו טובלים לקריין וקא מפלגי בחולה אי צריך טבילה או לא ואם איתא דב"ד עמדו ובטלוה למה להו האי טבילה הא בטלוה לתקנת עזרא ואין עיקר לטבילה זו אלא בטלוה פירוש לא כפו את העם ללכת בה ונתבטלה מעצמה וז"ש רבינו ולא פשטה תקנה זו וכו' ולא היה כח וכו' כלומר לא פשטה תקנה זו בכל ישראל והטעם היה מפני שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה ולפיכך בטלה מעצמה שאם הטעם שלא פשטה לא היה מטעם שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה נהי דב"ד אחר אע"פ שאינו גדול כראשון יכול לבטלה ביטול מיהא בעיא אלא ודאי לפי שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה לא כפו את העם לטבול ובטלה מאליה וזהו שדייק רבינו שכתב ולפיכך בטלה דמשמע מעצמה ולא כתב ולפיכך בטלוה דלישתמע אחרים בטלוה וכיון שלא היה שם בית דין שביטלוה היו נוהגים חכמי הגמרא לטבול משום תקנת עזרא שלא בטלוה שום בית דין שאע"פ שלא היו רשאין לכוף את העם לטבול הא כיון שהיה בהם כח היו רוצים לטבול כיון ששום בית דין לא בטלו התקנה והא דשאני לן בין כשהטעם שלא פשטה התקנה הוא מפני שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה או שהוא מפני טעם אחר כתב רבינו בפ"ב מהל' ממרים וז"ל הרי שגזרו ב"ד גזירה ודימו וכו' עד בחכמה ובמנין: וכבר נהגו וכו'. כתבתיו בסמוך דנהוג עלמא בטבילה כרבי יהודה בן בתירא וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק"ש ותפלה בין לד"ת וכמו שאמרו תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה כשאמרו שבטלה או שנהגו כרבי יהודה בן בתירא לית לן לאפלוגי בין דברי תורה לקריאת שמע ותפלה ובכולהו אינו צריך לטבול: סליקו להו הלכות קריאת שמע בס"ד
לחם משנה כל הטמאים וכו'. שם בפרק מי שמתו אמרו דעזרא ובית דינו תיקן טבילה לבעלי קריין ובטלוה לטבילותא (שם דף כ"ב.). והרב ב"י ביאר הענין בארוכה בא"ח סימן פ"ח ע"ש: סליק הלכות קריאת שמע
סליק הלכות קריאת שמע