
שמירת הבריאות – עבודת השם
כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד): לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד. וכשירצה לאכול בשר עוף ובשר בהמה, יאכל בתחילה בשר העוף. וכן כשירצה לאכול ביצים ובשר עוף, יאכל בתחילה ביצים. וכשירצה לאכול בשר בהמה דקה [כבש] ובשר בהמה גסה [עגל], יאכל בתחילה בשר בהמה דקה. כללו של דבר: יקדים את הקל ויאחר את הכבד.
ועוד כלל אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים. אבל כל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו, או מי שמעיו קשים, אפילו אכל מאכלים טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל החולאים, ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו (משלי כא כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ", כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ושומר לשונו מלדבר אלא בצרכיו. ועיין שם ברמב"ם עוד הנהגות טובות לבריאותו של האדם. וסיים הרמב"ם: כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורנו, ערב אני לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם, ועומד על בוריו כל ימיו.
ועוד כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג הלכה ג): המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על ליבו כדי שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, אין זו דרך טובה, אלא ישים על לבו שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישכיל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, מפני שמחשבתו בכל דבריו, כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה ציוו חכמים ואמרו: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". ע"כ.
החפץ חיים מעורר על שמירת הבריאות
מספר הרב הגאון רבי פתחיה מנקין זצ"ל, מתלמידי הישיבה של החפץ חיים בראדין: אהבתו של החפץ חיים ללומדי התורה היתה אהבת אב לבנים. הוא לא הסתפק בכך שקיבץ אליו בני תורה למקום תורה אחד, ולא אמר די בדאגתו למצבם הרוחני, אלא דאג גם למצבם החומרי בחיבה יתירה. זכורני, כשלמדתי בראדין בראשית הקיץ של שנת תרס"ג, ומרן החפץ חיים זצ"ל בא כדרכו בקודש בכל יום שני וחמישי, לעזרת נשים – מקום לימוד המוסר לפני תפילת מעריב – לעורר את בני הישיבה בדברי מוסרו, ומה השתוממתי לשמוע מפה קדשו את ה'מוסר' הבלתי רגיל דלהלן, וכה אמר:
"אל תרבו ללמוד הרבה יותר מדאי. האדם צריך לשמור את גופו שלא יחלש ולא יחלה, לכן צריך לנוח ולהינפש ולשאוף רוח צח. צריך לטייל לפנות ערב או לשבת בחדר ולנוח, וכשאפשר יש לרחוץ בנהר כדי לחזק את הגוף! כי ההתמדה היתירה הרי היא עצת היצר, לעמול יותר מדאי, כדי שהגוף יחלש, ויוכרח בהמשך הזמן להתבטל לגמרי מתלמוד תורה, ואז יצא שכרו בהפסדו.
ומבשרי אחזה – המשיך החפץ חיים לומר לנו – בימי נעורי הרביתי ללמוד יותר מכוחי ונחלשו עיני, עד שציוו עלי הרופאים שלא לעיין בשום ספר שנתיים. נו, האין ההתמדה היתירה עצת היצר הרע? שאל החפץ חיים, והוסיף – ואם יחלה האדם חס וחלילה עקב אי שמירת בריאותו כתוצאה מהתמדתו היתירה, הרי חס וחלילה יקצר את ימי חייו של שבעים שנה, ואם כן הרי הוא עתיד ליתן את הדין!" כה המשיך החפץ חיים לדבר לפנינו בסגנון זה עוד עשרים דקות בערך, ונושא זה בלבד היה כל 'מוסרו' באותו ערב.
"כמו כן היה רבנו שומר את צעדי בני הישיבה שלא ילמדו כשכבר הגיעה שעת השינה, ולא אחת קרה שהגיע בכבודו ובעצמו להיכל הישיבה בשעת לילה מאוחרת, ובדברי נחת מתוך קפידה היה מצוה על בני הישיבה שיפסיקו כעת מלימודם וילכו לישון, ולפעמים היה עולה בעצמו על הספסל ומכבה את מנורות בית מדרשו. ("חיים בריאים כהלכה")
קור וחום
אמרו חז"ל (מסכת כתובות ל ע"א): "הכל בידי שמים, חוץ מצינים [קור] פחים [חום]", והיינו שכל המאורעות הבאות על האדם, הן לטוב והן למוטב, הרי הם בידי שמים. גם חולי שלא יבוא, הוא בידי שמים מחמת עוונותיו, וכמו שאמרו חז"ל (מסכת שבת נה ע"א): "אין יסורים בלא עוון", אבל חולי הבא מחמת הצטננות או התחממות יתר, אין זה בידי שמים אלא מחוסר זהירות. על כן, ישים לב להתלבש היטב בימי החורף הקרים, ולעומת זאת בימי הקיץ החמים לא ישהה בשמש יתר על המידה, כדי שחלילה לא יקבל מכת חום ויחלה.
יש לשאול, והלא מכת החום היא בידי שמים, כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה טו): אמר לו אנטונינוס לרבי יהודה הנשיא, התפלל עלי, אמר לו יהי רצון שהקב"ה יציל אותך מהקור. אמר לו אנטונינוס וכי זו תפילה היא?! אלבש בגד אחד יותר ולא אתקרר? אמר לו רבי, יהי רצון שהקב"ה יציל אותך מהחום. אמר לו אנטונינוס זו באמת תפילה, שנאמר (תהלים יט ז): "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ". נמצא שמכת החום אינה בידי אדם אלא בידי שמים, ואי אפשר להזהר ממנה? ויש לומר שהפסוק מדבר על עוברי דרכים או במלחמה, כי בדרכים אדם אינו יכול ליזהר מהחום, אבל כשיושב במקומו יכול להיזהר שישב בבית מוגן היטב של אבנים או במרתף. ומה שנאמר בתהלים (קמז יז): "לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד", אם כן נמצא שהקור בידי שמים? יש לומר שמדובר באופן שאם ישלח הקב"ה קור חזק בפעם אחת, כמו שנאמר בראש הפסוק: "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים, לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד", אבל בסתם קור, יוסיף ללבוש בגדים המחממים יותר ולא יתקרר. (תוספות במסכת כתובות ל ע"א ובמסכת מגילה כה ע"א)
מחשב את צעדיו
מספר תלמידו של הגאון הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל: היה זה בחודש אייר, יום אחד הגיע הרב לירושלים. השעה היתה שעת דמדומי ערב. קיבלתי את פניו. ובדרך למחוז חפצו, נכנס אתי הרב לחצר אחד הבתים, ובחדר המדרגות פשט את ה'חלוקא דרבנן' – פראק, הוציא מתיקו סוודר ולבשו, והסביר לי כך: אני בא כעת מבני ברק, שם כבר חם בימים אלו. אולם כאן בירושלים, בשעות הערב מזג האוויר מתקרר, יש בזה שינוי גדול לעומת בני ברק, לכן הבאתי עמי סוודר ללובשו בירושלים. ("חיים בריאים כהלכה")
קרדיט: "באגדה ובהלכה"