פת שחרית

יקפיד כל אדם לאכול פת בארוחת בוקר, ולא יזלזל בזה מחמת עצלותו ליטול ידים ולברך ברכת המזון. וכן היה מנהגו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל להקפיד לאכול פת שחרית כציווי חז"ל יום יום.

בגמרא (בבא קמא צב ע"ב, בבא מציעא קז ע"ב) מבואר שאכילת פת שחרית ושתית מים, מצילים מ-83 חולאים. ושלוש עשרה מעלות נאמרו בפת שחרית: מצילה מן החום, ומן הצינה, ומן הזיקים [רוח רעה], ומן המזיקים, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, וללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ואינו טרוד ביצרו, והורגת כינה שבבני מעים, ומוציא את הקנאה ומכניס את האהבה. עיין שם. וכתב הטור (אורח חיים סימן קנה): וטוב שירגיל עצמו בזה. ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו, כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה.

סיגופים ותעניות

אמרו חז"ל (מסכת תענית כב ע"ב): אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שנאמר (בראשית ב ז): "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – נשמה שנתתי בך החייה. על כן, העוסקים בתורה או מלמדי תינוקות, לא יתענו תעניות שאינן חובה, כיון שממעטים הם במלאכת שמים, שמפאת התעניות יחלשו ולא יוכלו לעסוק בתורה וללמד כהוגן. וכן שכיר לא יתענה, שממעט במלאכת בעל הבית. אבל עובד עצמאי, רשאי להתענות בערב ראש חודש או בימי השובבי"ם וכיוצא בהם לכפרת עוונותיו, וכן ביום פטירת אביו או אמו [כמבואר בשלחן ערוך (סימן תקסח ס"ח) שטוב להתענות ביום זה], ובלבד שהוא בכוחותיו ואין התענית מתישה אותו. (חזו"ע חנוכה רנד)

איסור השהיית צרכיו

נאמר בתורה (ויקרא יא מג): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". ומכאן דרשו חז"ל, שאסור לאדם להשהות את צרכיו בין גדולים ובין קטנים. והמשהה צרכיו בקטנים, מכניס את עצמו לחשש עקרות, חס ושלום.

כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה לא לב): המשהה צרכיו ולא הולך לבית הכסא, הרי זה משקץ את נפשו, לבד מחולאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו. וכל הנזהר בזה, מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק את נפשו לשם הקב"ה, שנאמר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".

כתב המאירי (מסכת שבת פב ע"א): לעולם יקדש אדם את עצמו בנקיות כמה שאפשר לו, ואל ישהה את נקביו בשום צד, שכל העושה כן רוח רעה ורוח זוהמה שורים עליו. וכתב הגאון רבנו יוסף חיים זיע"א (בן איש חי פרשת ויצא): ענין האכילה הוא, לברר את האוכל מתוך הפסולת, והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה ניזונים ומושפעים הקליפות [הטומאה – "סטרא אחרא" [=הצד האחר]]. ולכן המשהה נקביו, שמשהה את המותר והקליפה ההיא מלדחותה אחר שנגמר בירורה, הנה הוא משקץ את נפשו ממש, יותר ממה שמשקץ את גופו. ובזה יובן הטעם ששורה על האדם רוח רעה בכניסתו לבית הכסא, מפני ששם נאחזים כוחות הסטרא אחרא, אשר הזוהמה היא מזונם. ולכן צריך האדם להיות נזהר מאוד שלא ישהה נקביו וישקץ עצמו, וכל עת אשר ירגיש שהגיע זמן הפסולת לצאת, יוציאה תיכף בלי איחור ועיכוב כלל. עי"ש.

הצריך לצאת לנקביו, אך אינו יכול מחמת שיש לו עצירות, ילך ארבע אמות [כ-2 מטר] וישב, ושוב ילך ארבע אמות וישב, וכך יעשה עשר פעמים, או שילך עשר אמות [כ-5 מטר] וישב, ויחזור כן ארבע פעמים (ברכות כג ע"ב). וטוב שיאכל תמרים ושזיפים שהם משלשלים. (מסכת גיטין ע ע"א, מסכת תענית ט ע"ב. חזו"ע שבת ג שסט. ועיין "מפתחות לחיים" עמוד 20)

 ההשתדלות לבריאות – מצוה וחובה

כתב הגאון החזון איש באיגרותיו: וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלויות הטבעיות במה שנוגע לבריאות, למצוה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו… והדקדוק על אמצעי הבריאות, היא עבודה אהובה לפניו יתברך. ("חיים בריאים כהלכה")

 

קרדיט: "בהלכה ובאגדה"